על טעמה של הציוויליזציה ועל שלש יממות ארוכות





Hello To The Queen



המטוס מתחיל לנחות, אנחנו כבר רואים את האורות ומאיה קוראת "אני אוהבת את לונדון" !!!

ההתרגשות, או אפילו אפשר לומר האופוריה נמשכת גם בהגעה לשדה התעופה. הכל מבהיק מנקיון, אפשר לאכול מהרצפה של השירותים, והקושי היחיד שאנחנו  נתקלים בו הוא איך להפעיל את הברזים החדישים ומאיפה יוצא הסבון. אנחנו מרגישים כמו אנשי יערות שהגיעו לציוויליזציה בפעם הראשונה. אנחנו בעננים. הילדים מתגלגלים מצחוק. אלכס מחכה לנו ביציאה ולוקח אותנו הביתה. מזדה 5. אמריקה. הטמפרטורה בחוץ – 0 מעלות. לזה לא ציפינו. מרץ!!! למזלנו ג'ו ואלכס התארגנו בהתאם ובמזדה מחכים לנו אולי 10 מעילים במידות שונות.

אנחנו נוסעים ברחובות הפרברים של לונדון. אני נמסה מנוסטלגיה, מאיה יוצאת מגדרה, יערה מוטרדת מזה שכל הבתים נראים אותו דבר. ההגעה לבית מרגשת לא פחות. בית. חם, נעים, שממש גרים בו. עם מטבח, מקלחת, איזה תענוג. מאיה היתה מוטרדת ועכשיו שמחה לגלות שהבנות של ג'ו ואלכס יודעות עברית.

יושבים לקשקש עם אלכס וג'ו עד השעות הקטנות של הלילה. בלילה הקודם  ישנו רק שעות בודדות, אבל כיף לנו לדבר ואנחנו מושכים. כשאנחנו הולכים סוף סוף לישון השעה אולי אחת או שתיים בלילה, אבל אם תוסיפו לזה את 5 וחצי שעות ההפרש, הרי שבשבילנו בערך 7 בבוקר ואני לא נרדמת. יותר מדי אדרנלין כנראה. לקראת בוקר אני נרדמת לאיזה שעה, שעתיים וקמה מוקדם מדי. לא נורא, עוד יממה אנחנו שוב במטוס. נישן אחר כך.

קר מאד, אבל מאיה נחושה לצאת לכבוש את לונדון. גם אני שמחה להראות לה את העיר, והאחרים נגררים אחרינו. שתי דקות אחרי שאנחנו יוצאים מהרכבת, בתחנת ווטרלו כולם מתחרטים ורוצים לברוח מהכפור, אבל אני כבר בשוונג, וחוץ מזה שילמנו 27 פאונד לכרטיס יומי חופשי ולא נחזור הביתה עד שלא ננצל אותו, גם אם נצטרך לקפוא בשביל זה!

את קובנט גרדן אני משאירה להם לסוף אנחנו רואים את הלונדון אי, מצטלמים ליד הביג בן, קונים מזכרות בלסטר סקוור. כל מה שלא עשיתי בכל השנים שהייתי שם. תיירים. כדי לא לקפוא לגמרי קופצים על אוטובוס ומגלים שכבר אין יונים בטרפלגר סקוור ואין פנקיסטים בפיקדילי סירקוס.

די מהר שוב כולם רוצים הביתה ואני משכנעת אותם לעצור בחנות הצעצועים האגדית המליס. סוף סוף הצלחתי והילדים משוטטים מבסוטים בין הקומות. ההנאה נמחקת באחת כשאנחנו יוצאים שוב אל הקור ואני נשברת – חוזרים הביתה. אנחנו קופצים על עוד אוטובוס, אבל אז, אני מבינה שהוא עובר ממש על יד קובנט גארדן ומשכנעת אותם לרדת. באופן מפתיע, למרות הקור, יש כמה מופעי רחוב, הם נהנים ואני שמחה לראות שהצלחתי להעביר אליהם משהו מהתחושה של המקום הזה. אני מקווה נורא שנחזור לשם בדרך חזרה לארץ. בשלב הזה נופלים עלינו כמה פתיתי שלג. אנחנו לא מצליחים לדבר מרב שהפרצופים שלנו קפואים, ואת האצבעות אנחנו כבר מזמן לא מרגישים. הפעם באמת חוזרים הביתה. כיף לנו אצל ג'ו ואלכס, הם מפנקים אותנו במקלחת רותחת ובאוכל ביתי, הבנות מוצאות שפה משותפת ואנחנו מכריזים על זה כעל הגסט האוס הכי מוצלח שהיה לנו, אבל מחליטים לשמור על זה בסוד כדי שלא יהיה מלא כשנחזור...

