בין לבין

עוזבים את קמבודיה וחוזרים לבנגקוק. די בשמחה האמת. לא שאנחנו מתים עליה, אבל יש יתרונות. קודם כל, כמו שבן מציין עם הגעתנו – כיף לחזור למקום מוכר. נכון. חוץ מזה, אין כמו האוכל בבנגקוק ובשנה האחרונה אנחנו לומדים איזה תפקיד מרכזי יש לאוכל בחיינו. חוץ מזה אסור לשכוח את הפינוקים הקטנים שבנגקוק מציעה ובראשם ה foot massage שהפך אצל כולנו להתמכרות. אנחנו מגיעים מותשים אחרי נסיעה קשה, באופן מפתיע זו היתה אחת הנסיעות הקשות שהיו לנו. אני אחסוך לכם את הפרטים הפעם – נראה לי שעשיתי את זה מספיק בעבר – ורק אגיד שהיא לקחה 12 שעות במקום 8 ושמעבר הגבול לתאילנד לקח 3 שעות, מתוכן לפחות שעה של עמידה בשמש הקופחת.
נורא.

עוד פחות משבועיים אנחנו בברזיל. ברזיל זה סוג של בית והריח של הסוף הולך ומתחזק. אני שמחה בסך הכל, כי זה להגיע למנוחה אבל בלי לחזור הביתה – זה לא היה משמח אותי כרגע. כולנו שמחים, אבל כולם יותר עצבניים בחודש האחרון ממה שהיינו קודם. אולי זו עייפות החומר, אולי תחושת הסוף, אולי זה שאנחנו מטיילים יותר ושוהים פחות. הילדים רבים המון. זה קשה לי. יש כמובן גם רגעי חסד, אבל קשה לי לראות עד כמה הם לא מכילים אחד את השני. במצב בו כל נגיעה מקרית זה "היא/הוא הרביצ/ה לי", תארו לכם איך עוברת עלינו ישיבה צפופה ברכב בנסיעה ארוכה. אני מצפה שכמו שקרלוס ואני מוכנים לספוג אי נוחות כדי להקל אחד על השני ועל הילדים – כך גם הם יהיו, אבל כנראה שזו ציפיה לא ריאלית מילדים שבמשך תקופה כל כך ארוכה החברה הכמעט יחידה שלהם זה האחים המעצבנים האלה...

ביום הראשון בבנגקוק מאיה וקרלוס עם ענייני בטן אונחנו נתקעים בחדר. בן ואני קצת מסתובבים ובסוף מחליטים לנסוע לצ'אינה טאון שהאבידורים המליצו. אנחנו מחכים עד אחה"צ שלא יהיה כ"כ חם, ואז פתאום קרלוס ומאיה מחליטים להצטרף. זה מעכב אותנו ואנחנו יוצאים ממש רק לקראת השקיעה. לא נורא , יש שוק לילה ולא יהיה חם. אנחנו מחליטים לנסוע בTaxi boat . בהמתנה לסירה נדמה לי שלמאיה יש חום ואני מציעה לוותר אבל היא רוצה להמשיך. מקסימום יש אקמול בתיק...על הסירה החום מזנק, וכשאנחנו מגיעים קרלוס והיא פשוט עושים סיבוב פרסה ועולים על הסירה חזרה. אח"כ קרלוס מספר לי שהיא ממש מתמוטטת לו בדרך חזרה. בן, יערה ואני חורשים את הסביבה ולא מוצאים שום שוק פתוח – הכל כבר נסגר חוץ משוק הלילה שאמנם נפתח בערב אבל רק בשבת...בסוף אנחנו מוצאים את שוק האוכל ונהנים מאוירת צ'אינה טאון קצת כמו בערים המערביות הגדולות, וקונים קצת תרופות סיניות שנגמרו לנו.

גם הימים הבאים קצת שרופים בגלל המחלה של מאיה, וכשהיא מתאוששת כבר אין כל כך זמן וכח לשום דבר. אנחנו מוותרים על יום אומגות שחשבנו לעשות, יוצאים לקצת קניות לבגדי חורף וחוזרים בידיים כמעט ריקות – חוץ ממאיה שתמיד מוצאת מה קנות , קרלוס נוסע עם בן ויערה לשוק הצף ומתאכזב מאד וזהו, נוסעים לסרי לנקה.

הביקור בסרי לנקה לא היה מתוכנן. כשחיפשנו טיסות ללונדון מצאנו כרטיסים זולים עם חברת התעופה הסרי לנקית וגילינו שאין לנו תוספת תשלום אם עוצרים שם. אני באופן אישי לא הייתי בעד. העדפתי להשאר עוד שבוע במקום שאנחנו כבר בו מאשר לעשות עוד מעבר. הלחץ הכבד בא מבן שנורא רצה לגלוש, וקיבל חיזוק מקרלוס שישמח לגלוש גם כן וממאיה שנורא רצתה להיות בארץ שמישהו מהחברים שלה היה ולא רק בארצות כמו קמבודיה שאף אחד לא שמע עליהן, או הודו שהיא במו פיה קלקלה לה את הרפיוטיישן עוד לפני שנסענו, ועכשיו לכי תגידי שזה בעצם מקום שווה נורא.

