חמישה וחצי חודשים אחרי אנחנו שמחים שבאנו ושמחים לעזוב. בניגוד
לחודשים הראשונים עכשיו אני דוקא כן מבינה למה אומרים "הודו קשה".
עייפנו.
המחשבה הראשונית שלנו לטייל רק באזורים הכי מטויילים הוכיחה את עצמה.
אני לא יודעת אם זה היה נכון גם בלי הילדים, אבל בהודו, בניגוד למקומות אחרים, לא
נהניתי בכלל לנחות במקומות שלא מורגלים לתיירים. בין אם זה בגלל העדר תנאים, או
בגלל תחושת הזרות החריפה, או הקושי בתקשורת. איך שלא יהיה, העדפנו להשאר על הקו
הכי בנאלי. נכון, המקומות הכי מרגשים שהיינו בהם לא היו מרכזי התיירים כמו מנאלי
או החופים אלא כפרים כמו טורטוק, או קסר דווי. אבל הרי גם אלה על הקו. לעומת זאת
הגעה לעיירות לא מאד מתויירות בדרום היתה מאד לא נעימה, עם המבטים החודרים, נטולי
הבושה של המקומיים וחוסר היכולת שלנו לתקשר. אולי ההבדל הוא בעצם בין כפרים קטנים –
שהיו מקסימים, לבין עיירות שלפעמים אפילו נתנו לנו תחושת עוינות.
מחשבה אחרת שלנו דוקא לא יצאה אל הפועל. המחשבה היתה לעצור זמן רב במקומות שאנחנו אוהבים. להיות אפילו חודשים במקום אחד. בסופו של דבר לא נשארנו יותר משלושה שבועות במקום אחד, וברובם הספיק לנו שבוע. הפיתויים הריצו אותנו ממקום למקום ולא נתנו לנו מנוחה. גם בדיעבד, אני לא חושבת שהיינו מוותרים על איזשהו מקום שהיינו בו תמורת שהייה ארוכה יותר במקום אחד. אולי קצת משנים את המינונים.
לפני שנסענו לואה אמרה לי – תבואו להודו בטוב והודו תהיה טובה אליכם.
זה נכון. צריך להיות עם הרבה פתיחות. נסיעה כמו שלנו, לזמן ארוך, בלי מגבלות של
זמן, מקום, כרטיסי טיסה וכו' – מאפשרת את זה. אני לא בטוחה שהיינו שורדים את הודו
בקונסטלציה אחרת.
"את הודו אוהבים בדיעבד" ו"הודו יותר יפה
בתמונות" הם משפטים ששמענו כאן ואפשר להבין למה. אני חושבת שגם אני אתאהב
בהודו כשנחזור לארץ. בינתיים, כמה פסקאות סיכום. ולא, אני לא מתיימרת לסכם לכם את
הודו...ממש לא. אני אסכם לנו את החוויה שלנו בהודו, למזכרת... יכול להיות שאני
צריכה לחכות חודש בשביל הפרספקטיבה, אבל הנה אני כותבת בכל זאת. מקסימום יהיה
סיכום 2.
*******************
התמונה הזאת היא משל לא רע להודו. כל אבן בפני עצמה עקומה, אבל באורח
פלא, וכנראה גם בהרבה עבודת סיתות, הצליחו לסדר את כולן בצורה כמעט מושלמת. אנחנו
שואלים את עצמנו – לא היה יעיל יותר לחתוך אותן ישר מראש? כך גם הודו. הכל עקום.
לגמרי. אבל איכשהו בכל מסתדר בסוף. ראה "סאב קוץ' מילגה", למטה. יעילות,
אגב, זה לא הקטע בכלל.
