לא יכולתי להפרד ככה בלי לכתוב עוד טיפה...
טיפה על מה שעכשיו, מה שאחרי.
אנחנו כבר 47 ימים בארץ. מתוכם 3 שבועות בבית שלנו.
יש לנו עדיין חיוך ענק מרוח על הפרצוף, ואני מקווה שהוא לא ימחק.
אנחנו מרגישים טוב.
למרות שבשבועות הראשונים נרתענו מזה, בסוף כשזה קרה, שמחנו לחזור לבית שלנו. למרות תחושת הכבדות, הקביעות.
כל כך חששנו מהחזרה ועכשיו - טוב לנו. בינתיים אין סימן לנפילה...
בימים הראשונים היתה תחושת אובדן. וגם חוסר בטחון. עשינו טוב? למה חזרנו? ואז דוקא בן, שכל כך רצה להמשיך, שכל כך נהנה, אמר את המשפט שהייתי צריכה לשמוע. הוא אמר - "לא היינו יכולים להמשיך. שנתיים בלי חברים זה יותר מדי". הוא עזר לנו להרגיש שלמים יותר עם החזרה.
ובאמת הילדים נראים מצויין. מלאי בטחון, זורמים, מאושרים. תענוג לראות אותם. אני לא חושבת שהם יודעים את זה, אבל כל אחד מהם עבר תהליך נפלא של התבגרות ושל העצמה.
בכלל, העצמה זה שם המשחק. כולנו מרגישים את זה, גם אם לא יודעים לקרוא לזה בשם. אנחנו מרגישים גדולים מהחיים. אני אישית, אחרי כמעט עשרים שנה של ביקורת עצמית קטלנית, כמו שרק אני יודעת לעשות, פתאום גאה בעצמי. סוף סוף מרגישה שעשיתי את הדבר הנכון לשם שינוי. וכן, אוהבת את עצמי על זה. זו תחושה נהדרת, חדשה ישנה, עשרים שנה התגעגעתי אליה...
זה בטח נשמע פלצני, אבל מה אכפת לי, אני מרגישה חיובית יותר.
אני רגועה יותר, וותרנית יותר, שיפוטית פחות. נדמה לי.
דוגמא.
הבית שלנו בארגזים. עדיין. יכולתי לריב על זה עם קרלוס כל יום כשאני חוזרת מהעבודה. למדוד כל יום מה הוא הספיק. להתלונן על מה שלא. יש לי ים של נסיון בזה. גם כשרון. אבל בחרתי לא לעשות את זה. הבית בארגזים, נכון, אז מה? מה אכפת לי? ונגיד שהוא יהיה מסודר רק עוד חודש. אז מה?
אפילו על "הוט" ודומיהם, עם כל הצרות שעושים לנו לא ממש ממש כעסתי. הרי בסוף יהיה לנו כל מה שאנחנו צריכים.
כל כך הרבה שנים נתתי לכעס לאכול בי כל כך הרבה, על עצמי, על אחרים. איזה בזבוז.
עוד 10 ימים נגמר החופש הגדול. הילדים יחזרו למסגרות. אני בטוחה שלכל אחד מהם צפויות התמודדויות. אני סומכת עליהם. הם אחלה ילדים. הם עמדו בכאלה אתגרים, הם יעמדו בכל דבר. ואנחנו כאן בשבילם, והם סומכים עלינו ואנחנו עליהם.
קרלוס ואני חזק בנוסטלגיה, מרחפים על אדי ההנאה, שיכורים מהצלחה. הילדים ממש לא, כמעט לא מזכירים את הטיול, עסוקים בענייניהם. אולי הם זקוקים לזה פחות... הם באמת בכאן ובעכשיו, ולנו יש עוד מה ללמוד...
מה הלאה? אני באמת באמת לא יודעת. כמה זמן תחזיק ההרגשה הטובה הזאת? אולי זה רק היי של לפני הנפילה הגדולה? אולי.
אבל בינתיים, כמו שאומרים הרוחנים -
הככככככל בסדר.....
