מה שידענו על קו-רונג זה שיש בו חופים יפהפיים, שהוא אי "חדש"– כלומר שעד לפני שנים ספורות היה צריך להגיע אליו עם שק שינה וערסל ושרק לאחרונה יש בו גסטהאוסים, ושבניגוד לשאר קמבודיה הזולה, הוא מתהדר במחירים של תאילנד.
כלומר, אם שילמנו בקראטיה 7$ ללילה לכולנו
(ויכולנו גם לשלם 3$ אם היינו מתאמצים), כאן, התכוננו נפשית לשלם לא פחות מ 20$
לחדר ושאולי נצטרך שניים. בנוסף, כך קראתי, אנחנו לא עתידים לקבל תמורה לכסף הזה
בצורה של איזה מלון מפנק, אלא שמדובר בחושה באושה ללא שרותים צמודים, חשמל או מים
חמים. קרלוס ודינה יצאו לתור את מקומות הלינה באי ואחרי לא מעט זמן של מעבר
במקומות בתפוסה מלאה מצאו לנו בונגלוסים ממש ממש חמודים, עם שירותים צמודים (!)
ללא מים חמים אמנם, מספיק גדולים להכיל משפחה שלמה, ב 30$ האחד. לא נורא. הם אמנם
לא ממש על החוף אבל הם על הגבעה וצופים לים – משגע. חשבנו שאולי נשפר עמדות למחרת,
אבל קודם כל לקחנו את מה שיש. אחר כך הבנו שעשינו עסקה מצויינת. הבונגלוסים חדשים
וממש טובים. אם כבר משלמים, לפחות לדעת שמקבלים משהו בתמורה. החיסרון – יש עליה
קצרה אך תלולה מאד כדי להגיע אלים, הותשנו...
בערב, בדרך לאוכל, פגשנו משפחה ישראלית – דבר שלא קרה מאז עזבנו את
הודו. יש להם ילדים בני 8, 10, 11, הם מטיילים כבר שנתיים והפכו את זה לדרך חיים.
הם מתפרנסים תוך כדי דרך האינטרנט. הם היו כבר בדרום אמריקה, בקמבודיה הם כבר 7
(!) חודשים ועכשיו באו לחודשיים לאי. הם שכרו לחודש צריף שעולה להם כמו שיעלה לנו
כאן בונגלו לשבועיים. השיחה איתם העלתה מחשבות על אורח החיים. אצלי זה מעורר הרבה
קינאה, וקצת תחושת פספוס שנפלנו למלכודת ה"טיול" ולא עצרנו לתקופות
ארוכות במקום אחד. הייתי מתה לעצור באיזשהו מקום לכמה חודשים טובים, להכיר את
החיים ממש, להפוך לחלק מהקהילה, לעבוד במקום. מאד מאד מושך אותי, אבל כבר מאוחר
לדברים כאלה. זה אפשרי כשנוסעים לתקופה ארוכה/בלתי מוגבלת, או אם מוותרים על
"טיול", מה שכאמור לא הבשלנו לעשות. בכל אופן אני מקווה שבימים שאנחנו
כאן יערה תתחבר לבת הקטנה שלהם שהיא בגילה, למרות שכשאנחנו עם האבידורים היא כל כך
שמחה ולא נראה שחסר לה משהו.
הבונגלוס שלנו פונים למזרח, והבוקר של קרלוס ושלי התחיל בנוף נפלא של
קצת אחרי זריחה, עם שמש שמציצה בין העננים ואי קטנצ'יק על רקע של ים ושמיים כמעט
ללא קו אופק ביניהם. גם ביום השני ויתרנו על הטיול לחוף המערבי הודות לשפעת
המתגברת שלי. אני נחתי בחדר וקרלוס והילדים הסתובבו בחופים הקרובים. רק לפנות ערב.
הצטרפתי אליהם, הים היה מזמין ונהדר, המים שקופים שקופים, וכשהשמש יוצאת הם מקבלים
בדיוק את הגוון הטורקיזי שאנחנו כל כך אוהבים. גלויה. הטבילה שיפרה את הרגשתי
הכללית, אבל לא את עוצמת כאב הגרון שלי. המשכתי לשפוך לתוכו במרץ את שמן
ה"סינרג'י" המגעיל שדינה נתנה לי, משתוקקת כבר להצטרף לשמחה.
