עזבנו את האמפי השלווה ועברנו בין 3 ערים בקצת יותר משבוע. יומיים
בבומביי, שבוע בבנגקוק ושעתיים בויאנטיין – בירת לאוס, בדרך לואנג וייאנג – העיירה
בה אנו נמצאים עכשיו.
הנסיעה לבומביי היתה אמורה לקחת 12 שעות בסליפר. יצאנו ב 4 וחצי
אחה"צ ונאמר לנו כשקנינו את הכרטיסים שנגיע ב 5 בבוקר. שעה קצת בעייתית
להגיע, אבל שווה לעומת האוטובוסים האחרים שלוקחים 14 שעות. העדפנו, כרגיל, אוטובוס
לא ממוזג, והופתענו שדוקא הוא נוסע יותר מהר. אז זהו שלא. כבר כשהגענו לתחנה אמרו
לנו שמגיעים ב 9 בבוקר. נו טוב, עוד 4 שעות, אנחנו אפילו לא ממש מופתעים. אבל
הנסיעה...מהאוטובוסים הגרועים שאנחנו זוכרים. האוטובוס קפץ כמו משוגע. ברמה שפחדנו
לדפוק את הראש בתקרה. גם בלי המיזוג קפאנו. כל פעם אנחנו מתכוננים לזה, וכל פעם
אנחנו מופתעים. שמחתי שלא קנינו כרטיס ליערה – יותר צפוף, יותר חם. יערה היתה עם
כאב גרון שהלך והתעצם. הידיעה שמדובר בנסיעה האחרונה בהודו היתה סוג של עידוד.
האוטובוס יותר עצר מנסע. אסף נוסעים, הוריד נוסעים וגם סתם נח. בהדרגה הבנו שהוא
מקולקל. שמחנו שהוא שרד עד בומביי, אבל בתחנה הראשונה (יש הרבה, זו עיר עצומה)
אחרי ששוב עצרנו לאיזה רבע שעה, שאלנו מתי מגיעים לתחנה שרצינו ואז הסתבר שזהו.
האוטובוס לא ממשיך. כל מחאותינו לא נענו, ובצער ירדנו מהאוטובוס ועלינו על מונית
עד לקולבה – אזור שידוע בריבוי מטיילים וגסטהאוסים. הנסיעה במונית היתה ארוכה
וניצלתי את הזמן לטלפונים, לבדוק מקום בגסטהאוסים של בומביי הידועים כיקרים באותה
מידה שהם עלובים. עדיין שיא העונה ונוסף לשאר החסרונות גם עמוס. המקום הכי מומלץ
הוא אכסניה של צבא הישע ולהפתעתי אמרו לי שיש מקום. הגענו לשם רק כדי לגלות שמי
שענה לי לא בדיוק ידע על מה הוא מדבר. השעה היתה כבר שעת צהריים והיינו מותשים
ורעבים אחרי נסיעה שהתחילה לפני כמעט 24 שעות. קרלוס יצא לסיבוב חיפוש. אחרי זמן
ארוך הוא חזר עם מעט מאוד – מקום בסיסי ויקר. יצאתי גם אני. אני מצאתי רק חורים
מזעזעים ויקרים באותה מידה, או יותר. הייתי מותשת, מזיעה ומתוסכלת. הלכנו למקום
שקרלוס מצא שהיה הרבה מעל הציפיות שלי אחרי מה שראיתי. הצטערנו שלא הלכנו לשם
קודם, התמקמנו ויצאנו לסיבוב ראשוני. יצאנו זה אני, בן ומאיה. יערה וקרלוס התעלפו
במיטות.
הגסט האוס "Hotel Volga" (ובסה"כ מומלץ), ממוקם ממש על השוק של
קולבה, ברחוב הראשי. המטרה המוצהרת של 40 השעות שיש לנו בבומביי – קניות ומשלוח
לארץ. יצאנו במרץ ששכח תוך זמן קצר. קניות זה דבר מתיש. קניות בהודו זה דבר קורע.
קניות בהודו בשוק בקולבה אחרי 24 שעות נסיעה – זה לא אנושי. חזרנו למלון לגלות
שיערה העלתה חום. כולנו היינו עייפים ומרוטים אבל לאכול צריך . אמנם בסיבוב הקודם
בן ואני הבאנו לכולם קצת אוכל, אבל עכשיו כמעט ערב ויצאנו כולנו להתפנק במקדונלד.
