קייטנת פולגה

כבר חמישה ימים שכמעט ואין לנו אינטראקציה עם הילדים. אני לא חושבת שפולגה אי פעם ראתה כמות כזו של ילדים זרים, בטח לא כשכולם מאותה ארץ. התיירים שרואים אותנו – ברובם ישראלים – חושבים שאנחנו יחד, כלומר שזה סוג של טיול משפחות. יש כאן לא פחות מ 13 ילדים ישראלים. עם 9 מהם עלינו יחד לקירגנגה (לא קיריגנגה כמו שחשבתי שאומרים). 3 הילדים שלנו, 3 הילדים של ערן וענבל ו 3 מתוך 4 הילדים של אלי ודגנית (שנשארה עם

הקטן בפולגה). המשפחה של יסמין – שהם החברים של יערה – לא היו בסיפור, וחבל, כי יערה לא התחברה לאלה שעלו. היא גם היתה הכי קטנה מהמטיילים. שאר השמונה היו בין 10-16, והסתדרו מצויין והיו חמודים להפליא.

מה יש בפולגה...?

אני חושבת שאני יודעת לשים על זה את האצבע. זה מקום אותנטי. זה כפר. אני חושבת על מקומות דומים – טורטוק, קסר דווי – היינו במעט מקומות אותנטיים, אבל אלה בדיוק המקומות שהכי התאהבנו בהם. דהרמקוט דוקא פחות כזאת. חיי הכפר חולפים על פנינו. הנשים עם הסלים הגדולים המכילים תפוחים, או זבל, או קש, או עצים. הכובסות בשעות הבוקר. הילדים בבית הספר – שהוא בית אחד וחצר מגודרת וניתן להשקיף עליו מהגסטהאוס שלנו - בבוקר שרים ולומדים, אחה"צ משחקים בחצר "פרה עיוורת". הנשים (שוב הנשים) סורגות גרביים. בחצרות הבתים מתייבשות ערימות של שעועית ירוקה. הגברים בונים ומשפצים את הבתים. שדה תירס, מטע תפוחים, חלקות קנביס. המכולת היחידה בבעלות הבעלים המקסימים של הגסטהאוס שלנו. לא יאומן מה יש בחלל הקטן הזה. הכל. פעם בכמה ימים מגיע סנדלר והבטיחו להודיע לנו כדי שנתקן ליערה את הסנדלים שנקרעו. המקומיים חביבים, חייכנים. המון ילדים. בשעות אחה"צ כוווולם יושבים ברחוב היחיד (כאמור – שביל ברוחב מטר) והילדים מתרוצצים ומשתוללים אחד עם השני. הם מלוכלכים ועניים בפרספקטיבה מערבית אבל אין כאן אומללות או מסכנות ובוודאי לא קבצנות. למען האמת אני חושבת שהם חיים בתנאים הרבה יותר בריאים מאיתנו. בטח מבחינה נפשית).

פולגה

ושוב מצאנו לנו פיסת גן עדן. אחרי יומיים וחצי ככה-ככה בקאסול, כשמאיה מסתכלת עלינו במבט של "אמרתי לכם" על זה שעזבנו את דהרמקוט, אספנו את עצמו עם כביסתנו (העדיין לא יבשה!) ויצאנו לעבר פולגה, כפר קטן בהמשך הנהר אליו לא ניתן להגיע ברכב. התעוררנו לבוקר יפהפה, שמשי ובהיר, וגילינו בפעם הראשונה את הרי ההימאליה המושלגים ממש מעלינו. מראה נהדר. ארזנו מספיק ציוד לשבוע ואת השאר אפסנו בגסט האוס. התארגנו כך שאם ימצא חן בעינינו נוכל להישאר עד סוף הטיול ומשם להזמין את כרטיסי האוטובוס לדלהי.
שני כפרים ממוקמים בערך באותו המרחק – פולגה וקלגה, אבל אנחנו מעדיפים את פולגה כי סיפרו לנו שיש שם "יער פיות". אנחנו נוסעים עד כמה שאפשר עם רכב, ומשאירים לעצמנו כ 40 דקות הליכה. בחלק מהדרך מדובר בעליה, לא קשה במיוחד, אבל אנחנו עם תיקים ועם ילדים... 