*******************
בהשוואה לתושבי ארצות אסיה ההודים מדברים אנגלית מצויינת. ובכל זאת יש
קושי עצום לתקשר איתם. זו לא בעיית שפה זה עניין תרבותי. נתחיל מתנועת הראש של ה"כן" שלהם. (או זו של ה"לא", הרי אין ממש
הבדל). בהתחלה זה ממש מתסכל. אתה שואל שאלה ומקבל את הנדנוד הזה. מה זה היה? אחר
כך אנחנו מבינים זה שזה לא שהתנועה היא לא ברורה, פשוט התרגום שלנו לא מדויק. זה
מעולם לא היה "כן". בהינדי "כן" זה "הא". נחוש כזה,
רועם. אבל תנועת הראש היא מן "כן" לא מחייב כזה. יותר כמו
"נראה" או "יכול להיות", או כמו שישראלית אחת עזרה לי לנסח –
"יש מצב". אגב, הנדנוד של הראש בהודו שונה ממקום למקום. מגניב, אבל לא
ממש נוח לתקשורת. כשאתה מגיע לשלב שאתה יודע מתי זה כן ומתי לא, הופס, זה משתנה
ואתה שוב שואל את אותה שאלה שוב ושוב ומנסה לפענח את התשובה. "The move", כמו שאוהבים לקרוא לזה.
בסך הכל ההודים אוהבים לענות ב"כן". כאלה הם, חיוביים. זאת
אומרת שאם הם בספק, הם אומרים "כן". אני מסבירה לקרלוס, שנורא אוהב לדבר
עם כולם, שאסור לשאול אותם שאלות של כן ולא אלא רק שאלות פתוחות. למרות שאנחנו פה
הרבה זמן, קרלוס עדיין חושב שיש קשר בין סתם תקשורת לבין אינפורמציה. למשל הוא
שואל הודי – "האם זה הכביש שמוביל לגוקארנה?" באורח פלא ההודי אומר
"כן". קרלוס מבסוט – הנה, למה אני אומרת לו שאין טעם לשאול אותם? הוא
ענה לו מצויין! מה שהוא שוכח, זה שגם אם הוא היה שואל אותו אם זו הדרך לגיהינום,
או אם בקצה הדרך מחלקים בירה חינם, או אם הרגע נחתו שם חייזרים, וגם אם הוא היה
שואל אותו את זה בפורטוגזית, הוא היה מקבל את אותה התשובה בדיוק.
***********************
הודו חשוכה. הפסקות חשמל הן דבר שבשגרה. במקרה הטוב יש הפסקה של כשעה
ביום, במקומות מסויימים יש חשמל רק לכמה שעות. בן אומר ש"הפסקת חשמל"
בהודו זה כשיש חשמל. תחשבו על זה, על משקל "הפסקת קפה". מסתובבים עם
פנסים כשגרה והנרות תמיד בהישג יד. אבל זה לא רק זה. בכל הגסטהאוסים שהיינו התאורה
חלשה מאד, נורות חסכוניות עם מינימום עצמה. בקושי אפשר לקרוא. גם במסעדות – לא
רואים את התפריט, לא רואים את האוכל. וגם בחוץ - הרחובות לא מוארים ברב המקרים,
ושוב – פנסים הם אביזרים הכרחיים. מתרגלים לזה, אם כי זה לא נעים, ופתאום הבחנו
בזה שכבר 5 חודשים אנחנו כמו במחנה (הטעם ב "מ"). מסתפקים באורן הקלוש
של נורות אומללות בשעות מעטות מדי של אספקת חשמל. מתגעגעים לאור.
אה, ועוד דבר, החשמל בהודו זורם לאט. בחיי.
******************
הודו זולה.זה כמובן נכון. אבל כל מי שמתכנן את הטיול הגדול והזול שלו
להודו – תזדרזו. אני לא מבינה גדולה בכלכלה עולמית, אבל ממה שאנחנו ראינו – הודו
מתייקרת. המחירים זולים – אבל לא מצחיקים. גם תיירים חוזרים שפגשנו העידו וגם ספרי
המטיילים שמאבדים רלוונטיות עוד לפני שיצאו מבית הדפוס מוכיחים – המחירים מזנקים.
אם פעם (אפילו לפני שנה) היה אפשר לישון ב 5$ למשפחה או פחות, אנחנו שילמנו בין
10$-20$ ולא כי התפנקנו. אלה המחירים. נכון, אני לא מדברת על חברה שישנים בחושות
בלי חשמל ומים, אבל גם הם היו רגילים לשלם פעם 0.5$ והיום צריכים לשלם 2$-10$.
