אנחנו מגיעים לטאד לו אחרי מעבר של 48 שעות בין צפון לדרום לאוס שכלל
שתי נסיעות לילה, 8 שעות שוטטות בעיר אחת ו 14 בעיר אחרת, ועוד כמה נסיעות קצרות
בין יעדים. היום הראשון שלנו מוקדש ל...מקלחות. מקלחות, מנוחה והתארגנות.
אנחנו מתחילים להתאהב במקום כבר כשאנחנו מוצאים את הגסטהאוס שלנו.
נכון, הוא לא ממש על הנהר כמו גסטהאוסים אחרים, אבל הוא משפחתי, ונעים וחביב.
הבעלים מקסימים, יש לו 3 ילדים חמודים, יש חצר גדולה שבתוכה יש בונגלוסים ברמות
שונות. שלנו מעץ, עם שרותים ומקלחת, ועם מרפסת גדולה שפונה לגן הירק שלהם. תענוג. כבר
בערב הראשון פו, הבעלים, מזמין את קרלוס לבשל איתו למחרת, ואנחנו לא יכולים לחכות.
מאז שהגענו ללאוס אנחנו עוברים קצת מהר מדי ממקום למקום, והגענו לכאן עם כוונה להשאר יותר מיום יומיים. אנחנו מקווים שהמקום אכן יתאים לזה. מהרגע הראשון יש לנו הרגשה טובה, אבל אנחנו מתקשים לעמוד בחום של אמצע היום ומחליטים שהחל ממחר נעביר את השעות החמות במפלים ובבריכות הרבים בסביבה.
בערב הראשון אנחנו אוכלים אצל מאמה. האישה המבוגרת מנהלת מסעדה של
שולחן גדול אחד עם מנות פשוטות, טעימות ועצומות עד כדי כך שאנחנו מתקשים לסיים.
כולם יושבים יחד בשולחן והאוירה מצויינת וגם שונה ממה שהכרנו עד עכשיו. קהל
המטיילים מגוון ומעניין. הרב המשמעותי צרפתים, אבל המגוון מתבטא בגיל ובסגנון. יש
כאן מטיילים בודדים, זוגות, מבוגרים, צעירים, כאלה שחוזרים לכאן כל שנה או כל כמה
שנים. ישראלית אחת. בסה"כ הכפר קטן ויש כאן אולי 20 מטיילים בו זמנית (בלי
לספור את התיירים המזדמנים שמגיעים ללילה על הדרך ואת אלה שמתאכסנים בריזורט
היוקרתי שמעל המפל), כך שתוך כמה שעות מכירים את רובם.
אנחנו מגלים שגן הירק המקסים הצמוד לבונגאלו שלנו הוא פרוייקט שיתופי.
כל אחד יכול לגדל את הירקות שלו, וגם אלה שלא מגדלים מגיעים ומקבלים ירקות במה
שנראה כמו חלוקה בקיבוץ כל יום אחה"צ. כל זה כנראה שאריות מתרבות קומוניסטית.
בכלל, יש כאן אוירה מאד שיתופית, חסר לך משהו – אתה מבקש מהשכן.
בערב אנחנו רואים חבורת ילדים גדולה מתקבצת סביב בחור צרפתי שמלמד
אותם אנגלית. קודם אנחנו רואים את בת זוגו משקה ירקות בגן הירק. בהמשך אנחנו
לומדים שמדובר בזוג שנמצא כאן כבר 3 חודשים ומקימים גסט האוס שנראה מקסים.
בקיצור, לא לוקח יותר מכמה שעות כדי להרגיש כאן לגמרי בבית.
ביום השני אנחנו הולכים למפל טאד לו. הוא לא המפל הכי קרוב לכפר אבל הוא המפל הקרוב המשמעותי. אחרי קצת
התברברות בדרך – יש הרבה אלטרנטיבות לאיפה אפשר לשחות, אז כל אחד מתאר לנו דרך קצת
אחרת. חם בדרך ואנחנו מתעיפים מהר. אנחו עוצרים לטבילה והתרעננות בכמה בריכות
קטנות בדרך. בסוף אנחנו מגיעים לחלקו התחתון של המפל הגדול. ואו. הבריכה עצומה
והזרם חזק, כיף גדול. אנחנו נשארים שם כמה זמן, אבל מחליטים לחפש גם מקום עמוק
פחות כדי שיערה תוכל להתרחץ בלי פחד. אנחנו מגיעים לאזור שבו המקומיים מתרחצים.
