יום שלישי, 5 בפברואר 2013

צפון לאוס

אחרי שהבנו, קצת באיחור, שואנג וייאנג היא לא המקום הטבעי שלנו התחלנו להצפין בתקווה שהיופי הלאי המפורסם צפון בצפון (ממש אבשלום קור נהייתי).
את הנסיעה ללואנג פראבאנג, העיירה הצרפתית המפורסמת ביופייה, החלטנו לעשות באוטובוס VIP. אני חששתי מאד מהנסיעה כיוון שביומיים האחרונים היה לי קלקול קיבה או וירוס או משהו שלא היה לי בכל התקופה בהודו. ידענו שמדובר ב 7 שעות של פיתולים והאלטרנטיבה – מיניבוס תיירים, נראתה לנו פחות טובה למרות שזו האלטרנטיבה המועדפת על התיירים. אני חושבת שעשינו טוב. האוטובוס מרווח יותר, יציב יותר, והכי חשוב – יש יותר אויר. הנסיעה היתה נוחה יחסית, אבל לא פשוטה. יערה סבלה מכאבי הנסיעות שלה ומאיה ובן מבחילות. למען האמת הרבה נוסעים סבלו מבחילות, כולל המקומיים. למזלי אני לא. אין נורא מזה...
הגענו ללואנג פראבאנג לקראת 18:00 בערב. אני והילדים חיכינו בכניסה לטוריסט אינפורמיישן ליד שוק הלילה המפורסם, וקרלוס הלך לחפש גסט האוס. כבר בשלב הזה אי אפשר שלא להרגיש בהבדל. בהודו לא יכולנו לשבת ככה בשקט במקום יחסית מרכזי. קודם כל בהודו לא בא לך להתיישב על הרצפה, חוץ מזה ישר היו עולים עלינו איזה 80 הודים להציע שירותים שונים, לבקש כסף וסתם להתעניין בשלומינו.

גם יחסית ללאוס הרגשנו שהגענו למקום אחר. המון תיירים – פחות תרמילאים, יותר תיירות אירופית מבוססת. ואכן קרלוס חזר אחרי כמה דקות ובישר – המחירים בהתאם. גרוע מזה, איו כמעט חדר פנוי בעיר. הוא המשיך לחפש ומדי פעם חזר להגיד שהמצב גרוע. אחרי אולי שעתיים הוא מצא לנו גסט האוס סביר אך נטול חן במחיר סביר אך כפול ממה שקיווינו. בהמשך גילינו שהחן של המקום הוא בעובדים ובמנהל הקוריאני החביב שלו שעזר לנו מאותו רגע בכל מה שהיינו צריכים.
בערב הלכנו לשוק הלילה המקסים ואני כבר סימנתי לי את מה שאני מתכוונת לקנות כאן... אכלנו במין בופה בדוכנים הסמוכים לשוק הלילה. היה די נורא.הסיבוב הקצר בעיירה גילה לנו שעדיין לא הגענו למחוז חפצנו. העיר, חביבה ככל שתהיה, היא עדיין עיר, ולא מסוג המקומות שנרצה לבזבז עליהם את זמננו היקר בלאוס. הרגשנו ש"שרפנו" כבר יותר מדי זמן בואנג וייאנג והיינו להוטים להגיע לכפרים הנידחים. היעדים המומלצים לטיולים בסביבה – מפלים למיניהם – נראו יפים אבל בגלל הפופולאריות שלהם חששנו שוב להגיע למן "בניאס" כזה, עמוס בתיירים בפיקניק. בנוסף מזג האוויר לא ממש הזמין השתכשכות בבריכות ובמפלים. הגענו ללאוס בעונה הקרירה והיבשה (מזג האויר מתחלק כאו לעונה יבשה ועונה רטובה), אבל גשם לא צפוי אחד כבר היה לנו, ובכלל התחושה הכללית היא של סתו. החלטנו שנבלה יום אחד בעיר ואח"כ נצפין לכפרים.
למחרת טיילנו (בן, קרלוס ואני – הבנות העדיפו להשאר בחדר עם האינטרנט) בעיר ולמדנו לחבב אותה. לואנג פראבאנג יושבת על מפגש נהר המקונג עם נהר נאם קווה, מה שמאפשר לחצי מהעיר להיות על גדת איזשהו נהר. העיר ללא ספק יפה ונעימה בדיוק כמו שאומרים עליה. טיול לאורך הגדה מגלה המון מסעדות, בארים, בתי קפה נחמדים וגסטהאוסים מקסימים המשקיפים כולם אל הנהר. הכל מאד ציורי. אחה"צ החלטנו לעשות סיבוב בסירה במעלה המקונג. הארוחה האיומה מאתמול לא באה לי טוב והבטן שלי שידרה אותות מצוקה.ובכל זאת הלכנו על זה ובאמת היה מקסים. חזרנו עם השקיעה ומצאנו לנו מסעדה מקומית חביבה קצת מחוץ לאזור התיירותי וסוף סוף אכלנו טוב.