לגבי אוכל – התמונה קצת שונה. מי שאוכל אוכל מקומי בדוכנים ובמסעדות הפשוטות –
יכול לצאת מזה בזול. אוכל מערבי זה סיפור אחר. אנחנו אכלנו בערך ב 8$-15$ לארוחה
לכולנו. נכון, במונחים של הארץ זה מצחיק, אבל אנחנו ציפינו לצחוק יותר... גם בתחום
הקניות נחלנו אכזבה. הכל יותר יקר משציפינו. כמובן שיש אזורים זולים/יקרים יותר.
בגדול, הצפון זול משמעותית מהדרום. רג'סטאן היתה הכי זולה בצפון. הדרום גם יקר
יותר וגם הגענו בשיא העונה וזה עלה לנו... אבל איך שלא מסתכלים על זה, זה עדיין
טיול זול, וכל פעם שהופתענו לרעה אמרנו לעצמנו – לא נורא, הכנה לברזיל. אני, כמו
שאתם מכירים אותי, מסכמת את רוב ענייני העלויות באקסלים מפוארים, אז כשתהיו בעניין
תתקשרו. רק מה, תעשו לעצמכם טובה, תזדרזו...
*****************
הכבישים בהודו לא דומים בכלום לשום מקום אחר. קודם כל המושג מדרכה לא
קיים. אולי בדלהי יש, לא היינו שם. זאת
אומרת שהולכי הרגל הולכים על הכביש. והם לא לבד. מכוניות, אופנועים, אופניים,
ריקשות ממונעות, ריקשות אופניים, אוטובוסים, משאיות, עגלות יד, פרות, חמורים,
עיזים, קופים, בופאלו. ואנחנו. חוקי תנועה אין ממש והיא זורמת בשני הכיוונים באופן
די גמיש. לא פעם חזינו ברכב יותר ממתחכך בהולך רגל או סתם נוסע לו על הרגל. אנחנו
מפתחים אומץ, ערנות שאי אפשר בלעדיה, זריזות וגם קצת אמונה, כדי להצליח להתנהל
ולשרוד.
*****************
עכשיו, כשהודו מאחורינו, כששרדנו אותה, אני יכולה כבר לספר.
הפשרות שאני עשיתי עם הפחדים והמצפון שלי ...
אני לא אחזור לתאר את הכבישים בגבהים המצמררים, את הים הסוער או את
מטחי הקוקוסים הנושרים בלי אזהרה. הפעם אני אתמקד בסכנות מעשה ידי אדם.
על ההליכה ברחוב כבר סיפרתי. הדבר הבא, שבארץ לא הייתי מעלה על הדעת,
היה כמובן קשור לנסיעות. רכבים מתפרקים, צמיגים חלקים לחלוטין, כבישים מסוכנים
בטירוף, יושבים אחד על השני, מישהו אמר חגורות בטיחות? פעמיים עברנו בסיבובים
מסוכנים שהרגע מישהו פספס – פעם אופנוע ופעם משאית. בשני המקומות לא היה זכר לרכב
שעף בדרך הקצרה למטה, רק התגודדות של אנשים שהיו שם כדי לספר. ביום הראשון של 2013
נסענו להאמפי, בדרך חלפנו על פני לפחות שישה (!) רכבים הפוכים, רובם משאיות, אחת
מיכלית של איזה חומר רעיל שנשפך על הכביש.
בהודו אין מעקות. הילדים המקומיים מתרוצצים במקומות שבארץ יש חוק נגד
זה. רחובות שגובלים במצוק אינם מגודרים. צעד אחד לא זהיר והדרך למטה קצרה.
אופנועים. על קסדות אין מה לדבר והאופנועים מתפרקים לנו בין הרגליים.
ים. אופנועי ים וסירות מרביצים רייסים בין המתרחצים וחוץ מכמה אמהות
ישראליות שצורחות עליהם ללא הועיל – לאף אחד אין בעיה עם זה.
בהודו אין תקנים. לכלום. אנחנו משתמשים כבר חודשים בחומר נגד יתושים
שלא היה עומד בשום תקן מערבי. כשהוא מטפטף החוצה הוא ממיס את הפלסטיק של האריזה.
האמפי למשל, בארץ היו מגדרים את כולה בערך ונותנים לנו לצלם מבחוץ...
ההודים אוהבים נפצים וזיקוקים למיניהם. כל חג הוא סיבה לפיצוצים.