היתושים בקו רונג ערמומיים. לא ראיתי אפילו יתוש אחד מאז שהגענו, אבל
אני עקוצה יותר מאי פעם. ברגליים, בגב (???). מתעוררים באמצע הלילה להתגרד. המלריה קצת פחות מטרידה אותי
הפעם בגלל נדירותה, אבל אני משקשקת מקדחת הדנגי, המועברת על ידי יתושים שעוקצים
ביום. זו אמנם לא מחלה מסוכנת כמו המלריה, אבל זו מחלה שמתמטאת בחום גבוה מאד
לאורך זמן רב – אפילו שבועיים ויותר, וכאבי גוף מטורפים. פגשנו כבר כמה מטיילים
שחלו בה וזה נשמע רחוק מלהיות נעים.
ביום השלישי ירדתי בבוקר לחוף לבדי וצעדתי צפונה לגלות חופים חדשים.
היה מקסיפ. החוף שלנו ממשיך עוד כמה מאות מטרים בהם יש בונגלוסים מקסימים ממש על
החוף (תמיד מלאים ודי יקרים), ואחריו צריך להכנס טיפה ליער כדי להגיע לחוף הבא
המאוכלס על ידי גסט האוס עם בקתות הבנויות גבוה על העצים מעל הים – חלומי. עוד כמה
מטרים ונגמרים הגסט האוס. ההליכה עוברת בין שביל מיוער לחוף חולי לבן לסירוגין.
אני לבד – אם לא מחשיבים את החומטים המסרוצצים ביער. בכלל, האי מלא בלטאות
למיניהן, הבעייתית ביותר היא דוקא הגקו הדברן בעל הקול הציפורי והמפתיע שלמדנו
לחבב במקומות אחרים שהיינו. כאן היא הפכה למטרד. גקו אחד עצום - אולי 40 ס"מ – התמקם בתוך הבקתה שלנו
כשהוא פוצח בשירה המשעשעת שלו אחת לכמה שעות. ביום זה נחמד, אבל אין לילה שאנחנו
לא מתעוררים ורוצים להרוג אותו. משהו נורא. אני חייבת לנסות להקליט אותו – קשה
להסביר כמה הקול שלו ייחודי.
אחר הצהריים החלטנו ששפעת או לא, אנחנו הולכים לחוף המערבי,
רק שלשמחתי החלפנו את ה"הולכים" ב"שטים" ושכרנו סירה. השיט
היה כיפי והחוף היה מקסים ושקט – לא בהכרח
יותר יפה מהמזרחי, אבל בהחלט יותר מערבי מה שהעניק לנו התחלת שקיעה יפה –
את סופה לא ראינו מלחץ המשיטים לחזור.
בינתיים יערה אכן התחברה לסוליי – הילדה של המשפחה שפגשנו. גם מאיה
ומיכל בילו כמה שעות עם דניה, הגדולה
שלהם, אבל בגלל שהיא עושה קורס צלילה אז זה פחות נדבק. בכל אופן, כשבאחד
הבקרים המשפחה שלה יצאו לצלילות ואנחנו יצאנו לטייל בחופים אחרים, יערה ביקשה
להישאר על החוף עם סולי. גבי, אמא שלה הבטיחה לי שהיא מכירה כבר מספיק מבוגרים על
האי אם צריך משהו, והבנות נשארו. כשחזרנו יערה היתה בעננים. היא סיפרה שמחר המשפחה של סוליי שוב יוצאים
לצלילה ושהיא רוצה שגם אנחנו נלך לטייל
כדי שהן יישארו על החוף לבדן...
בימים הבאים נהננו מהחופים הקרובים וקצת גם טיילנו צפונה ודרומה.
הגענו להרבה חופים יפים, רק מה, יש הרבה לכלוך שמגיע מן הים וזה נורא מקלקל.בסופו של דבר החלטנו להסתפק בחמישה ימים בקו-רונג. הילדים של האבידורים היו להוטים להתקדם הביתה – הם בסוף הטיול שלהם, ולנו לא היה אכפת. גם כי ידענו שאם הם ייסעו ואנחנו נשאר תהיה איזו תחושת ריקנות, וגם כי אני מפחדת שעשרת הימים שהשארנו למערב קמבודיה יהיו מעט מדי.