למחרת בבוקר עזבנו את העיר ונסענו כ 4 שעות לנונג קיאו, כפר או עיירה קטנה לגדת הנאם או. הפעם לקחנו מיניבוס כיוון שהיה רק אוטובס מקומי כאלטרנטיבה. פחות נוח מאוטובוס טוב, אבל הנסיעה הייתה קצרה ובשעות הצהריים הגענו. מנונג קיאו – המקסימה בפני עצמה – רצינו להמשיך עוד שעה בסירה למואנג נגוי – כפר קטן, כשעה שייט במעלה הנאם או שעיקר קסמו טמון בעובדה שניתן להגיע אליו רק בסירה. התלבטנו קצת אם להשאר בנונג קיאו או להמשיך ואח"כ לעצור בה בדרך חזרה, והחלטנו להמשיך – כמה שיותר נידח יותר טוב, ואח"כ נראה. בכל זאת ניצלנו את ההמתנה לסירה בבדיקת גסט האוסים כדי להיות מוכנים להמשך.
השייט למואנג נגוי נמשך כשעה ורבע והיה עוצר נשימה ביופיו. ללא ספק אחת השעות היפות של הטיול כולו ובוודאי ההילייט של ביקורינו בלאוס עד כה. הנהר הירוק, הצמחייה העשירה לאורכו, ההרים העצומים סביבו, החיים לאורכו – דייגים דגים ומוציאים אצות, ילדים משתכשכים, נשים מתרחצות, פשוט מקסים מקסים.