מיותר לתאר את האיכות והתקניות של חומרי הנפץ האלה. בשלב הזה אני בטוחה שאתם
יכולים לדמיין על מה מדובר. באופן לא מפתיע המקומיים לא זהירים במיוחד לגבי השימוש
באביזרים האלה ואפילו נהנים להשליך אותם אחד על השני. הרבה מטיילים מצטרפים
לחגיגה, אבל אנחנו ההורים הכי קשוחים בהודו והילדים שלנו מרגישים מקופחים כשאנחנו
לא מרשים להם לזרוק נפצים. יוצא לנו גם לראות נפגעי נפצים, וזיקוקים שמתפוצצים על
הקרקע, מה שנותן לנו הצדקה לאיסור. בסוף אנחנו מתפשרים על זיקוקים ואני לא נושמת
כל פעם שמדליקים גפרור.
חשמל. אין תקעים. ההודים מכניסים חוטים לחורים שבשקעים, אחד לימין אחד
לשמאל, פיפטי פיפטי שזה יהיה בסדר. אם אין ממש שקע, לא נורא, קושרים, מדביקים.
הזרם מקרטע והדאגה שלנו למכשירי החשמל שלנו היתה בהחלט מוצדקת - עד כה נשרפו לנו מצלמת הוידאו וכף חשמלית. אבל
אנחנו עוסקים עכשיו בסכנת נפשות ולא בנזק לרכוש בלבד, אז אני אמשיך. כשהיינו ברי
מזל והיו לנו מים חמים, בדרך כלל היה מדובר בדוד חשמלי המותקן בתוך חדר האמבטיה. בפעם
הראשונה שראיתי שהשקע של הדוד היה ממוקם מתחת לטוש אסרתי על מקלחות. המים פשוט
זרמו על המתג והשקע. אחר כך הבנתי שאם אתמיד באיסור צפויה לנו חצי שנה מאד מאד
מסריחה. התפשרתי. אם המים לא ממש זורמים על השקע אלא רק משפריצים עליו – מתקלחים.
אני יודעת, זה ממש ממש לא נשמע טוב. ככה זה גם הרגיש.
************************
בהודו "סאב קוץ' מילגה"
- everything possible"". במסעדות, בגסט
האוסים, ברחוב, בחנויות, אפילו במשטרה. תמורת הסכום הנכון והרבה הרבה סבלנות, אתם
יכולים לארגן הכל. אגב, לפעמים מספיק חיוך.
************************
יעילות איננה ערך עליון בהודו. עזבו עליון, לא נראה לי שישי ערך כזה
אפילו במילון. נניח שאתם מזמינים במסעדה חמש מנות שניצל עם חומוס צ'יפס וסלט. הם
מכינים שניצל אחד, ואז חומוס לאחד, חותכים סלט לאחד ומכינים צ'יפס לאחד. מגישים.
ואז מתחילים להכין את המנה השניה. אני לא חושבת שפעם אחת אכלנו יחד. דוגמא אחרת.
היום. הזמנו איזשהו בורגר וצ'יפס במסעדה עם מטבח פתוח. לא היה אף סועד במסעדה. שני
עובדים הכינו יחד את הבורגר בסבלנות ראויה לציון. חתכו את הלחמניה, שמו מיונז,
ירקות. שניהם יחד. כשהבורגר היה מוכן וארוז הם התפנו להכין את הצ'יפס. כשהצ'יפס
היה בשמן הם הסתכלו עליו.
אני משאירה לדמיון שלכם את מה שקורה כשנכנסים למסעדה עם עוד סועד או
שניים. או עשרים.
***********************
המטאטא, אוי המטאטא. מה לעזאזל הסיפור שלהם??? המטאטא (או המגב) בהודו
מתנשא לגובה של 70 ס"מ במקרה הטוב. למה? לא ברור. הם מטאטאים, יותר נכון הן
מטאטאות את הרצפה מכופפות לחצי. בדרך כלל מדובר בצרור של זרדים קשורים בחוט. זה
אולי נשמע אקזוטי אבל זה לא מטאטא. כלום. לפעמים היו מטאטאי פלסטיק למיניהם, גם לא
ממש עושים את העבודה – אבל הגובה? חצי שנה ניסינו לתת הצדקה לויתור על מקל ארוך
ולא הצלחנו. אתם מוזמנים לחזור אלינו עם הצעות.
