התחנה הראשונה שלנו בלאוס, ואנג וייאנג, לא השאירה עלינו רושם כביר לעומת זאת. זו עיירה שמפורסמת בריבוי בארים ותיירים שבאים לשתות בהם (המון אוסטרלים) ובבילויי אקסטרים למיניהם – ראפטינג, אבובים, קייקים, טיפוס צוקים, כדור פורח. אנחנו הגענו בשביל הדבר השני. שמענו שהרבה פעילויות נסגרו בשנים האחרונות בגלל ריבוי תאונות. מסתבר שהשילוב של כמויות מופרזות של אלכוהול עם ראפטינג במים סוערים לא תמיד עולה יפה. הגענו בערב של ה 24 בינואר. מחר יש לבן יומולדת. התמקמנו בגסטהאוס טוב יחסית אם כי מעט יקר (שיא העונה, זוכרים? הכל מלא ויקר) וחשבנו לעבור ממנו בבוקר שלמחרת. אבל כשהסתובבנו קרלוס ואני בעיירה מוקדם באותו הבוקר החלטנו שעדיף לנצל אותו בשביל לארגן משהו כייפי לבן כשיקום, מאשר לחפש גסט האוס. תוך זמן קצר גילינו שהמשאלה שלו לעשות ראפטינג אתגרי לא תתגשם. הגענו בעונה היבשה ופשוט אין מים לראפטינג. אבל אז קלטנו את טיולי הטיפוס ורצנו להעיר אותו ישר לתוך טיול כזה אליו הוא יצא עם קרלוס. לא הייתי שם, אבל מהתמונות נראה מקסים...!
כשהם חזרו לא בזבזנו זמן. החלק הזה של הטיול מוקדש לטיול יותר מאשר
לסטלבט, והגיע הזמן לתת עבודה! לא עוד 3 ימי הסתגלות! תפסנו טנדר שיקח אותנו
ל"לגונה הכחולה" – קטע כחלחל בנהר בו הולכים להתרחץ ולבקר במערה. האזור
כולו עשוי מצוקי אבן גיר גבוהים ויפהפיים ועשיר במערות נטיפים. כשהגענו, הופתענו לגלות
שם עוד כמה עשרות תיירים, אם לא יותר, שישבו להם עם בירות בלגונה ולגדותיה. קצת
בניאס. יפה אבל צפוף. חוץ מזה היה די קריר כך שאופציית הרחצה היתה קצת מוגבלת. בן
ומאיה לא עמדו בפיתוי לקפוץ לנהר, אבל קרלוס יערה ואני ויתרנו.
המערה לעומת זאת היתה עצומה ומרשימה מאד. הגענו אליה בטיפוס תלול וטיילנו בה ארוכות כשאנחנו צריכים מדי פעם להרגיע את יערה... בנסיעה חזרה, כמו גם בהלוך (באופן טבעי) נסענו בדרך עפר וחלפנו על פני בתי עץ כפריים ושדות אורז יבשים. הכל מאד מאד יבש ומאובק והשיחים שלצידי הדרך ממש חומים.
אחרי יום עמוס ישבנו לאכול במסעדה כשאנחנו נתקלים בתופעה נוספת שבה
ואנג וייאנג מפורסמת – כמעט בכל המסעדות יש מסכי פלאזמה גדולים עליהם מוקרנים ברצף
פרקים של "חברים" ועוד כמה סדרות פופולריות. הילדים היו בעננים ואנחנו
ישבנו לדון בפעם הראשונה בסוגיה של כדור פורח כן או לא. מסתבר שבשנה שחלפה מאז שמשפחת
פלג היתה פה, ומהם שאבנו את ההשראה לגבי הכדור, לא רק מחירי המלונות הכפילו את
עצמם אלא גם מחיר התענוג הזה. מצד שני, זה עדיין המקום הכי זול בעולם לעשות את זה
ומי לא חולם על כדור פורח? קודם כל יערה שעצם הרעיון מפחיד אותה והאמת שגם בן
שהציע לאפשר לקרלוס את התענוג ולהשאר עם יערה. נותרנו שלושה, והרעיון המשיך לרחף עם
הכדורים שראינו מרחפים מעלינו מדי פעם.