הגענו שלווים ומרוצים למואנג נגוי, אבל שם נתקלנו בבעיה. זו היתה הסירה האחרונה באותו יום והכפר שהוא אמנם אותנטי אבל חי מתיירות, היה מלא כבר בתיירים. שוב קרלוס נאלץ לכתת רגליים עד שמצא לנו זוג בונגלוסים חביבים אך לא על גדת הנהר. הכפר, כמו מקומות אחרים בלאוס מלא ילדים חייכניים ויפהפיים ותוך זמן קצר הילדים שלנו השתוללו בחוץ עם הילדים של הבעלים של הגסט האוס. שעתיים אחרי שהגענו לכפר, עם רדת הערב, בן נכנס לבונגלו שלנו ואמר בקול די רגוע – אני חושב ששברתי את היד. חשבתי שהוא צוחק, אבל התבוננות אחת ביד שלו, ליתר דיוק באצבע, די הספיקה. אני לא מבינה גדולה באורטופדיה, אבל אצבעות לא מגיעות לזוויות כאלה באופן שגרתי. מה עושים? טרחנו כל כך להתרחק, באוטובוס ובמיניבוס ואז בסירה ועכשיו אנחנו בחור הזה...סירות סדירות יש רק מחר, וגם אם קיימת אפשרות ל "ספיישל" – מי ייקח אותנו בחושך? וגם אם יש מישהו שייקח אותנו בחושך, מי בדיוק מחכה לנו בכפר הבא? וגם אם ניקח עוד "ספיישל" ללואנג פראבאנג, מי יטפל בנו שם באמצע הלילה? ולבסוף – גם אם היינו מגיעים ללואנג פראבאנג ביום – מי לעזאזל היה מטפל בנו שם? בספרים כתוב שאם יש בעיה רפואית רצינית צריך לנסוע לתאילנד. עכשיו נשאלת השאלה האם יש לנו בעיה רפואית רצינית. אולי האצבע של בן סתם נחה לה קצת באופסייד? וכאן נכנס לתמונה קרלוס עם האינטואיציות הרפואיות שלו. לפני כמה וכמה שנים שברתי אני את הזרת במיקום די דומה. הבדיקה של קרלוס, בתוספת הנסיון שלי, בתוספת העובדה שבן לא סבל מכאבים חזקים מדי, בתוספת הנסיבות שלא ממש איפשרו לנו לעשות משהו, כל אלה יחד הכריעו את הכף. החלטנו לא להשתגע ולעשות מה שאנחנו יכולים. קיבענו לו את האצבע לשאר האצבעות והלכנו לאכול ארוחת ערב.
למחרת האצבע לא נראתה יותר גרוע. היא גם לא היתה נפוחה מדי, והזווית שלה כמעט נעלמה. חזרנו לשגרה ורק מחקנו מהתכניות שלנו טיפוס, חתירה, אופניים, דייג – בקיצור הכל.
במואנג נגוי לא רק שאין מכוניות. גם אין חשמל – פרט ל 3 שעות בכל ערב – אין מים חמים, אין קליטה בטלפון וכמובן אין מה לדבר על אינטרנט. בלילה הראשון ירד גשם זלעפות. כל הלילה ואח"כ כל הבוקר. המיים נכנסו לנו לבונגלו והרטיבו את המיטה של מאיה. התכנית שלנו שעדיין יכולה היתה להתממש הייתה ללכת ברגל לכמה כפרים קטנים שבהם בנוסף על כל הרשימה למעלה גם אין סירות. אנשים שפגשנו המליצו לנו לישון שם לילה, בתנאים מאד בסיסיים – מזרון על הרצפה ושרותי כריעה משותפים, אבל ההיסטריה של הבנות מהחושך כבר במואנג נגוי גרמה לנו להחליט להסתפק בביקור יומי. אבל הגשם שירד ביטל גם את התכנית הזאת. אמנם אחה"צ התבהר, אבל מדובר בהליכה של שעה בכל כיוון (אצלנו זה שעתיים) וכבר היה מאוחר מדי. במקום זה טיילנו לנו בכפר ולאורך הגדה והיה ממש נחמד. זה היה כבר היום השני שלנו שם ובן משך הרבה תשומת לב עם היד החבושה  שלו התלויה במשולש.
למחרת בבוקר יצאנו במרץ לבאן נה – הכפר המרוחק יותר. ההליכה היתה מקסימה. כל הדרך ליוו אותנו עשרות פרפרים בכל מיני צבעים. לפעמים עפים בשורה ואז יוצרים מעגל ושוב שורה – כמו בסרט מצוייר של דיסני. "מאממים" כמו שיערה אומרת. עברנו נחלים ומערות וצמחייה עשירה ושדות אורז. באמת מאמם. היה חם מאד וההליכה אכן התארכה מאד כפי שצפינו, אבל ההגעה לבאן נה היתה חלומית. כפר קטן ונידח בדיוק כמו שהזמנו. טיילנו ברחבי הכפר כשכולם מתייחסים אלינו. זה לא שאין שם תיירים, אבל יש רק מעט ובטח שילדים זה אטרקציה, וילדים עם שיער כמו של יערה יכול להיות שהם לא ראו מעולם. הלאים אוהבים ילדים. הרחובות מלאים ילדים מתוקים להפליא, אנחנו מתעניינים בהם בערך באותה מידה שהם מתעניינים בנו. טיול בכל הכפר יכול להסתיים ב 5 דקות, אבל בכל מטר יש פעילות. כאן מכינים מלכודות דגים, שם מכינים לאו לאו – הויסקי המקומי, כאן אורגים בדים, שם מכינים מטאטאים. לאורך הדרך חזרזירים, ברווזים, תרנגולות, אפרוחים, באמת מאלף ומעלף. כולנו הצטערנו מאד שלא באנו לבלות כאן לילה למרות התנאים הבסיסיים.