המון בני נוער וצעירים מטיילים ונחים בין הבריכות לאורך הדרך, ובקטע הכי מרכזי
המון ילדים משתוללים במים, עושים חליקות בין הבריכות, ובין לבין גם מתרחצים
וחופפים את הראש... אנחנו מתקשים לאסור על הילדים שלנו לקפוץ מהסלעים למים כשילדים
קטנים מיערה עושים את זה מסביבינו... אנחנו מבלים שם את כל אחה"צ שבסופו
אנחנו זוכים לחויה מקסימה ובלתי צפויה. שלושה פילים מוכנסים למים ואנחנו רואים איך
ממש עושים להם אמבטיה. המטפלים שלהם נותנים להם פקודות והם מכניסים את הראש
פנימה... כשהם יוצאים מהמים הם משאירים אחריהם את החירבונים העצומים שלהם, מה
שבאופן טבעי סוגר את יום הרחצה שלנו ומעלה סימני שאלה לגבי מחר...אבל האמת היא
שברור לנו שגם מחר נהיה שם, אם לא בחלק אחר של הנהר או במפל אחר.
למחרת אנחנו לוקחים את הזמן בהסטלבטות על המרפסת וקצת לימודים ואח"כ אכן מגיעים לאותו המקום. סביב 2
בצהריים, כנראה שעת סיום בית הספר מגיעים שוב המוני הילדים. חלקם אפילו לא עוצרים –
הם רצים מהשביל אל הצוק ומזנקים מהסלעים אל תוך המים. כולל הג'ינס הארוך. הם משתוללים
במים בצורה שקשה לתאר, מזנקים בין הסלעים, עושים סלטות, זורקים את עצמם. בדיוק
באותו המקום שאנחנו מדדים צעד צעד בזהירות כדי לא להחליק, כדי לא להתקל בסלע בלתי
צפוי במים. זו כבר הפעם השניה שאנחנו צופים במחזה הזה וזה לא פחות מעורר השתאות.
איזה מדליקים! אניחושבת עלינו שלא מרשים לילדים הגדולים שלנו לקפוץ מהסלעים, עזבו
לקפוץ, הרי לא הייתי מרשה לבן ללכת לבד לנהר, וכאן הפספוסים האלה עם הסלטות שלהם
בין הסלעים...אני מרגישה די דבילית. ובכל זאת, לא הייתי מרשה אפילו לבן ללכת לשם
לבד. עניין של הרגל כנראה. אנחנו מקבלים עוד קצת אינפורמציה. חלק מהזרים הצעירים
שמסתובבים כאן מתנדבים בבית הספר המקומי, בחידושו ואולי גם בהוראה. זה אחד הדברים
שכנראה מחזק את התחושה הזו של מן כפר שיתופי יותר מאשר של "תיירות".
הקונטלציה המשפחתית שלנו שוב טובה. זה קטע מעניין. תמיד כשאנחנו פתאום
לבד אחרי תקופה שהיינו עם חברים זה קשה. מאיה צמיד מבואסת מהפרידה, הילדים
עצבניים, כולם רבים. אבל שבוע אחרי פרידה כזו, לפעמים זה לוקח אפילו שבועיים,
אנחנו לומדים להיות שוב רק אנחנו, ואז יש לנו את הימים הכי יפים ביחד. טאד לו הוא
מקום נהדר לחוות שוב את האפיזודות המשפחתיות האלה. השילוב של השקט, הנוחות, החדר
הגדול, הטיולים הקטנים הלא תובעניים מדי, היכולת לשחרר את הילדים בסביבה מצד אחד
אבל מצד שני אין להם אלטרנטיבה למשפחה, כל אלה יוצרים סיטואציה שמעודדת המון קרבה
ביננו. שיחות ארוכות, צחוקים, ארוחות יחד, לימודים, תה של ערב, תה של בוקר. כמו
שבת אחת ארוכהההההההההה....
ואקורד אחד שלילי לסיום הפוסט הזה. אתמול במפל מאיה נסחפה קצת בניגוד
לרצונה. היא כל כך נבהלה שנאחזה לא טוב בסלעים ודפקה + עיקמה את הברך. שוב, בפרק
זמן של פחות משבועיים, אנחנו באותה דילמה. לנסוע לבית חולים או לא? מצד אחד יכול
להיות שיש שם משהו שדורש טיפול. מצד שני ביה"ח כאן לא נראה כמו מקום אמין
שבאמת יעשו את הדבר הנכון, שלא לדבר שהוא מצריך שעות של נסיעה. תמיד אומרים כאן
שאם יש משהו רציני צריך לנסוע לתאילנד. השאלה הגדולה היא איך יודעים אם משהו
רציני? לנסוע לתאילנד זה צעד מאד דרסטי....
נחכה עוד קצת ונראה.