האכזבה לא אחרה לבוא. ההמבורגר היה חריף ולא במיוחד טעים.
ביום השני בן ואני השכמנו קום ויצאנו לשוק הבדים. חשבתי אולי לקנות בד
לוילונות הביתה. זה לא קרה, אבל השוק...איזה יופי....! איזה בדים מהממים! הסארים
הכי מדהימים שראיתי בחיים. לא קניתי כלום – עם כל הצער והכאב - אין לי ממש מה
לעשות עם סארים, מדהימים ככל שיהיו. זולים
הם לא, אז גם הרעיון של לקנות בשביל הקטע או בתור בד – ירד מהפרק. יצאתי מהשוק
מזילה ריר.
היום האחרון שלנו בהודו התחיל ב 3 וחצי לפנות בבוקר בנסיעה לשדה
התעופה. לשימחתנו יערה הרגישה יותר טוב. חישבנו להגיע שעתיים לפני הטיסה, למרות
שההמלצה היתה ארבע שעות. התברר שהם צדקו והיינו קצת בריצה. לא נורא, אבל לא
הספקנו/שכחנו לאכול, לקנות מים לדרך, להחליף כסף מיותר והכי חשוב – לשלוח המון
גלויות שהבנות הכינו לחברות שלהן. הטיסה עברה חלק, רב הזמן הילדים העייפים ישנו.
הנחיתה בבנגקוק היתה מרגשת בלשון המעטה. ההרגשה היתה שהגענו לאמריקה,
לא פחות. לקחנו מונית גדולה וממוזגת ולא יכולנו שלא להבחין ששנת הייצור שלה לא
היתה מהאלף הקודם, חוויה מרגשת בפני עצמה. בנוחות רבה החלקנו ברחובות בנגקוק
הרחבים והמודרנים לעבר אזור רחוב קאו סאן המפורסם. חיפוש הגסטהאוס לעומת זאת לא
היה חוויה נעימה יותר מהרגיל, אולי אפילו פחות. נכון, אף אחד לא התנפל עלינו
בירידה מהמונית, אבל אחרי שלוש שעות או יותר של כיתות רגליים הרגשנו מיואשים.
האלטרנטיבות היו רחוקות ממדהימות. הגענו בשיא העונה (שוב) ומראש רב המקומות היו
מלאים. לא התחשק לנו חור – הרי הגענו לאמריקה, וגם החורים היו יקרים משציפינו, שלא
לדבר על המקומות הסבירים. החלק המבאס ביותר היה חוסר הגמישות וחוסר הנחמדות של
בעלי המקום. בשום מקום לא הסכימו לתת לנו מזרון נוסף לילדים, ואפילו כשהצענו
שאנחנו נדאג למזרון לילדים הם לא הסכימו לאפשר לנו לחלוק חדר, גם לא תמורת תשלום.
חדר לשניים הוא חדר לשניים ולא חשוב אם זה החדר היחידי בבנגקוק, ומספיק גדול להכיל
את כולנו. אני פונה אליהם בעגה ההודית עם ה "Possible?" שהתרגלתי אליו, אבל
איפה התאילנדים ואיפה ה"סאב קוץ' מילגה" (הכל אפשרי) ההודי. ואז, קצת לפני שהתחלתי
לבכות מצאנו את החדר שלנו. חדר גדול שכנראה יועד להיות דורמטורי לשישה. שש מיטות,
כל אחת עם ארונית קטנה לידה. הסתדרנו.
אזור הקאו סאן השתנה מאוד מאז הייתי בו לפני עשרים וחמש שנה. כשאמרו
לי שהכל כאן בעברית, מסעדות, שלטים, לא התרשמתי. גם אז זה כבר היה. אבל מה שקורה
כאן עכשיו זה משהו אחר לגמרי. קודם כל כל האזור צפוף בטרוף ומפוצץ בחנויות,
מסעדות, מלונות, סוכנויות נסיעה, חנויות, דוכנים, מכוני עיסוי – אבל בצפיפות וכמויות שאי אפשר לתאר במילים.