הטיסה שלנו לברזיל יוצאת ב 6 בבוקר, זאת אומרת שאפילו שאלכס מתנדב לקחת אותנו לשדה התעופה ב 3 לפנות בוקר, עדיין לא נשאר ממש לילה לישון. בכל זאת אנחנו מעבירים את הערב בפטפטת מהנה – איזה כף להיות עם חברים, ועוד כאלה שלא ראינו כל כך הרבה זמן – והולכים לישון אחרי חצות, כשאני שוקלת לא לישון בכלל מהפחד של להתעורר אחרי שעתיים בפעם השניה בשתי יממות.

בקושי רב אנחנו מוציאים את הילדים אל הקור. יערה מתעוררת בבכי שנמשך עד שדה התעופה. אחרי כשעתיים טיסה בה כולם מתרסקים, אנחנו צריכים להחליף מטוס בפורטוגל. מעצבן. במעבר הזה קורה מה שבדרך נס לא קרה בשבעת החודשים הקודמים – אני שוכחת את הכרית שלי. כרית הנסיעות הנהדרת שלי שלקחתי מהארץ ממש בשביל הקטע, מתוך מחשבה שברור שאני אאבד אותה בשבוע הראשון, שליוותה אותי בנאמנות כל הטיול, שהצילה את הגב שלי בנסיעות הארוכות – נשארה בטיסה TP47  מלונדון לליסבון, בכיסא E5, יהי זכרה ברוך. כנראה שיש מחיר לשתי יממות כמעט ללא שינה. הטיסה הטרנס אטלנטית שלנו הרגישה ארוכה מתמיד. המטוס היה חדיש, בניגוד לסרי לנקה אירליין – אורות הקריאה ואפילו מסכי הסרטים עבדו היטב, אבל לא יכולנו שלא להתגעגע לדיילות המקסימות ולאוכל הטעים של החברה הסרי לנקית.

נחתנו בברזיל ב 6 בערב.  בשדה התעופה המתינו כל (!) האחים של קרלוס, חלק מהנשים, ואיך לא, סבתא לויבה! הפגישה היתה מרגשת, הילדים לא הבינו מילה ממה שדיברו אליהם (וזה מפתיע, כי בשדה התעופה בליסבון הם ניגשו אל קרלוס ובפעם הראשונה בחייהם ביקשו – "תלמד אותנו פורטוגזית"), ואני לימדתי אותם איך לחייך יפה, לעשות "כן" עם הראש, ולהגיד "סי, סי".

המשפחה של קרלוס, שיהיו בריאים, אנשים שמחים שאוהבים לחגוג. זו הפעם המי יודע כמה שאנחנו באים לביקור, ואני כבר יודעת שמרגע הנחיתה אני מאבדת שליטה במתרחש. זה לא מעניין אף אחד אם הגענו מטיסה סיוטית של 50 שעות עם שני תינוקות (סיפור אמיתי), משפחת הנקין יוצאת לחגוג ולבלות! הפעם החלטתי לא להילחם בזה. למרות שכבר לא ישנתי מי יודע כמה שעות, אני זורמת. אבל במפתיע, אחרי כשעה של התחבקויות (חצי מהן בין האחים לבין עצמם, ואנחנו מחכים בצד), מתקבלת החלטה דוקא לדלג על הביקור המסורתי במסעדה וללכת לאכול (בשר, מה עוד?) בבית של פאולו. יופי. אחרי עוד שעה של התארגנות במכוניות וחיפוש קרובי משפחה אבודים, ועוד כשעה נסיעה אנחנו מגיעים לבית. אנדרה נסע לסופר לעשות קניות ובשעה 9 בלילה שעון ברזיל (בשבילנו כבר חצות ואנחנו ערים כזכור מ 3 בבוקר, שלא לדבר על הימים שקדמו לכך), הוא עדיין שם מתלונן שנורא עמוס. הארוחה תידחה כנראה בעוד איזה שעתיים, בינתיים הילדים זרוקים עלי ועל הספות בזוויות שונות, ומשפחת הנקין? חוגגים! שותים! שמחים! ורק סבתא לויבה מתבוננת בתדהמה בנכדיה הרדומים ושואלת: "כבר? עייפים?" הרי החגיגה רק התחילה...מזל שלילה היא רק הנקין מנישואים ומסבה את תשומת ליבה לכך שהילדים האלה ערים כבר 21 שעות...

בסוף אכלנו, ואפילו הלכנו לישון ואני מודה שביום שלמחרת לא יצאתי אפילו לגינה המקסימה של פאולו. שכבתי במיטה וקראתי, וישנתי, ונימנמתי ונחתי. כמה טוב! צפויים לנו עכשיו עוד שבעה שבועות של מנוחה. נראה לי שנעמוד בזה.