***********************
המשטרה בהודו עובדת קשה. אתם יודעים כמה קשה זה לעבור כל יום בין מאות
הגסטהאוסים והמסעדות ולאסוף בקשיש? כדי שהעסקים האלה יוכלו להתפרנס השוטרים צריכים
להיות משומנים היטב. על מה? על מכירת אלכוהול, על שעות הפתיחה, על השמעת מוזיקה
בשעות מסויימות, על בנייה בלתי חוקית של חושות, על שיעזבו את האורחים לעשן את
הצ'ילומים שלהם, על מה לא. אגב, שאלנו את עצמנו איך זה שכולם מעשנים פה יחסית
בחופשיות למרות שזה לא חוקי ושבתי הכלא בהודו לא נראים מפתים במיוחד, והתשובה לא אחרה
לבוא כשכמה בנות ישראליות במקום שהיינו בו שימנו את עצמן החוצה מביקור במשטרת
גוקארנה אחרי ששוטר סמוי קלט אותן מעשנות. כלומר שכל מה שאתה צריך לעשות אם אתה
שוטר הודי בר מזל ושובצת באיזור עם תיירים, זה להסתובב ביניהם על אזרחי וללכת לפי
הריח. אחלה ג'וב.
***********************
מה עוד לא נאמר על הלכלוך בהודו? לכלוך מכל הסוגים. השלכת זבל ברחובות
היא ספורט לאומי. אין פחי אשפה בשום מקום, רחובות העיר כמו גם אתרי הטבע היפהפיים
טובעים בזבל. החופים מזוהמים וכל בתי העסק מזרימים את הזבל שלהם לנהר או הים
הסמוך. גם שריפת האשפה – כולל בקבוקי פלסטיק וחומרים רעילים – היא עניין יומיומי.
הגסט האוסים, המיועדים לתיירים, נקיים באופן משמעותי מהבתים המקומיים, ובכל זאת,
בכל קנה מידה- הם מטונפים. לקבל חדר לא נקי זה עניין יומיומי. אי אפשר לבנות על זה
שלפחות הסדינים הוחלפו. סביר שהם לא. "ניקוי" החדר בין אורחים מתמצה ברב
המקומות בטאטוא של החלל המרכזי. אל תנסו להזיז את המיטות, יש שם לכלוך מתקופת
השלטון הבריטי. ברוב המקומות ניקינו לפחות את השרותים לפני שנכנסנו, בחלקם עשינו
ספונג'ה לעיניהם המשתאות של הבעלים ששאלו אותנו אם יש בעיה. "לא",
אמרנו, "רק לכלוך".
**********************
ישבנו איזה יום עם חברים ומישהי דיברה על ריח הטחב שהיה במקומות שהיתה
בהם. אמרתי בתגובה שחצי מהודו מריחה מטחב. לא נכון, מישהו אחר אמר, חצי הודו מריחה
משתן. אוקיי, התפשרתי, החצי השני מריח מטחב. בדיעבד, צריך לדייק. אני לא בטוחה איך
לחלק את זה, אבל די בטוח שצריך לתת מקום של כבוד לריח של ביוב, של שריפת אשפה, אבל
גם לריחות טובים של תבלינים, של שמנים אתריים שונים, יסמין וקטורות למיניהן, חלקן
נפלאות.
הריח השנוא עלי הוא הריח של השריפות. הם שורפים הכל, כולל פלסטיקים
למיניהם. מעבר לריח הרע הוא גם מחניק ואשכרה גורם להרגיש שמרעילים אותנו. בקודלי
גרנו מאחורי המסעדה. היה שם תנור פיצה. אין לי מושג מה בדיוק שרפו שם, אבל הרגשתי
שחצי מזה נשאר לי בריאות.
אני חושבת שאם יום אחד אריח את הריח המדוייק הזה אני....אתגעגע נורא.