השלטים בעברית הם לא שלטי הקרטון שאיזה ישראלי כתב עליהם בעברית כמו שזכרתי וכמו
שראינו בהודו במקומות כמו מנאלי נניח. הו לא. מדובר בשלטי חוצות עצומים ומאירי
עיניים. "המרכז למטייל" (3 סניפים), "המרכז הישראלי",
"ישראל- בנגקוק", "הדקה ה 99", "הקשר הישראלי" –
וכל אלה רק בפינת רחוב אחד. מחלקם בוקעת מוזיקה ישראלית ומחלקם היא לא צריכה לבקוע
כי מותקנים בהם רמקולים בחוץ ששומעים בכל הרחוב. והאוירה...הדבר הכי קרוב זה אולי
המדרחוב באילת – ושוב סליחה דודו שאני מביאה תמיד את אילת כדוגמה שלילית. גם
האוכלוסיה זה לא מה שהתרגלנו אליו בהודו ומזכירה יותר את תיירות טורקיה. אנשים
שבאו לבית מלונים יותר זולים מהארץ ולעשות קניות בזול. בקיצור, ממש ממש לא המקום
שבא לנו להעביר בו זמן. אבל. וכאן בא האבל הגדול. הכל נוח. יש מים חמים, יש ניר
טואלט בשירותים, יש סדינים, יש מגבות, יש מזגן (!!!), עזבו מזגן, יש
חשמל(!!!!!!!!!!!!!) כל היום (!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!), יש אינטרנט,
והכי חשוב אוכל. מגוון, טעים, לא חריף, זול! כל מי שאמר שיקר בבנגקוק כנראה לא אכל
ברחוב. אוכל הרחוב שלהם פשוט כל כך טעים!!! וכל כך הרבה אלטרנטיבות, שאנחנו לא
יודעים ממה להתחיל. הנודלס, הירקות המוקפצים, שיפודי הבשר לסוגיהם, הפירות,
השייקים... אנחנו אוכלים ומתמוגגים. איזה כיף. ולמרות זאת, בא לנו לעוף מכאן. יש
לנו הרבה סידורים בבנגקוק ואנחנו תקועים לכמה ימים שמתארכים לשבוע. הכי חשוב
תיקונים – מחשב, מצלמה, וידאו , DVD, עדשה, וקניות – בגדים,
מצלמה/ות, טאבלט, טלפון, משקפיים, כל מיני אביזרים כמו תקעים, שקעים, כבלים,
כרטיסי זיכרון - אנחנו לא ממש מצליחים בהכל, אבל הנסיונות שותים לנו את הזמן.
אנחנו מטזזים בין הקניונים והשווקים. קשה לעשות קניות עם ילדים. בטח לא ילדים שלא
ראו קניון חצי שנה ויש להם אג'נדה. וגם לנו. כל אחד מושך לכיוון אחר ובסופו של דבר
אנחנו נוחלים כשלונות ברב השדות. אני מותשת, אצל קרלוס זה הרבה מעבר. הוא מפתח
אלרגיה לחנויות ופשוט לא יכול להכנס. אחרי יומיים אני נהיית חולה – גרון, נזלת,
כאבי גב מטורפים, וגם, שוב, יומיים של סחרחורות קשות. קרלוס, כן קרלוס, הופך לפקעת עצבים ופשוט אי אפשר
לדבר איתו. למזלנו האבידורים מגיעים בשלב הזה ואנחנו שוב מחייכים, אבל מבינים
שצריך לצאת מכאן ומהר, מצלמה יותר או פחות. בסופו של דבר אנחנו לוקחים את המחשב לא
מתוקן ובורחים. לאן? השבוע בבנגקוק משכנע אותנו לוותר על צפון תאילנד ולנסוע ישר
ללאוס. אני בטוחה שיש המון מקומות יפים (ונוחים) בצפון תאילנד, אבל זה יצטרך לבוא
על חשבון זמן בלאוס וקמבודיה וכרגע בין נוחות לריחוק אנחנו מעדיפים את השקט
ולתאילנד הרי כל כך קל להגיע, אפילו לחופשה של חודש.