אכלנו ארוחה מצויינת בקצה הכפר, מעל שדות האורז האינסופיים וסוף סוף הרגשנו שלאוס דווקא כן בשבילינו. מאד בשבילינו.
חזרנו לקראת השקיעה למואנג נגוי. עד כה הצלחנו להמנע ממקלחת קפואה, אבל היום הבנו שלא תהיה ברירה. היינו רטובים ומבוצבצים. קרלוס היה החלוץ, ואנחנו הזמנו הוט באקט – מסתבר שיש דבר כזה גם כאן – וחלקנו אותו בין הבנות. אכלנו עוד ארוחה מאכזבת – אחרי 3 ימים אני יכולה להגיד שניסינו את רב המסעדות בכפר ולא מצאנו ולו אחת מספקת. החלטנו שמספיק לנו מהחושך – למרות שהיה נפלא ללכת לישון כל יום ב 9 וחצי עם כיבוי הגנרטורים – ותכננו את השייט למחרת לנונג קיאו. נונג קיאו נראתה לנו לא פחות חביבה ממואנג נגוי, רק עם מים חמים, חשמל ואינטרנט. מתאים.
השיט לנונג קיאו היה לא פחות חוויתי מהשיט הלוך, אבל הפעם לא בגלל הנוף. באותו בוקר המזח היה עמוס ולא פחות מ 3 סירות עזבו אותו לאותו יעד. היינו בלחץ על מקומות בגסטהאוסים בנונג קיאו. נכון שביום שבדקנו היה המון מקום, אבל אחרי חוסר המזל שלנו במואנג נגוי, לא התחשק לנו שוב להגיע אחרונים. שמחנו אם כך שהסירה שלנו יצאה ראשונה, אבל לא יכולנו שלא להבחין במבטים המודאגים של מפעילת הסירה לעבר התחתית של הסירה. דרך החריצים בין הקורות שעל הרצפה יכולנו לראות את המים עולים. כל הנסיעה – כשעה, היינו במתח, מה יקרה קודם – ההצפה או ההגעה ליעד. הדאגה העיקרית שלנו היתה לתיק של קרלוס שהיה מונח ישירות על רצפת הסירה בתחתית ערמת התיקים של כל הנוסעים. בשני שליש הדרך בערך המים ניצחו. קורות המים הוסטו והאישה החלה לרוקן מים במרץ. עבור התיק של קרלוס זה כבר היה מאוחר מדי – הוא היה ספוג, וגם המרוץ שלנו אל עבר הגסטהאוסים הוכרע - הסירה הובלה אחר כבוד אל הגדה והסירות האחרות עברו אותנו בזו אחר זו.


למרות ההרפתקה הגענו לנונג קיאו בשמחה – קרלוס יותר רטוב מהאחרים – ואפילו מצאנו בקלות בונגלוסים נחמדים לא רחוק מהנהר. הכפר נחמד ומזמין ושמחנו שהחלטנו לעצור בו. את הכרטיסים להמשך הנסיעה מלואנג פראבאנג דרומה כבר רכשנו לעוד 3 ימים ועכשיו יכולנו להחליט כמה ימים נבלה כאן (את כולם!) וכמה בלואנג פראבאנג (אף אחד!).
ביום הראשון פגשנו זוג ישראלים (אין כאן הרבה) שהמליצו לנו במקום ללכת למערה שכולם הולכים אליה, ללכת במעלה הנהר אל הכפר הבא ממנו יש שביל לעוד מערה. יצאנו לדרך רק לקראת הצהריים – אנחנו מתנהלים לאט, ונהננו מיום בהיר ומדרך יפהפיה. אחרי שהגענו לכפר וקצת אחרי שפנינו אל עבר המערה, פגשנו קבוצת ילדות מהכפר. הן היו צחקניות ומלאות אנרגיה ואחת מהן קומיקאית ממש. אחרי שקצת דובבנו אותן  הו התחילו לשיר ולרקוד וזכינו בהופעה מדליקה. היה ממש כף.