**********************
אחרי שקיטרנו על הלכלוך, חייבים להתייחס להקפדה על הסדר והנקיון. כן,
אמרתי סדר ונקיון. כל בוקר אנחנו רואים ילדים הולכים לבית הספר. תלוי איפה אנחנו –
לפעמים בודדים, לפעמים בעשרות או מאות. דבר אחד משותף להם. הם מבריקים מסדר
ומנקיון. תלבושת ביה"ס בד"כ בלבן (!!!) או לבן ותכלת. הילדים מוקפדים,
מעונבים, מסורקים. הבנות בצמות מושלמות עם סרטים תואמים. הבגדים מגוהצים. הנעליים
אחידות לכולם, וגם אם הן מחוררות, גרביים תואמים מבצבצים מהחורים. מקסים.
בימים חגיגיים הנשים והבנות מסתובבות עם שרשרות יסמין בשיער. איזה יופי
ואיזה ריח נפלא. ניסינו את זה פעם, יערה ואני, הריח נשאר כל היום.
***********************
ההודים הם אלופי הקישוטים. שום דבר הוא לא "יותר מדי". תמיד
אפשר להוסיף עוד עלה, עוד עיטור, עוד פרח. בבדים, בתכשטים, בפתחי הבתים, מסביב
לדלתות, על הרצפה ברחוב, במקדשים, בתמונות. איזה יופי!
***********************
חרא הוא חלק משמעותי בביקור בהודו. חרא של פרות, חרא של בופלו, חרא של
כלבים, חרא של פילים (שזה משהו שצריך לראות כדי להאמין) וכמובן, נזר הבריאה – חרא
של אנשים.
לא נעים להכליל, אבל ההודים מחרבנים ברחובות. בצידי הדרכים, במרכזי
הדרכים, ברחבה בדרך למקדש, והשיא – בארמון עתיק בג'איפור היו חרבונים במה שהיה פעם
שירותי משפחות המלוכה. בחיי. כל חוויה תרבותית מלווה בריח של חרא.
בחלק מהמקומות שהיינו הרצפה היתה רצפת בוץ. בטח יש לזה סיבה טובה, אבל
יום אחד גילינו שהרצפה הזאת מכוסה חרא. של פרות כמדומני. בוקר מוקדם אחד אני רואה
את אחת הנשים במקום עם דלי, מים, וגוש של חרא על הרצפה. כמובן שחשבתי שהיא מנקה
חרא של פרה תועה, אבל אז שמתי לב שהיא מקפידה הקפדה יתרה על להגיע עד הפינות עם המים
המעורבבים בחרא. המשכתי להסתכל עליה וראיתי שהיא מכסה ביסודיות את כל הרצפה
בתערובת. אז גם הבנתי שאני חייבת לדרוך על זה (יחפה) כדי לחזור לחדר שלי. דרכתי.
הריח לא הותיר מקום לספק. לא טעיתי (כפי שניסיתי לשכנע את עצמי). הרצפה כוסתה חרא.
כמה שעות אחר כך לא נשאר זכר לריח והרצפה נראתה רצפת בוץ קשה וטובה כפי שהיתה קודם
לכן. מאז ראינו את זה בהרבה מקומות ומפאת התקשורת הלקויה אני יכולה רק לנחש שזה
מחזק את הרצפה.
באזורים רבים בדרום, מוקדם בבוקר ולפנות ערב, מקשטים את הכניסות לבתים
בציור מאבקה לבנה שאינני זוכרת את שמו. מקסים. בחגים מוסיפים אבקות צבעוניות ואז
זה אפילו יתר מקסים. אבל גולת הכותרת היא בימים חגיגיים במיוחד כשמוסיפים גוש בוצי עם קטורת ופרחים שתוקעים במרכז הציור.
אין לי מושג למה, אבל אנחנו חושדים שזה חרא. לא התקרבנו לבדוק. בן וקרלוס משוכנעים
בזה, אני חייבת להשאיר ספק.
***********************
ההודים יורקים, מפליצים ותוקעים גרפצים בציבור, גברים ונשים כאחד. בלי
להחריש ובלי להתנצל. אתה הולך ברחוב ושומע "קחחחחחחחח" ומחכה לשמוע את
ה"טפו". אם אתה במקום נמוך, אתה מתכופף באינסטינקטיביות. זה מה שאני
לפחות מצאתי את עצמי עושה. הם מיומנים בזה, ומסוגלים לירוק מרכב נוסע כמעט בלי
להשאיר לכלוך על הצד של הרכב.