קונים כרטיסים לואנג ויאנג שבלאוס. אנחנו מתכוננים ל 12 שעות נסיעה עד
הגבול באוטובוס תאילנדי ממוזג עם שרותים, מעבר גבול מלווה בנציג חברת הנסיעות,
ועוד 4 שעות נסיעה במיניבוס בלאוס. נכון, קצת יקר, אבל זה מה יש. בעיה אחת –
המקומות באוטובוס לא מסומנים ולא מבטיחים לנו שנשב יחד. אנחנו מכינים את הילדים
להתנפלות על המושבים באוטובוס. ביום הנסיעה אנחנו מגיעים בשעה היעודה. האוטובוס
מגיע כשעה וחצי אחר כך. אנחנו מופתעים – אפילו בהודו זה לא קרה. בזמן ההמתנה
מציעים לנו לרכוש מראש את הויזה ללאוס. כאן זה זול יותר וגם זה יזרז את מעבר
הגבול. אנחנו קונים, אם כי לא משוכנעים שהם לא עובדים עלינו ( ספוילר – הם כן).
הבנות, כפי שתירגלנו, לא רק שתופסות מקומות יחד, אלא תופסות את המקומות הראשונים
והכי נוחים באוטובוס. בנוסף, המקום שליד היחיד שלנו (הרי אנחנו חמישה) נשאר פנוי!
ואז מגיעה הסנונית הראשונה של התקלות. אין שרותים. אלף פעמים וידאתי את זה. נכון,
בשום אוטובוס בהודו לא היה, אבל כל כך חיכיתי לזה...בלי המתח הזה של מה יהיה אם
יהיה למישהו פיפי, כלי לייבש את עצמי יום שלם בלי נוזלים, בלי להתעורר כל עצירה
ולשאול את עצמי – יש לי פיפי? כדאי לבקש לרדת? ממש כעסתי והודעתי לנהג שיש לו
ילדים באוטובוס ושכבר יש לנו פיפי והוא הבטיח לעצור עוד 10 דקות ואח"כ כל
שעתיים. אוקי, נעמוד בזה. הנסיעה מתחילה. אני בודקת את זווית ההשענות לאחור. חבל
על הזמן. בתוספת פוטנציאל הרמת הרגליים על קדמת האוטובוס (יערה ואני ראשונות)
הולכת להיות לי הנסיעה הכי נוחה בחיים. נכון, המזגן מקפיא, אבל צפינו את זה ואנחנו
מצויידים היטב בבגדים חמים. אחרי כחצי שעה הנהג מקיים את הבטחתו ועוצר לפיפי.
הנוסעים מתלוננים על השרותים העלובים, אבל לא מדובר בשום דבר שישבור בוגרי הודו
כמונו. אחרי עוד איזה שעה הוא עוצר לארוחת ערב. סבבה. אנחנו אוכלים בשמחה אוכל
מקומי. בהודו אף פעם לא יכולנו לאכול בעצירות האלה. אבל אחרי עוד כעשר דקות הוא
עוצר שוב. אחרי כעשר דקות המתנה קרלוס מתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר. אני עוד
אופטימית – הוא בטח מחכה לנהג נוסף, הוא לא יכול לנהוג לבד כל כך הרבה שעות. אבל
למרות האופטימיות הנדירה שלי – קרלוס צודק. האוטובוס מתחמים יותר מדי וצריך להחליף
אוטובוס. להחליף אוטובוס??? אחרי שתפסנו את המקומות המעולים האלה? אחרי שמצאתי את
הזווית המושלמת לשינה??? רק בגלל שהאוטובוס מתחמם??? בהודו זה לא היה קורה! אם
הנהג היה הודי, הוא היה יודע שאין שום בעיה להמשיך לנסוע באוטובוס שקצת מתחמם ומדי פעם, בעצירות, לפתוח
את מכסה המנוע ולנפנף קצת. זה עבד בהודו!
אבל אנחנו בתאילנד והנהג הודיע לנו שעוד שעה יגיע אוטובוס חלופי. אבל
בזמנים, אנחנו כבר יודעים, התאילנדים כבר לא כל כך יקים כמו בכמה אנשים ישנם בחדר,
והאוטובוס החלופי מגיע אחרי 3 שעות ב 12 וחצי בלילה, כשיערה כבר בוכה ועצבנית, עם
מושבים הרבה פחות טובים, עם הרבה פחות מקום לרגליים ועם זווית השענות מאכזבת
בהחלט.
