המעבר מלאוס לקמבודיה לא היה פשוט.זה התחיל בזה שבלילה שלפני התעוררתי מכאבים במפרק הירך. שוב דלקת. מה שזה אומר בדרך כלל זה שאני מושבתת לכמה ימים. בבוקר, לשמחתי, גיליתי שאומנם כואב לי אבל אני מסוגלת ללכת בקושי. הבעיה היתה שלפנינו היה יום עם הרבה הליכה עם התרמילים על הגב – בלתי אפשרי מבחינתי. האלטרנטיבה, לנסות לדחות את הנסיעה, היתה גם בעייתית. הויזה שלנו ללאוס נגמרת מחר, ואף אחד לא מבטיח שמצבי ישתפר, אולי אפילו יורע. החלטנו להמשיך עם התכניות. את 15 דק ההליכה מהגסט האוס למזח, הליכה שגם ככה היא מאתגרת עם התרמילים, עשינו באופן הבא: בן הלך עם קרלוס, אני הלכתי לאט לאט עם הבנות, משאירה את התרמיל מאחור וקרלוס חזר לנגלה שניה לקחת את התרמיל שלי.
בצד השני של הנהר נדרשנו לעוד איזה 600 מ' הליכה שאותם קרלוס עשה עם שני התרמילים של שנינו בו זמנית. אה כן, ותרמיל שלישי קטן על הראש. אוטובוס ה VIP שהבטיחו לנו התגלה כאוטובוס פשוט יחסית, מאכזב,אבל לא מאכזב כמו המשך היום שעוד צפוי לנו.
ידענו גם שהנסיעה עד הגבול מאד קצרה והנחנו ששם נחליף אוטובוס. כרטיסי הנסיעה שקנינו – כל הדרך מלאוס לעיירה קראטיה בקמבודיה – היו במחיר מופקע, אבל האלטרנטיבה – להגיע לגבול לבד ואז להסתדר עם תחבורה מקומית - לא ממש קיימת. אמרו לנו שהגבול נטוש. התנחמנו בכך שניסע בנוח וכזכור, אנחנו מוכנים לשלם על נוחות בנסיעות
הויזה לקמבודיה עולה 20$, אבל בכל נקודות הגבול היבשתיות התיירים
נדרשים לשלם "עמלות" למיניהן בסך 1-10$ לאדם. הבנו שזה עניין של מיקוח.
לפני הנסיעה לגבול, מארגני הנסיעה אספו מאיתנו את הדרכונים, תמונות פספורט – מזל
שהיו לנו – ו 30$ לאדם. אני הייתי היחידה ששאלה שאלות, והם היו חד משמעיים – לא
תשלמו תתקעו בגבול. שילמנו. באותה הזדמנות וידאתי שאכן ניסע באוטובוס ולא חלילה
במיניואן (במצבי לא התאים לי להצטופף) ושיהיו שירותים באוטובוס – זה תמיד מרגיע את
כולם.
הגענו לגבול קיבלנו הנחיות מה עומד לקרות, ירדנו מהאוטובוס להליכה של
עוד איזה ק"מ- שוב קרלוס עם 2 וחצי מוצ'ילות, שוב אני מדדה וסובלת. הושיבו
אותנו באיזה קיוסק ואמרו לנו לחכות כשעה. השעה נמשכה שעתיים ואז הגיע אוטובוס –
שוב, בינוני מינוס, בלי שירותים, בלי VIP, אבל חמש דקות אח"כ
גילינו שמצבנו גרוע יותר. זה היה האוטובוס לפנום פן. הנוסעים לקראטיה הורדו אחר
כבוד והובלו ל...מיניואן. כל הנוסעים לקראטיה. כל ה 18. איך מכניסים 18 אנשים
למיניואן? מסתבר שאפשר. רק אחרי שקרלוס הרים קול צעקה הם העבירו 2 לאוטובוס
ונדחסנו "רק" 16 לתוך המיני ואן. גם הפעם הם השתמשו בתרוץ של – אל
תדאגו, זה לנסיעה של פחות משעה ואז תחליפו לאוטובוס. אכן אחרי כשעה המיניואן עצר
ופרק אותנו בעוד קיוסק. הפעם חיכינו עוד קרוב לשעתיים ולא התפלאנו או התאכזבנו
שעוד מיניואן מתפרק בא לאסוף אותנו לעוד כ 3 שעות של נסיעה קופצנית וצפופה. איזה
מזל ששילמנו כל כך הרבה בשביל הנוחות. אמריקאי אחד שהיה איתנו במיניואן ניסח את
החוק הבא: ככל שאתה נמצא רחוק יותר מהנקודה בה קנית את הכרטיסים, ככה ידפקו אותך
חזק יותר. אימצנו את החוק הזה שיכונה להלן חוק המרחק.