הדרך אל המערה התארכה והתארכה ולמרות שהיתה יפהפיה היתה יותר מדי ליערה. היא פיתחה יבלות מהכפכפים והיתה ממש אומללה. המערה עצמה לא היתה עוצרת נשימה, אבל הדרך בהחלט כן. היה שווה. בדרך חזרה קצת מיהרנו כי למאיה היה דייט בסקייפ עםהבנות מהכיתה שלה שעמדו להתקשר בהפסקה מבי"ס. כשהגענו לכפר נדחסנו כולנו בקאנו קטנטן ועשינו בו את שארית הדרך חזרה לנונג קיאו. תוך כדי מאמץ לא להפוך אותו גם ניהלנו משא ומתן עילג עם הדייג לגבי טיול דייג לאואי למחר. מדובר בדייג ברשת בתוך הנהר. סגרנו אחלה טיול אבל בשיחה עם הילדים הבנו שאין הרבה עניין. מאיה מאד רצתה, יערה פחות ובן – עם היד החבושה שלו – לא מצא עניין בלראות מישהו אחר דג. הקור של המים הרתיע גם אותנו והחלטנו לוותר.
לפי התכנית נותר לנו עכשיו היה לנו עוד יום מלא אחרון בנונג קיאו ואז מעבר של כמה שעות בלואנג פראבאנג כדי לקחת את האוטובוס לחלק הראשון של הנסיעה דרומה. אבל בלילה שלפניו אני פתאום הרגשתי שאנחנו ממש לא אחראיים שאנחנו לא נוסעים קצת קודם ומצלמים את היד של בן. בימים שהיינו בנונג קיאו גילינו שיש בלואנג פראבאנג רנטגן והתכתבנו קצת עם ד"ר אלקלעי שלנו בארץ. התאור שלנו גרם לו להמר על שבר עם תזוזה, או פריקה, ובמקרים כאלה צריך יותר מרק לקבע ורצוי תוך 3-4 ימים. אבל קצת אחרי שדיברנו עם הרופא, בן השתפר פתאום והחל קצת להזיז את האצבע והחלטנו לוותר. היינו כבר ביום החמישי, חשבנו כבר שאין לו כלום ובנוסף צפינו שגם אם יגלו שצריך טיפול – לא יהיה כאן מי שייתן אותו. בכל זאת ידעתי שמאד ירגיע אותי אם יעשו צילום ויגידו לנו רשמית שהכל במקום. כך שברגע האחרון, באמצע הלילה, החלטנו להקדים ולנסוע ללואנג פראבאנג במחיר של ויתור על יום אחד בנונג קיאו המקסימה. בבוקר הודענו לילדים שהיו מאוכזבים מהעזיבה המוקדמת והתקשרנו לוודא שיש לנו מקום לינה. לא התחשק לנו שוב להתברבר בעיר. ב 4:00 אחה"צ כבר הייונו בלואנג פראבאנג וחצי שעה אח"כ בן כבר עשה צילום והתברר סוף סוף שאין לו כלום. איזה יופי. את הערב העברנו בשוק הלילה המקסים של העיר. איזה דברים יפים! אנחנו לא מתכננים שום משלוח עד שנחזור לבנגקוק אז לא הרשינו לעצמינו יותר מדי קניות. כואב הלב... אבל אל תדאגו, בכל זאת יצאנו עם כמה דברים. איזה קטע, משהו בחן ובתמימות הלאים מקשים עלי את המיקוח. כבר הבנו שהם דופקים מחירים כאלה שברגע יורדים במאות אחזים, ובכל זאת, אנח תמיד מתקשה בפוש האחרון ומרגישה רעה אם לוחצים עליהם עד הסוף. עם ההודים לא הרגשתי ככה.
זהו. בוקר אחרון בלואנג פראבאנג. קרלוס, יערה ואני יוצאים לקנות מצרכים לארוחת בוקר ביתית. כשמתאפשר אנחנו אוהבים לעשות את זה, אבל לצערנו זה קורה רק לעיתים רחוקות. יצאנו לשוק היום , הסתובבנו בין דוכני ירקות ופירות, רובם לא מוכרים לנו. בנוסף עליהם המון סוגים של בשרים, דגים, נודלס מיותר סוגים שאפשר לדמיין, אצות למיניהן, כל מיני מזונות מיובשים, תענוג לראות.



הלילה יוצאים דרומה. אני חושבת שהחוויה החזקה ביותר מלאוס עד כה היא השוני מהודו. העדינות של האנשים, השקט ברחובות, הבקרים המוקדמים - הם הולכים לישון מוקדם וקמים מוקדם – ב 8 בבוקר הכל פתוח. בהודו ב 11 לפעמים החנויות עוד סגורות, הנקיון – בבוקר הראשון בואנג ויינג ישבתי לי מוקדם בלובי ולא יכולתי להאמין שאחת העובדות באה לנקות את הרצפה, את הכסאות והשולחנות. אצל ההודים גם ניקו בבוקר, אבל נקיון שהתבטא בטאטוא החול שמחוץ לגסט האוס. בין אורח לאורח מחליפים סדינים, בחדרים יש מגבות ולפעמים אפילו ניר טואלט...