אבל הנפילה הגדולה של היום היתה עוד לפנינו. בסביבות 10 בבוקר הגענו
לנונג קיאו – העיירה התאילנדית על גבול לאוס. אספו מאיתנו את הדרכונים (לא ממש
ברור לי למה) ונתנו לנו אותם חזרה בתוספת טפסים למילוי לצד הלאי וכרטיסי אוטובוס
לנסיעה מוייאנטיין – בירת לאוס שנמצאת 20 ק"מ מהגבול לואנג ויינג – הייעד
שלנו לנסיעה זו. אחרי שחילקו חזרה את הדרכונים נסענו לגבול עצמו, שם ירדנו כל
הנוסעים כדי לעבור במעבר הגבול. ואז ניגש אלינו נציג חברת הנסיעות, כולו עצבני
וממהר ואמר למאיה לבוא איתו כי יש בעיה. הלכתי איתם כמובן. הסתבר שבכניסתנו
לתאילנד החתימו בטעות את הדרכון הישן של מאיה במקום את החדש (הם היו מהודקים יחד
בגלל הויזה ההודית) ועכשיו "אין מה לעשות", אנחנו צריכים לנסוע למשרד
הפנים, לא רחוק משם כדי לפתור את הבעיה והאוטובוס – ימשיך ללאוס בלעדינו. ניסינו
לדבר עם נציג חברת הנסיעות ולבקש שיעזרו לנו או לפחות יחכו לנו אבל זכינו לתגובה
עצבנית ואגרסיבית – "תורידו את התיקים שלכם מהאוטובוס! אנחנו לא יכולים
לחכות!". עכשיו תבינו, אחת הסיבות שלקחנו אוטובוס כזה כולל את מעבר הגבול היתה
הטרטור הכרוך בלהגיע לגבול, לעבור את ביקורת הדרכונים של תאילנד, לחצות את הגשר (נסיעה
של כמה דקות) להכנס ללאוס ולעבור את ביקורת הדרכונים, לנסוע 20 ק"מ עד
וייאנטיין ולקחת משם אוטובוס לואנג וייאנג.
עכשיו עמדנו להיות בדיוק במצב הזה, שלא לדבר על מה ששילמנו על כל המעברים האלה –
כמחצית ממה שעלתה לנו הנסיעה. קרלוס התחיל לריב עם הנציג ואני תפסתי את מאיה ואת
הדרכונים שלנו וקפצנו על מונית למשרד הפנים. המטרה – להספיק לפתור את העניין לפני
שייגמר הריב או לפני שקרלוס יוריד – לאט לאט – את הציוד שלנו מהאוטובוס, או, במקרה
הטוב שקרלוס יצליח לשכנע אותם לחכות. למזלנו משרד הפנים בנונג קיאו לא דומה לשום
משרד פנים בארץ ותוך פחות מעשר דקות היינו בחוץ. בינתיים קרלוס והמארגן הספיקו
לצעוק, לריב, כמעט ללכת מכות, להתפייס ולהגיע לפשרה: קרלוס יוריד את הדברים שלנו
מהאוטובוס, האוטובוס ייתקדם, אבל הנציג יחכה לנו עד חצי שעה. כיוון שאכן חזרנו
בזמן עברנו כולנו את הגבול בטווח הזמן המיועד. האיש שחיכה לנו לא דמה בכלל
לזה שראיתי כשמאיה ואני נסענו. הוא חייך,
היה אדיב ומלא רצון לעזור - מה שצעקות מקרלוס יכולות לעשות... הוא ליווה
אותנו לאוטובוס מקומי שהעביר אותנו את הגשר, שם פגשנו את יתר הנוסעים והועלינו אחר
כבוד בחזרה על האוטובוס. שם למדנו גם שהויסה ללאוס אכן עולה יותר ממה ששילמנו אם
משלמים בכסף מקומי, אבל עולה בדיוק מה שזכרתי שצריכה לעלות אם משלמים בדולרים
(שיעור שעלה לנו ב 33% תוספת למחיר!!!). היחיד מאוטובוס שהתעקש והחליף לדולרים
ובכך שילם את המחיר האמיתי היה כמובן ישראלי... בוייאנטיין אכלנו ארוחת צהריים
במסעדה מקומים שפינקה אותנו באוכל טעים וזול ובאשכול בננות, ומשם נסענו במיניבוס
לואנג וייאנג. באחור של ארבע וחצי שעות נחתנו בעיירה שאנחנו עדיין מנסים להבין, אבל
על כך בפוסט הבא...