בן התחיל לירוק ברחוב בערך כשבוע אחרי שהגענו להודו. חשבנו שזה מצחיק,
הילד נהיה הודי. אבל כשמאיה ויערה התחילו לירוק ברחובות התחלנו לשאול את עצמנו אם
הם יצליחו להפטר מההרגל הזה כשנחזור. למאיה אין בעיה כי היא מכחישה שהיא יורקת. אנחנו
הולכים איתם ברחוב והם יורקים כאילו אין מחר. אגב, את המיומנות של יריקה מרכב נוסע
בן עוד לא ממש רכש ואני אשאיר לדמיון שלכם את מה שקרה כשהוא ניסה את זה בפעם
הראשונה.
***********************
"same same but
different". סתם משפט פופולארי בקרב המוכרים שאי אפשר
בלעדיו. אחרי "many more colors inside" שנועד להכניס אותך לתוך
החנות, המשפט הזה אומר... מה בדיוק? שיש לו עוד מאותו דבר, אבל גם לא אותו דבר?
אולי בעצם זה אומר את כל מה שאתה רוצה לשמוע. אחלה משפט.
***********************
"What country?" ברב המכריע של אזורי התיירות בהודו - אם כי לא בכולם – לא תצליחו לעבור עשרה מטר
מבלי להשאל את השאלה הזאת שהיא בתרגום חופשי – "מאיפה אתה?". מיד אחריה תגיע "'what's
your name?"
ואח"כ, בתלות בהקשר, "Come see my shop" או "Rikshaw?" או לחליפין שיחת חולין שבדרך כלל
מסתיימת בבקשה להצטלם איתנו, בעיקר עם הבנות שכבר נמאס להן והן מסרבות לכל מצלמה
נשלפת. ההודים אוהבים לפתוח בשיחה עם תיירים, אבל איכשהו הם לא תמיד עושים את זה
בחינניות. אני משווה את זה לארצות אחרות שטיילתי. זה תמיד מרגיש יותר כניג'וס מאשר
כהפגנת חביבות. תמיד יש הרגשה שזה לא בתום לב, שהם רוצים ממני משהו. המשהו הזה זה
תמיד כסף. אלה שסתם רוצים להתידד זוכים לתגובה צוננת ולו רק בגלל שהם מיעוט. ברור
לי לגמרי שאנחנו צד בעניין, ובכל זאת, לא תמיד נרתעתי מיצירת קשר כמו שאנחנו
נרתעים כאן כולנו. חוץ מבן כמובן, שעונה להם ושואל אותם שאלות בחזרה ולפעמים אפילו
מתיש אותם לפני שהם מתישים אותנו. יכול להיות שקצת יותר פתיחות מצידנו היתה משנה
את התמונה, אבל פרט לפעמים בודדות, כשניסינו להתידד בחזרה תמיד איכזבנו או
התאכזבנו. חבל.
***********************
ההודים אוהבים ילדים. משפחות עם ילדים קטנים ועם תינוקות חוות את זה
בצורה חיובית בדרך כלל. אנחנו פחות. לבן ומאיה כבר לא מתייחסים כמו ילדים. במקרה
של מאיה זה ברור מאד מאיך שהם מסתכלים עליה. אבל יערה זה סיפור אחר. הם מדברים
אליה, הם צובטים אותה, הם תופסים אותה, הם משחקים לה בשיער, הם מרימים אותה באויר.
היא שונאת את זה. גם כשזה עדין וחביב וכמובן כשזה אגרסיבי, וזה קורה הרבה. ילדים
אחרים למדו לצעוק ולהגיד "Don't touch", אבל יערה מתביישת,
מתחבאת מאחורי במקרים העדינים ומתחילה לבכות במקרים האגרסיביים. אנחנו אומרים לה
שזה בחיבה, אבל זה לא עוזר. מסכנונת.
בכל מקום קוראים לה "בייבי". אפילו למאיה לפעמים – ככה הם
קוראים לילדים באופן כללי. לי קוראים "אמא" מהרגע שראו אותי פעם אחת עם
איזשהו ילד. במקומות שההודים מדברים עברית קראו ליערה "תלתלים". אני
חשבתי שזה מתוק, והיא, שוב, שנאה את זה.
