לבטאמבאנג הגענו עם תכנית די מגובשת ועם מספיק זמן להוציא אותה לפועל בנחת. זה איפשר לנו לקחת את היום הראשון בנחת ורק בערב לצאת לפעילות תרבותית (נדירה, יש לציין). הלכנו לראות את הקרקס של בטמבאנג. מדובר בפרוייקט של מרכז לאומנויות המופעל כאן החל מ 1994, עדיין ימים סוערים ואלימים בקמבודיה. פרוייקט שנועד לתת מענה למאות ילדים מוזנחים ולהחזיר למקומיים איזושהיא זיקה לתרבות לאחר הדיכוי האכזרי של הקמר רוז' שהשמידו כל זכר לחינוך, תרבות, דת והשכלה. הגענו כחצי שעה לפני תחילת המופע וראינו את הנערים של הקרקס מתאמנים. זה בפני עצמו היה מחזה מרשים והילדים, בעיקר בן, התלהבו. המופע עצמו היה מדליק. לא ירד לנו החיוך מהפנים מתחילתו ועד סופו. מבחינתנו הוא היה יכול להמשיך שעות. כל כך הרבה חן, כל כך הרבה הנאה. עובדים איתם קנדים ממונטריאול שבאים מהמסורת של קרקס עכשוי ועושים איתם עבודה נפלאה – גם מבחינה מקצועית. הם כמובן עדיים תלמידים והטכניקה שלהם רחוקה מלהיות מושלמת, אבל הם מקסימים והם מצחיקים, והמופע תיאטראלי ומלהיב, עם מוזיקה מצויינת וקטעי ליצנות מדליקים ואפילו מרגשים. מה יש להגיד, מתנו עליהם.
בסוף ההופעה הלכנו לדבר איתם והם סיפרו לנו שלמחרת יש איזה מן מסיבה לכבוד יום זכויות האישה. ידענו שנתייצב.
למחרת היה לנו יום עמוס. בבוקר מוקדם נסענו ברכבת הבמבוק. משטח במבוק המוצב על שני סטים של צירים עם גלגלים ואליו מחובר מנוע. שכרנו לנו "קרון" ונהג ויצאנו לנסיעה של 30 דק לאיזה כפר אליו הגענו אחרי פחות מ 20. הנסיעה היתה כיפית ובגלל שיצאנו כל כך מוקדם היינו לבד על הפסים עד הכפר שבקצה המסלול. בדרך חזרה החלו להגיע מולנו קרונות נוספים ואז ראינו איך זה עובד: הקרון שעליו פחות נוסעים מפנה את הדרך כדי שהקרון העמוס יותר יעבור. הנהגים מסמנים זה לזה כמה נוסעים יש להם, לפעמים יש איזשהו משא ומתן (משהו כמו "לי יש יותר" - "אבל שלי יותר גדולים") ובסופו של דבר הנוסעים של הקרון ה"מפסיד" יורדים אחר כבוד, משטח הבמבוק והצירים מפורקים ומונחים לצד המסילה, והקרון השני עובר. קטעים. הדרך חזרה שלנו היתה בדיוק בשעת העומס כך שנאלצנו להתקפל כמה פעמים והנסיעה התמשכה לה.
בהמשך הבוקר נסענו לטייל בכמה כפרים, ראינו איך מכינים דפי אורז, בננות מיובשות, טעמנו אורז דביק המבושל בתוך במבוק, וביקרנו בחוות תנינים. היה כף אבל הילדים היו קצת עייפים. חזרנו בצהריים ונחנו לקראת המסיבה של ילדי הקרקס.
אחה"צ גילינו שהמסיבה הפכה לתהלוכה ברחובות העיר כשבראשה ילדי הקרקס מפגינים אקרובטיקה מרשימה, ואחריהם צועדת קבוצת מתופפות שנראית אפריקאית ומנגנת בטוקדה ברזילאית – מה שזה לא יהיה זה לא היה נראה קמבודי, ובסוף התהלוכה ילדי בית הספר נשאו בובות גדולות מעשה ידיהם. בהמשך הסתבר שהמתופפות היו ממדגסקר – אין לי מושג איך הן הגיעו לשם, אבל איך שלא יהיה הקצב היה מעורר וסוחף ובהדרגה הקהל שהצטרף לתהלוכה גדל.
אחרי שחרשנו איתם את העיר השתעשענו ברעיון ללכת גם הערב לקרקס, פשוט היה כל כך מוצלח... אבל בסופו של דבר ויתרנו. כשנפרדנו מהתהלוכה פגשנו זוג יהודי-אמריקאי/צרפתי עם ילדה קטנה שחיים בבטאמבאנג כבר שנה וחצי. האישה עובדת עם האו"ם והבעל שותף עם בחור ישראלי בגידול פלפל בחווה הנמצאת כמה קילומטרים משם. יש בקמבודיה הרבה מאד זרים שחיים ועובדים עם ארגוניNGO ( Non Government Organization) שונים. זה מרשים אותי וכרגיל מעורר קנאה...
ביום למחרת החלטנו לשמח את הילדים ועברנו ליום אחד לגסט האוס עם בריכה לפני הנסיעה לסיאם ריפ. הילדים, כפי שאנחנו יודעים, לא צריכים שום דבר אחר כשיש להם בריכה. הם נהנו מכל רגע ומטבע הדברים - גם אנחנו. למחרת נסענו לסיאם ריפ – היעד הכי מתוייר בקמבודיה ועבורנו היעד האחרון לפני הנסיעה לבנגקוק.