בדרך נחשפנו לנופים הקמבודים. בהתחלה הם נראים דומים מאוד לאלה של
לאוס. לא הייתי יודעת שעברנו מדינה. אותם צריפי עץ מאובקים שמזכירים לפעמים עיירת
מערב פרוע נטושה ולפעמים את סרטי מלחמת
ויאטנם. אבל במבט שני אפשר להבחין שהם אפילו עניים יותר. כל הבתים על
כלונסאות, ללא חיבור למים, רובם פתוחים וריקים לחלוטין, בחצרות מתרוצצים ילדים חצי
ערומים חצי לבושים בסמרטוטים. לעיתים רואים על פני קילומטרים רק צריף בודד ומתחתיו
כמה ילדים וערסל.
נשארנו שני לילות בקראטיה. קודם כל כדי להתאושש מהנסיעה ולהתכונן
לנסיעה הבאה – נשארו לנו 10 שעות כדי להגיע לסיהנוקוויל שעל חוף הים הדרומי של
קמבודיה, אבל גם תכננו ללכת לראות את הדולפינים הנדירים החיים במקונג. נותרו בסך
הכל כ 80 פרטים. חלקם משכשכים מדרום לדון קון ממש על הגבול עם לאוס, וחלקם בקאמפי –
כ 15 ק"מ מצפון לקראטיה. חוץ מזה לא ממש טרחנו להכיר את העיירה. בבוקר שאחרי
ההגעה נחנו בחדר, נהננו מהאינטרנט אחרי הבצורת בלאוס, הזמנו כרטיסים לנסיעה לפנום
פן – ועל פי חוק המרחק לא קנינו את ההמשך לסיהנוקוויל – אותו נקנה בפנום פן. הפעם
בחרנו במיניואן כי הנסיעה אורכת רק 5 שעות בעוד שבאוטובוס היא אורכת 9 (!). רק
אחה"צ יצאנו לקאמפי. ממליצים לראות את הדולפינים בשקיעה. הנסיעה המאד איטית בטוקטוק
היתה מרתקת. לאורך כל 15 הק"מ היו פרושים בתי העץ המקומיים בצפיפות משתנה.
בצד אחד היה אפשר לראות את המקונג מעבר להם. הפעם, ראינו גם מעבר לעוני. כל האנשים
בחוץ. יושבים יחד, עובדים יחד, מדברים, משחקים. הילדים רצים בחבורות. אפילו ממבט
של תוך כדי נסיעה אני אסתכן ואהמר שיש להם חיי קהילה מאד מפותחים. נשים וילדות
רבות – אלוהים יודע למה – מסתובבות בפיג'מות. את זה כבר ראינו גם בעיר ועוד נראה
בהמשך. זה נורא מצחיק. חליפות פיג'מה מלאות, פרחוניות, מצויירות, חלקות – ככה הן
הולכות לקניות, ככה הן נוסעות באופניים ובאופנועים - כלי התחבורה העיקריים כאן. בכל אופן, רק
הנסיעה הזו, שאיפשרה לנו הצצה קלה לחיי הכפר שלהם, היתה שווה את הטיול לקאמפי.
בהגעה לקאמפי עלינו על סירה שתעשה לנו רונדלים בנהר באזור בו הדולפינים צפויים.
בזאת הצטרפנו לעוד לפחות 5 סירות שעשו את אותו הדבר ועליהן תיירים במצלמות שלופות.
חייבים להודות – הסיור הזה היה די מיותר. נכון, ראינו מדי פעם גב וסנפיר, ונוכל
לספר לנכדינו שראינו את הזן הנדיר הזה שבוודאי ייכחד בקרוב, אבל זהו. איך שלא יהיה לא הרגשנו אכזבה כי הצלחנו לראות
את הדולפינים, כי השיט היה נעים, וכאמור כי הדרך עצמה היתה שווה.