גם ביום השני בואנג וייאנג לא התעצלנו והחלטנו לצאת לטיול שכולל ביקור
במערה באבובים וטיול קיאקים. בבוקר יערה התעוררה עם חום. שוב. החלטנו שאני אצא עם
בן ומאיה. קרלוס "ויתר" לי, אבל האמת שאף אחד מאיתנו לא היה נלהב. מזג
האויר היה גבולי והרעיון של להרטב בקיאק, שלא לדבר על להכנס למערה בתוך אבוב לא
ממש קסם לאף אחד מאיתנו – אבל באנו לואנג וייאנג כדי לתת עבודה, וזה לא הזמן
להתפנק. הנסיעה בטנדר למערה העלתה מחשבות שניות. השעה היתה 9:30 בבוקר והיה קר.
הגענו לנקודת ההתחלה קפואים וגם בן וגם אני היינו נחושים – אין סיכוי שאנחנו
נכנסים למים. מאיה היתה יותר חיובית. אבל הליכה של כקילומטר לעבר המערה חיממה
ועודדה אותנו, ועשרות התיירים שהיו שם (כן, גם שם) עשו לנו חשק להכנס. ההתיישבות
על האבוב במים כבר הרגישה כמו טעות אבל עדיין לא הכינה אותנו לכמה קר הולך להיות
בפנים. מדובר במערה שהיא בעצם מנהרה, והקטע הנחמד הוא שנכנסים אליה שכובים על אבוב
מפתח בגובה של פחות ממטר. בפנים מושכים את עצמנו על ידי חבל עבה שמתוח לכל אורכה.
העניין הוא שהיא ארוכה מאאאאד, והשילוב של המים הקפואים עם המערה היה יותר מדי. זה
קור שלא מתרגלים אליו. פשוט קר נורא כל הזמן. מאיה היתה הכי קולית ואפילו נהנתה.
אני התאמצתי להנות, ובן פשוט סבל. בהתחלה הוא היה סבבה. הוא התחכם והצליח להתיישב
על האבוב שלו בצורה שכולו היה מחוץ למים חוץ מהרגליים. אבל אז הוא נפל למים. כולו.
כולל הראש. להזכירכם, אנחנו בתוך מערה, חושך מוחלט ואנחנו עם פנסי ראש. הייתי רחוקה
מבן כמה עשרות מטרים, הוא היה אחרון בקבוצה, ליד המדריך, ואני נצמדתי למאיה שלא
לגמרי הסתדרה עם העניין הזה של למשוך את עצמנו עם החבל. שמעתי ספלאש מהכיוון שלו
והבנתי שהוא נפל למים. צחקנו מאיה ואני, אבל פתאום הבחנתי שהוא לא צוחק איתנו. עבר
עוד זמן ואני רואה מרחוק שהמדריך עוזר לו אבל זה לוקח זמן ואני גם לא שומעת אותו.
לאט לאט אני קולטת שהוא באמת לא בסדר, בסוג של שוק מהקור או משהו כזה. התקרבתי
אליו ואני רואה אותו כולו רועד ואומלל, בלי שום חיוך ושום הומור, מסכן... אני
שואלת אותו אם הוא רוצה להסתובב ולצאת, אבל המדריך כבר דוחף אותו קדימה ואנחנו
ממשיכים. שארית הדרך נראית אותו דבר כמו ההתחלה ודי מספיק לנו אבל אנחנו ממשיכים
עוד כמה שצריך, תוך שאני בודקת מדי פעם אם הלב של בן עוד דופק...היציאה מהמנהרה,
בדיוק באותה דרך ארוכה וקרה מתמשכת ואין מאושרים מאיתנו כשאנחנו רואים את האור בקצה
המנהרה...