הסכמתי. ככל שמתקרב הזמן אני מתחרטת. קודם כל למי יש כח עכשיו לעוד ארץ, ללמוד את המקום, את הדרכים, להחליף כסף, ללמוד איך אומרים "שלום" ו"תודה". חוץ מזה (שוב) מסתבר שאין ארוחות חינם. נכון שהטיסה לא עולה לנו, אבל הויזה יקרה, ומוניות יקרות מאד, ופתאום שמנו לב שאנחנו מגיעים ב 12 בלילה ואיך לעזאזל נגיע בלי מונית לחופים 3 שעות נסיעה משם, ואם ככה אז צריך לנסוע לקולומבו הבירה, ובאמת שאין לי כבר כח לכל ההתעסקות הזאת בשלב הזה... לקרלוס ולי היה סיכום, או בעצם תרגיל, שעם סרי לנקה אני לא מתעסקת. הוא דואג להכל ואני רק מצטרפת. חשבתי שיהיה לי הכי קשה בעולם להרפות, שיהיה לי חשוב איך יהיה, מה נעשה. עכשיו אני מתה באמת לא להתעסק עם זה ולהשאיר לו הכל, אבל זה לא עובד. בן לקח את המושכות, יושב באינטרנט, מחפש גסט האוסים, רכבות, ומתוך הרגל מבקש ממני עזרה, משתף אותי למרות רצוני ומכניס אותי אל הסוגיות הלא פשוטות של ההתארגנות ביעד הזה, המיותר לגמרי בעיני כרגע.

בן מנחם אותי. "את תראי שיהיה לך כף. נכון שאנחנו מתגעגעים להודו? זה יהיה קצת לחזור להודו." מאיה מכחישה שהיא אי פעם רצתה לנסוע לסרי לנקה ורק לחוצה להגיע ללונדון. אני מזכירה לה שאנחנו נהיה שם רק יום אחד, וכנראה עם כזה ג'ט לג שלא נצא מהבית.

כך או כך, הכרטיסים ניקנו וצריך להתארגן. זה רק מעיב על השהות שלנו בבנגקוק שגם ככה היא לא להיט. הדבר היחיד שאנחנו ממש אוהבים בה זה האוכל, ועם הבטנים המאד רגישות שיש לנו בחודשיים האחרונים גם מזה אנחנו לא ממש נהנים.

אנחנו בסוג של סיכום. לכולנו ברור שאין כמו הודו. בעיקר בדיעבד. לאוס וקמבודיה היו מקסימות, אבל לא השאירו עלינו רושם אדיר. אולי זו עייפות, אולי זו העוצמתיות של הודו, אולי שתי הסיבות. מאיה (לא טעיתי, זו מאיה) אומרת שאין מקום בהודו שהיא לא מתגעגעת אליו. אפילו צ'נאי – העיר שכל כך אהבנו לשנוא. אולי באמת הביקור בסרי לנקה יחזיר לנו קצת מהטעמים של הודו. יערה מצטרפת אל בן, שכבר מזמן מדבר בתקווה על להמשיך את הטיול לעוד שנה, ואומרת – אולי נהיה כמו המשפחה של סוליי ונמשיך לטייל? כיף לי לשמוע אותם מדברים ככה. בכל הרגעים שלנו עד כה, אפילו הקשים ביותר, מעולם לא התגנבה אפילו מחשבה קטנה של חרטה על הנסיעה הזו. כמה נפלא להרגיש כל כך שלם, כל כך נכון, כל כך טוב, כל הזמן. שלא תבינו אותי לא נכון, יש הרבה רגעים רחוקים מלהיות מושלמים. מקומות מאעפנים שהגענו אליהם במאמץ רב, גסט האוסים מבאסים שעושים מצב רוח רע, מחלות שבזמן האחרון לא מרפות, ריבים של הילדים, ריבים עם הילדים, עייפות, ועוד ועוד, אבל הסה"כ ... איך להגיד את זה? זה החיים הכי טובים שעשינו במשך הרבה מאד זמן. על עצמי אני לומדת שוב שכנראה חיי הנוודות פשוט הולמים אותי. שנים ששכנעתי את עצמי שזה קשור לגיל. שמה שעשה אותי מאושרת בגיל 20 (ושכל כך התגעגעתי אליו ב 25 השנים האחרונות) לא מתאים יותר, אבל הנה אנחנו כאן, חיינו ארוזים בשלושה תיקים ומזוודה, ישנים כל יום במקום אחר, ומאושרים!

הטיול רחוק מלהיות העיקר. יש מקומות יותר מוצלחים, יש שפחות, זה לא כל כך חשוב. הביחד המשפחתי, הקרבה, רגעים של קסם בין ריב לריב, ההווי של הילדים, ההתבגרות שלהם, המעורבות שיש לנו בחיים שלהם לעומת "זמן האיכות" שיש לנו איתם בבית, ההסתכלות שלהם על העולם, הדרך בה הם מסתכלים על המקומות שאנחנו רואים, על האנשים שאנחנו פוגשים, מקומיים ומטיילים, התובנות שלהם, ההסתכלות שלהם על כסף, התכניות שהם עושים לטיול שיעשו יום אחד (כבר לא רק בן! אפילו מאיה מסתכלת בקנאה על הצעירים המטיילים לבד ואומרת – ככה אני רוצה להיות שאני אהיה גדולה. איזה כף זה להסתובב ככה, להכיר אנשים, להחליט לבד לאן הולכים ומתי, ולא ממש חייבים לטייל...), בן שהפך לגבר בגברים ושתמיד מעדיף אוכל מקומי ונסיעה באוטובוס פושט ושמבקש שנישן בדורמטורי, לשמוע את שלושתם מפטפטים באנגלית (לפעמים קצת הודית)...זה שווה כל מאמץ, כל אי נוחות, כל קושי.

תקשיבו לי טוב ותתחילו לארוז!