בערב האחרון בקו רונג, בעוד אנחנו מתלוננים על עקיצותינו המרובות,
נפתרה התעלומה. לא מדובר בעקיצות יתושים אלא בזבובי חול. אותם זבובי חול שכל כך
חששנו מהם בחוף 7 באנדמן, שבגללם לא הלכנו לליטל אנדמן, שאת הנזקים שהם מעוללים
ראינו על פרצופו הפצוע של ילד בחוף קודלי. הם השיגו אותנו ובגדול. כמו דבילים
אנחנו יושבים בחול, שוכבים עליו, משחקים
בו, ובלילה ישנים בכילה... האמת שהתחלנו להבין את זה לבד כשהיינו בחוף המערבי,
שכנראה שרץ זבובי חול, כי באותו ערב כולנו היינו עקוצים נורא. כבר שם ראינו איך
הרגל של דינה התמלאה עקיצות תוך כמה דקות, ראינו אפילו את האשמים אבל לא היינו
בטוחים עדיין שאלה הם הם זבובי החול המפורסמים. באנדמן ראיתי על איזה חוף זבובי
ענק ופשוט ברחתי מהם במחשבה שזה החרק המדובר. אז שתדעו – מדובר בחרק קטנטן –ממש
נקודה שחורה עם משהו שנראה כמו כנפיים פצפונות
עכשיו, כשאנחנו מכוסים בעקיצות שלהם, נותר לנו רק לסבול מהגירוד המעצבן
וממש לא לגרד כי יש לעקיצות האלה נטייה לזיהומים משמעותיים והשארת צלקות. ועוד טיפ
– אמרו לנו שטייגר באלם עוזר להרגיע גירוד, אנחנו מנסים.
אז אם צריך לסכם את קו רונג, ללא ספק יש בו חופים יפים מאד, נראה לי
שהיפים שהיינו בהם. חלק מהילדים לא מוכנים להאפיל על הזכרונות מאנדמן ומכחישים,
אבל אני מנסה להיות אובייקטיבית... בשלב הזה, כך אנחנו מבינים, חוף יפה הוא לא דבר
שמחזיק אותנו לאורך זמן. יש כאן יותר מדי תחושת כפר נופש – גם אם פצפון ובאמת
בתולי, ופחות מדי "קמבודיה". יש כמה כפרים על האי, אבל רק אחד מהם ממש
כאן קרוב. אנחנו משתדלים לאכול את האוכל המקומי – הוא הכי זול והכי טעים מכל
המסעדות המערביות על האי, אבל הוא מסתכם במרק – וכמה מרק כבר אפשר לאכול?
האי בתנופת גדילה. כל יום צצים בונגלוסים חדשים והוא מתכסה בריזורטים
בבעלות זרה. גם המסעדות ברובן בבעלות זרה, כולל המלצרים שהם מטיילים שרוצים להשאר
על האי והוא פשוט יקר להם מדי. אני מעריכה שתוך כמה שנים האי הזה יהפוך לאיזה קו
סמוי. טוב שהגענו עכשיו.
הפרידה שלנו מקו-רונג מלווה בפרידות מרגשות קצת יותר. הראשונה - יערה נפרדת מסוליי בכאב גדול. לא בכל יום יש לה חברה והצער רב. אבל אז אני מזכירה לה, כשאנחנו כבר בסירה, שהערב הוא הערב האחרון שלנו עם משפחת אבידור - והיא פורצת בבכי מתגלגל, כי זה כבר באמת יותר מדי. והיא צודקת. טיילנו איתם און-אנד-אוף מהשבוע הראשון שלנו בהודו ואין דברים כאלה. שותפים טובים יותר לא יכולנו לבקש וכולנו מרגישים ברי מזל על המפגש המקרי בינינו שהביא לכזאת חברות ושותפות מוצלחת - או כמו שגיורא ניסח את זה, אם היינו מתכננים את זה, לא היינו מצליחים כל כך. הם היו עבורנו משפחה מורחבת - אחים גדולים מדהימים ליערה, חברים לבן ולמאיה, שותפים שאפשר לבטוח בהם במאת האחוזים. ליערה הם ממש היו כמו זוג הורים לגיבוי. אנשים אמיתיים וכיפיים, וכמו שכתבנו להם - זורמיםםםםםם כמו המקונג בעונה היבשה - לאט אבל בטוח.
אנחנו מודים להם ולגורל שזימן לנו אותם על הזמן יחד, וכבר מתגעגעים...