למחרת בבוקר יצאנו לפנום פן. מלאי חששות עמדנו בפתח הגסט האוס וחיכינו
למיניואן. הובטח לנו המושב הראשון. בקמבודיה דוחסים לכל שורה של שלושה מושבים
ארבעה נוסעים. אם אנחנו מקבלים ארבעה מקומות בשורה לנו זה לא נורא כי בין כה וכה
הילדים נמרחים עלינו ואחד על השני, כשהמיניואן הגיע לא הופתענו לגלות שהמושבים
הראשונים תפוסים, אבל כן הופתענו לגלות בתוך המיניואן – אופנוע. איך שלא יהיה הם
כיבדו את ההבטחה וסידרו לנו את השורה הראשונה. היתה רק בעיה אחת, ודי שגרתית כאן –
היו יותר נוסעים ממושבים, גם אחרי שמחשיבים 3 מקומות כ 4. הפתרון היה מפתיע.
הנוסעת העודפת הושבה על כיסא הנהג, והנהג ישב חצי לידה חצי עליה. שלא תטעו, לא
מדובר במושב נהג רחב שמתחבר עם הכיסא שלידו – מדובר במושב יחיד לגמרי. נשמע לכם
מדאיג? גם לנו... קיווינו שזאת נוסעת שעלתה רק עד קצה העיר או משהו כזה, אבל לא.
ככה הם נסעו עד פנום פן, 350 ק"מ אחר כך.
 |
| הנהג זה הימני... |
הילדים ישנו כל הדרך ובפנום פן, כששאלנו אותם אם ממשיכים לעוד 5 שעות
לסיהנוקוויל או נשארים ללילה אחד התשובה היתה פה אחד. מבט אחד בעיר הרועשת, הצפופה
והמלוכלכת הספיק. יותר מכל דבר היא הזכירה לנו את הודו. נכון שהתגעגענו להודו, אבל
לאו דוקא לאספקט הזה. כמה נהגי טוקטוק מנסים לשדל אותנו. זה דבר שבאמת לא קרה מאז
הודו – לא שהם מתקרבים לרמת האינטנסיביות של ההודים, יש להם עוד המון מה ללמוד –
אבל זה בהחלט עורר זכרונות. קרלוס הולך לברר ומגלה שתוך 20 ד"ק יוצא אוטובוס
לסיהנוקוויל. אני מרגישה שזה קצת צפוף מדי, ושהשלד שלי זקוק לקצת יותר תנועה, אבל
אנחנו מתים לברוח משם ועולים על האוטובוס. שוב אנחנו נזכרים כמה אוטובוס יותר נוח
ממיניואן. הילדים עכשיו ערניים, עוברים ממקום למקום, משחקים, רואים בטלוויזיה (!)
את ערוץ הקריוקי המקומי – גם כאן כמו בלאוס הם משוגעים על זה – ובסוף הנסיעה יש
אפילו הקרנה של "מהיר ועצבני 5". נכון, מדובב לקמרית, אבל בוא נגיד שזה
סרט שאפשר לראות גם בקמרית ולא להפסיד שום תוכן. פשוט כי אין. אנחנו מגיעים
לסיהנוקוויל קצת אחרי 5 בערב ולוקחים טוקטוק לגסטהאוס של האבידורים. אמרנו להם
שכנראה נגיע באותו יום, אבל בגלל שלא היינו משוכנעים שאכן נעשה את כל הדרך לא
ביקשנו שישמרו חדר. למזלנו הם הימרו עלינו – כי כשהגענו הגסטהאוס היה מלא. בכל זאת
שאלנו עליהם, וכשהעובדים הבינו מי אנחנו הם אמרו לנו שיש לנו חדר מוזמן! זה היה
מזל גדול כי מדובר בעיר גדולה יחסית שיכול היה להיות סיוט לחפש חדר אחרי יום מעייף
של נסיעה.
הבנות רצו ישר לחוף כדי לחפש את האבידורים ואכן מצאו אותם בדרכם חזרה.
המפגש, כרגיל, היה מרגש. למרות העייפות לא בזבזנו זמן והלכנו להזמין כרטיסים לשיט
לקו-רונג, האי שאליו כיוונו להגיע. לא היה לנו שום חשק להשאר רגע מיותר בעיר החוף
המשונה הזאת, מלאת הטיילות, המסעדות המערביות והתיירים.
