עזבנו את ברזיל אחרי קרוב ל 3 חודשים. אני שואלת את עצמי אם היינו עושים את זה אחרת ואני מניחה שכן. בתור התחלה בטח היינו באים לפחות זמן, ובהמשך - היינו נשארים יותר זמן בבאהיה. עם זאת, לא היה רע, ומעבר לזה שהילדים השתעממו קצת, הם צברו הרבה זמן משפחה שזה חשוב לנו.
הזמן שעברנו בברזיל היה מאד שונה מהטיול במזרח. מאד מאד. זה כבר לא הרגיש כמו החוויה הקיצונית והמיוחדת שחווינו בהודו וגם לא כמו החוויה המרוככת של לאוס, קמבודיה וסרי לנקה. זה היה יותר כמו הנסיעות האחרות שלנו בברזיל. פחות תרמילאים, יותר תיירים. פחות חוויות של מפגשים אישיים, פחות שהיות פסטוראליות. היו מקומות בבהאיה שכן, היינו יכולים לעצור ולהטמע ולהגיש, אבל בגלל שקיצרנו כל כך את הזמן שם - כבר לא היה אפשר.
בברזיל, בשונה מהמזרח, עשינו הרבה נסיעות ברכב פרטי ולא באוטובוסים - דבר שמאד משנה את ההרגשה ואת ההתחברות לסביבה ולוקח אותנו לסיטואציה הישנה והמוכרת (והלא ממש אהובה) של טיול משפחתי עם 3 ילדים רבים במושב האחורי.
מברזיל אנחנו חוזרים לארץ דרך שתי תחנות. כמעט 3. אנחנו טסים ללונדון ועוצרים בדרך לכמה שעות בריו. קרלוס ומאיה נשארים בשדה התעופה, בן, יערה ואני נוסעים לקופה קבאנה וחוזרים. נכון, אנחנו מספיקים לראות בעיקר את פנים האוטובוס שלוקח אותנו משדה התעופה לחוף, אבל גם שעתיים בעיר זה יותר כיף מלשבת בשדה התעופה ולהסתכל על מחוגי הדקות המזדחלים. או לפחות חלקנו חושבים ככה.
אנחנו חוזרים לבית של ג'ו ואלכס בלונדון - או קצת מחוצה לה, כמו שמתברר לי כשכרטיסן חרוץ אחד כמעט קונס אותי כשאני מחזיקה את הכרטיס הלא נכון (בחיי, בתום לב, מה שאני לא יכולה להגיד על כל אותן פעמים בהן חמקתי מרכישת כרטיסים מתאימים בשנים שגרתי כאן). אנחנו מבלים פחות בעיר ויותר בבית ממה שחשבנו. אני מניחה שרובנו עייפים ולא מרגישים איזו החמצה גדולה. חנה - האמצעית שלהם - מסתדרת נהדר עם כולם והבנות הופכות אותה בשמחה לבובת האיפור והתסרוקות שלהן. חוץ מזה אנחנו מנצלים את הזמן לקניות - בעיקר למאיה שזקוקה לחידוש המלתחה, אבל גם נעלי ספורט לכולם ועוד כמה דברים שבטח יש לנו בבית ואנחנו רק לא זוכרים. אני מבקרת את חברתי הישנה ג'רי וגם מטיילת קצת לבד בעיר ולהרגיע את הגעגועים.
אחרי 4 ימים בלונדון אנחנו טסים לברצלונה. מיכל וזנדר מקבלים אותנו כדרכם בהמון חום ואהבה. כמו בכל השבועות האחרונים -שוב אנחנו מתארחים, גם אם אצלם זה באמת באמת בית. כאן אנחנו מראש לא מתכוונים לטייל.
ההדרגתיות הזאת מרככת לנו את החזרה לארץ ומעלימה את השוק התרבותי. במקום טיסה מרעש והצפיפות של בומביי ישר לארץ אנחנו נגיע אחרי 3 חודשים של ביקורים משפחתיים/חבריים. את השוק עברנו בסיבוב הקודם כשהגענו מהמזרח ללונדון, ולברזיל הגענו על האדים של ההתרגשות הזאת. עכשיו זה כבר לגמרי מאחורינו. אני מתבאסת מזה. אני הרי מכורה להתרגשויות מהסוג הזה, לשינויים הקיצוניים, ופתאום זה מתמסמס לי ככה. כשנפרדנו מחברים במזרח בדרכם לארץ, המחשבה על החזרה לארץ היתה בלתי נתפסת. לא יכולנו לדמיין את עצמנו במצב הזה (גם לא רצינו), וחשבנו הרבה על איך נרגיש אנחנו לקראת החזרה. עכשיו בזכות/בגלל ההדרגתיות הזאת, אנחנו נטולי התרגשות. את כל ההלם בבזנו על ברזיל... הם היו אלה שזכו לראות אותנו מגיעים על סמרטוטינו ונראים כמו פליטים (ולהזדעדע עד כמה אנחנו רזים וזקנים...), הם אלה שזכו להאכיל אותנו ולראות אותנו בולעים מזון עשיר בעיניים נוצצות וגם משמינים קצת בחזרה...הם ולא אתם.
אבל יש לזה גם צד חיובי.
במזרח לא יכולתי לדמיין את החזרה כי כל כך לא רציתי לחזור. היה לי כל כך טוב שממש ריחמתי על אלה שהיו צריכים לחזור. עכשיו אני לא מרחמת על עצמי. אני לא שרה ורוקדת, אבל אני בסדר. אולי זה רק כי אני מוכנה לזה כי הגיע הזמן, אבל לי נדמה שגם קל לי יותר לחזור עכשיו כי החודשים האחרונים היו פחות נפלאים. תמורת הקטנת ההתרגשות אני זוכה גם, אולי, בהקטנת הנפילה. וזה לפחות טוב.
אגב, כל זה לא נכון לכולם. בן לא רצה לחזור קודם ולא רוצה עכשיו, ואני לא בטוחה אם זה משנה לו מאיפה חוזרים. מאיה עדיין משתוקקת לחזור לארץ וסופרת את הימים. מדי פעם תוקף אותה עצב גדול, ובאופן כללי היא אפילו לא זוכרת שבאיזשהו חלק מהטיול היה לה כיף. כששואלים אותה איך היה היא אומרת - בסדר.
וגם זה מבאס. כי הרי ממש לא היה "בסדר". גם לא לה.
עוד 4 ימים אנחנו בארץ. בן מנצל את הימים האחרונים ללימודים. מאיה פחות. היא באינטרנט, עובדת על ה comeback. יערה היפרית כמו שהיתה בחודשים האחרונים, אבל המפגש עם הילדים של מיכל וזנדר משפר את המצב. קרלוס אדיש, לפחות כלפי חוץ. אני מהרהרת. עוד מעט נחזור לשגרה ושוב יהיה מעט מדי זמן ל being וטונה של doing.
