סוף סוף איגוואסו

 

למה סוף סוף? כי לי זו פעם שישית בברזיל (לקרלוס אפילו יותר) ובכל זאת מעולם לא היינו שם, במפלים העצומים והמפורסמים האלה הנמצאים "רק" 14 שעות נסיעה מפורטו אלגרה. למה? קודם כל כי תמיד כשאנחנו בברזיל אנחנו דבקים בלהתקע במקום אחד, וגם כי יקר להגיע ויקר להיות, וגם כי אנחנו תמיד אומרים – בפעם הבאה. אבל הפעם אמא שלי פה ועבורה אין שום פעם הבאה באופק וכבר מראש החלטנו שהפעם זה יקרה, וגם כשאנחנו נתקפים חרטה אל נוכח המחירים המופקעים אמא שלי מתעקשת לנסוע וגם מתנדבת להזמין אותנו וכידוע "לא אומרים איכס על אוכל בחינם" אז אנחנו נוסעים. סוף סוף.

אנחנו מזמינים מלון בינוני – כלומר שלא יבהיל את אמא שלי אבל גם שלא נתרגל לסטנדרטים גבוהים מדי (כאילו שיש סטנדרטים גבוהים יותר מהבית של ליגי ולילה) – ולמרות שהוא פשוט הוא עושה את העבודה. נכון, בלילה אנחנו מרגישים כמו באוטובוס לילה בהודו – המלון ממוקם על הכביש והרעש נורא, אבל הבעלים נחמד ועוזר לנו עם כל האינפורמציה. אנחנו מחליטים לבקר גם בצד הברזילאי וגם בצד הארגנטינאי  של המפלים.

היום הראשון עובר במנוחה וביום השני אנחנו יוצאים מוקדם ומתנפלים על הצד הברזילאי. התמונה הראשונה של המפלים מאכזבת. נכון, הרבה מים, אבל פחות משציפינו. מסתבר שבאמצע השבוע כמות המים קטנה יותר כי הם משתמשים בחלקם לייצור חשמל. זו כמובן לא אינפורמציה שהם כותבים מעל לקופות רכישת הכרטיסים. אבל ככל שאנחנו מתקדמים במעלה הנהר האכזבה דועכת ואנחנו מתפעלים יותר ויותר. השיא נרשם כשאנחנו עומדים קרוב קרוב למפלי הענק, נרטבים מהרסס, צופים בפנורמה של מאות מפלים ונדהמים מהקשתות הרבות, חלקן של 180 מעלות ויותר. ואללה שווה.

 

 

 

הצד הברזילאי של הפארק איננו גדול ואנחנו מסיימים את הסיור בצהריים. בן ואני רוצים לטייל עוד קצת  אבל כולם תוקעים בנו מבטים עייפים ואנחנו חוזרים למנוחה קטנה למלון לפני שאנחנו יוצאים שוב – הפעם לצפות בסכר איטאיפו – אחד מפלאי העולם המודרני, אחרי פלא הטבע שצפינו בו כרגע. הסכר נבנה על חשבון מערכת מפלים גדולה מזו של האיגואסו ותוך הרס אדיר של יער גשם, כפרים ואזורי מחיה של בעלי חיים רבים. הסיור בסכר נועד לשפר את התדמית של המפעל בעיני הציבור, מה שלא מפריע להם לגבות מחיר מלא ויותר על התענוג. החוויה מפוקפקת. זה מתחיל בסרטון תדמית בפורטוגזית עם תרגום לספרדית (בכל סיור זה או אנגלית או פורטוגזית – גם זה לא כתוב בקופות) שניחן בכל הסימפטומים של סרט תעמולה וממשיך בסיור משעמם סביב הסכר. הכל נקי ומעומלן, יער הגשם פינה את מקומו לדשא גזום אחד וחיות הבר המפוזרות עליו נראות מבויימות אף הן. אנחנו צוחקים שבטח הן מחוברות בנעצים לדשא כדי שהם יוכלו להגיד שהם משמרים את הטבע. ההתרגשות היחידה נרשמת כשאנחנו חוצים את נהר הפרנה האדיר ובכך עוברים לפראגוואי לכמה רגעים. אנחנו חוזרים למלון מאוכזבים ואני מצטערת שלא הלכנו במקום זה לפארק הציפורים הנהדר שיש כאן.

ביום השני אנחנו נוסעים לצד הארגנטינאי של המפלים, הצד שמכיל 80% מהמפלים. החויה מדהימה. אנחנו מעבירים שם יותר מ 6 שעות עוצרות נשימה. אין מה להגיד, למרות הזיקה שלנו לברזיל – הצד הארגנטינאי לוקח בהליכה, למרות שבאפן משונה אנחנו רואים בדיעבד שהתמונות מברזיל הרבה יותר יפות. אולי בגלל שבצד הארגנטינאי קרובים כל כך למים שמצד אחד החוויה מדהימה, מצד שני הרסס מעכיר את התמונות. בחלק מהמקומות פשוט קשה לנשום, העוצמה של המים, הכמות, היופי – באמת, אין מילים שיכולות לתאר את זה, תסתכלו בתמונות – אבל גם הן עושות עוול למציאות. אני נאלצת לאכול את הכובע ולחזור בי מהעיקרון שלא שמים כל כך הרבה כסף ומאמץ ביעד אחד, יפה ככל שיהיה – היה שווה. תודה אמא!

 

 

 

 

 

 

https://picasaweb.google.com/100578427983379133730/Iguassu?authkey=Gv1sRgCIaouNeex5_5Ng#

 

ולמי שמחפש עדכונים בקשר לתכניות שלנו – החלטנו לנסוע לבאהיה כמתוכנן, אבל במקום להיות שם עד הטיסה חזרה לארץ (ללונדון), לחזור אחרי שלושה שבועות לדרום לעוד שבועיים של מנוחה מפנקת בפלוריאנופוליס. הילדים נורא נהנים בחיק המשפחה, לבן יש גלים, פלוריאנופוליס עצמה נהדרת, ואי אפשר להתלונן על התנאים. את כרטיסי הטיסה שלנו לא הצלחנו לשנות, אבל החלטנו להסתכל על קניית הכרטיסים החלופיים כאלטרנטיבה לשבועיים הוצאות של טיול בצפון.