כשאנחנו יוצאים מחכה לנו ארוחה איומה שממש לא מפצה אותנו על ההרפתקה, אבל בן מפשיר וכולנו מתחממים ונוסעים להמשך ההרפתקה בקיאק – שיט של 11 ק"מ במורד הנהר שזרימתו עכשיו חלשה אך קיימת, עד לואנג וייאנג. גם החלק הזה לא עובר חלק, כולם מתחלקים לזוגות ואנחנו שלושה וזה לא בא טוב למארגנים שרוצים שנתפצל ושנצתוות למדריכים – לא נראה להם שאישה ושני ילדים זה צוות מוצלח, והאמת שיש בכך אמת מסויימת. בהתחלה בן מצטרף לשני מדריכים ומתבאס כיוון שהם חותרים והוא לא. אני מנסה להגיד להם שייתנו לו לחתור אבל הם חולפים על פני במהירות ולא נותנים לי להתבטא. מאיה ואני פחות זורמות (במשמעות המילולית בלבד) ומצליחות בחמש דקות של שייט להתקע בבוץ בגדה אחת, להכנס בשיח בגדה השניה, להכניס למדריך שבא לעזור לנו משוט בראש, וזה רק מה שנחרט בזכרוני. כל פעם שאני אומרת "ימינה!" אני גם צריכה להזכיר למאיה איפה זה ימין ובאיזה כיוון מומלץ לסובב את המשוט. אבל היא מה זה נהנית! בעננים! וכשהמדריכים קוראים לנו לצאת לגדה כדי להעלות אלינו מדריך אנחנו עושות את עצמינו עוד יותר אהבלות ממה שהם חושבים ו"מפספסות" את הגדה. האמת שלי דווקא ממש מתאים שיעלה איזה לאי חמוד ויחתור במקומי, אבל מאיה ממש מתבאסת. בינתיים כואב לי על בן שתקוע עם שני המדריכים ולא חותר ובהזדמנות הבאה אני עומדת על זה שהוא יצטרף אלינו ומבטיחה שאני והוא נחתור ושמאיה לא תיגע יותר במשוט...המצב משתפר אבל עדיין יש תקלות ועדיין אנחנו מגיעים לחלקים של הנהר שעדיף היה שלא נגיע אליהם. עם זאת עכשיו מאיה מתבאסת כי גם היא רוצה לחתור, ואני, כזכור, דוקא מעדיפה שישיטו אותי, אז מדי פעם אנחנו מתחלפים תוך כדי עמידה לא יציבה על הקיאק ובין לבין אנחנו נתקעים בסלעים, בעצים, בגדה, ממלאים את הקקיק מים, מה לא. אבל מה, למרות ש 11 ק"מ זה ממש הרבה בשביל חותרים מתחילים שכמונו, , אנחנו ממש ממש נהנים. אני גם שמה לב שזו הפעם השניה בחיי שאני חותרת ונהנית – אורנה, תגידי לדני שיכין לי מקום במועדון...! כל כך הרבה סיפרתי על עצת החתירה, אבל הדרך היתה יפהפיה, הנהר המתפתל למרגלות הצוקים העצומים, בדרך כפרים קטנים, נשים כובסות, ילדים משחקים, דייגים, והמון המון אוסטרלים באבובים עם בירות ביד...
באותו ערב אנחנו מחליטים שמיצינו את ואנג וייאנג, אבל שנישאר עוד יום
אחד כדי לתת ליערה הזדמנות להחלים ולנו – הזדמנות להמריא עם הכדור. למחרת אנחנו
מזמינים טיסה לשעת השקיעה, אבל אחה"צ יש המון עננים ואפילו גשם ואנחנו מבטלים
למחאותיה הקשות של מאיה שבסוף גם יוצאת צודקת כי בשעת השקיעה מתבהר ואנחנו רואים
בלונים באויר ומתחרטים. ללא ספק מאיה היא הרוח החיה במרוץ לבלון, היא פשוט ממש ממש
חייבת להעלות לפייסבוק תמונה שלה בכדור פורח – אתם יודעים איזה מגניב זה? - ובזכות
העקשנות שלה אנחנו חוזרים ומזמינים טיסה לשעת הזריחה שלמחרת, כמה שעות לפני נסיעת
האוטובוס שהזמנו ללואנג פראבאנג – יעדנו הבא.
למחרת ב 6:00 בבוקר אנחנו קמים ויוצאים אל הבלון. אם אתם שואלים אותי,
החלק הכי יפה הוא המילוי של הבלון, העליה והנחיתה.הריחוף הוא בסה"כ די סטאטי –
אם כי מהנה – וחסר בו האדרנלין של פעילויות כמו צניחה או באנג'י או דברים מהסוג
הזה.
אנחנו נפרדים מואנג וייאנג כשאנחנו די אדישים אליה. היא לא עשתה לנו
את זה. לא אהבנו אותה ולא שנאנו אותה, ניצלנו את הזמן בה לפעילויות שנהוג לעשות
בטיולים ושעד עכשיו לא ממש עשינו, אבל זה לא מקום שנקשרנו אליו. אגב הילדים ממש לא
מסכימים איתנו וחשבו שהיא אחלה. טוב, איפה עוד הם יכולים לראות כל כך הרבה פרקים
של "חברים" ברצף???