יום אחד הלכתי לבד בפושקר ומישהו צעק אחרי, בעברית, "הי אמא!
איפה תלתלים קטן?"
אתם יכולים להיות ציניים כמה שאתם רוצים לגבי ההודים מדברי העברית,
אבל אני חייכתי חיוך גדול וחשבתי שזה מקסים.
**********************
כמה בירברתי על ההתלבטויות שלי ועל חוסר השקט. לא, הודו לא שינתה אותי
במובן הזה. אבל בתוך כל הזמן הפנוי, השקט, ההזדמנות לחשוב על הדברים, נדמה לי
שהצלחתי לזקק את הקשיים. להבין מה בדיוק קשה לי, מה הסיטואציות שמפרקות אותי.
נכון, זה לא פותר את הבעיה ואני מתוסכלת וכועסת על עצמי שאני כזאת. אבל גם ההבנה
הזאת היא משהו והודו נתנה לי אותה.
Thank you India!!!
**********************
ביקשתי גם מהילדים להגיד/לכתוב משהו על הודו וזה מה שקיבלתי (מהקצר
לארוך):
בן:
מקום יפה.
יערה:
לא אהבתי שלקחתם אותי להודו אבל די כייף פה.
מה אהבתי בהודו:
כף פה. יש פה המון קופים. אהבתי את דהרמקוט. היה שם בהגסו קייק
מצויין. למדתי לשחק שח.
מה לא אהבתי בהודו:
לא אהבתי את האנשים ואת הרוק שלהם. אני לא אוהבת שמשחקים לי בלחיים
ונוגעים בי.
***********************
מאיה:
רק שתדעו, שאני לא כותבת טוב כמו שאמא שלי כותבת אז אל תצפו ליותר
מידי...
הסיכום שלי על הודו..הודו באמת ארץ ממש יפה ומיוחדת! כמו בכל מקום יש לה חסרונות ויתרונות
היתרונות של הודו הם שהיא באמת ארץ מאוד יפה ואפילו במקומות היותר
גדולים והרועשים ,הצפופים , המסריחים, העמוסים
אפשר למצוא חן .
כל הציבעוניות, השווקים ,והפירות, הבגדים, המנהגים של ההודים..... זה
שרואים ומרגישים שהם חיים כלכך אחרת
מאיתנו זה פשוט יפה ומעניין!
אבל כמו שכבר כתבתי מקודם, בכל מקום יש גם חסרונות וגם יתרונות....
ולהודו יש גם חסרונות.....
כמו הסירחון והליכלוך...זה נורא!! הם כאילו לא מרגישים או לא רואים
שמלוכלך שמסריח ומגעיל!
יורקים בכל פינה ברחוב, זורקים את כל הזבל על הריצפה.....בישראל יש
בכל פינה במדרכה פח אשפה,
בהודו צריך לבקש מבעל הבית בגסט האווס שיביא לנו פח!!!
ההודים גם נועצים מבטים! אתה הולך ברחוב והם לא מורידים ממך את
העיינים כאילו שאתה קוף בכלוב בגן חיות...
ההודים בכלל ממש חוצפנים!! יום אחד בקודלי בי'ץ אני ומיכל נכנסות לים
כשאנחנו יוצאות שני הודים באים ומבקשים תמונה אנחנו לא מסכימות והם מוציאים את
הטלפון ומצלמים אותנו!!!
למחרת אנחנו הולכות לגוקרנה (העיר שליד קודלי בי'ץ) יושבות על מין
ספסל בזמן שאמא מתמקחת על המחיר עם מוכרת.
פתאום באה חבורה של הודים ומבקשים לצלם אותנו ,אנחנו לא מסכימות
והם מחייכים אחד לשני מוציאים את המצלמה
אומרים לנו לא לזוז ולחייך....?! מה הם לא מבינים בלא??????
טוב אז ככה אני מסכמת את הודו....הודו ממש לא קלה אבל יש את הרגעים
שאתה שוכב בערסל מתחת לעץ קוקוס עם שייק ביד מול הים...
מתגעגעת ורוצה לחזור אבל גם מאוד נהנת.