קטנות

אוירה

לפני שנה וחצי, כשהיינו בקודלי, אמרה פעם שני – כל מי שבא לפה בא כדי שיהיה לו טוב, אז טוב פה. וצדקה. כששאלנו חברים, לפני יותר משנתיים – מה המקום שהכי אהבתם בהודו? ההילייט? הם לא ידעו לענות. גם אנחנו הרגשנו ככה כשנשאלנו את אותה שאלה לאחר הטיול. מה שעשה או לא עשה את המקום הוא משהו הרבה יותר חמקמק מנוף יפה או אטרקציה מסויימת. זה בדיוק זה – אוירה. ומה עושה אוירה? המקום שישנים בו, המצב הסובייקטיבי שלנו (עייפים? חולים? מתגעגעים? או אולי חיוביים? עם כוחות?), המקומיים (חביבים? עוינים?), המטיילים שמגיעים לשם, והכי חשוב – החברה. כמעט כל הדברים האלה הם לא קבועים – כלומר עשויים להישתנות מפעם לפעם. ובכל זאת, מקומות מושכים אליהם קהל מסויים. אז כמו ששני אמרה – חוף קודלי מושך אליו את האנשים שבאו להיות בטוב, בשקט (לעומת גואה). אזור דהרמסאלה כולו הוא אבן שואבת לרוחניים בהיותו ביתו של הדלאי לאמה, אבל גם מרכז של יוגה ומדיטציה. דהרמקוט ספציפית הוא כפרם של מרכז המדיטציה והבודהיזם "טושיטה", מרכז היוגה "איינגר", ומרכז סנדנאות ויפסנה. אם אני מסתכלת עכשיו על דהרמקוט – נראה לי כאילו הכפר ממש "ליטף" אותנו. כל כך הרבה רכות וחן...

ממשיכים...

את הימים האחרונים בדהרמקוט אנחנו מנצלים כדי לעשות עוד קצת מכל דבר שאנחנו אוהבים כאן. אני מסיימת את קורס היוגה ביום אחרון קורע (שוב גשר, וכל הגוף שלי עוד כואב מהפעם הקודמת), יערה – האסיסטנטית בקורס פוגשת אותנו איזה יום בבהגסו ומזמינה את הבנות למרכז היוגה ומלמדת אותם תנוחת תלייה כיפית. קרלוס מסיים את קורס המסאג', יערה ואני יוצאות למסע קניות אחרון במקלאוד גאנג' (אני עוד מעט יכולה להתיך את כל התכשיטים

שקנינו ולבנות לנו בית חדש מכסף) ומנצלות את היציאה כדי גם לבקר במקדש של הדלאי לאמה, נקודה שדילגנו עליה בטיול הקודם מחוסר עניין לציבור. מאיה מסתפקת בסיבוב קניות אחרון בבהגסו כי היא מתעצלת ללכת עד מקלאוד גאנג'. אנחנו קונים גם רצועת תלייה מהמרכז ליוגה כדי שנוכל להיתלות גם בבית. בן, יערה ואני הולכים לטייל ביער המקסים – משהו שאני יכולה לעשות יום יום בהנאה גדולה. אנחנו נפרדים מאמאר בבהגסו, זוכרים לקחת את מספר הטלפון של נילאם – בעלת הגסטהאוס המקסימה שלנו, קרלוס מארגן לנו מונית לקאסול דרך המורה שלו שגם נותנת לנו לאכול גרגרים כלשהם שהם ברכות מהדלאי לאמה, ארוחת ערב אחרונה ומצויינת ב"שמיים" והנה אנחנו עוזבים.

מתנ"ס בהגסו

אז למי שדאג (ביחד איתי לפני שניים שלושה פוסטים) שחלילה נשתעמם בדהרמקוט – הסירו דאגה מליבכם. לא רק שטוב לנו וכיף לנו ומעניין לנו, אלא שעוד יומיים צריך לזוז ואנחנו קצת מתבאסים. הבנות לא מבינות למה צריך לצאת מכאן והאמת שגם אנחנו לא סגורים שממש חובה, אבל נעשה את זה. מה שבטוח זה שאנחנו, שוב, מאוהבים במקום הזה ומסוגלים לדמיין את עצמנו כאן לתקופה ארוכה.
למי שלא מכיר, האזור הזה עשיר בכל מיני קורסים וחוגים מקצועיים יותר או פחות. יוגה על כל גווניה, מדיטציה כנ"ל, עיסוי איורוודי/טיבטי/תאילנדי, רפואה איורוודית, בודהיזם, קורסי מודעות שונים ומשונים (בעיקר משונים) אבל גם – בישול, סריגה, תכשיטנות, ציור, מה לא. לא לחינם יש המכנים את הכפר "מתנ"ס בגסו". רב הקורסים נוטים לחובבנות לשמה ובעיקר נועדו להעביר את הזמן. כל אחד שיודע לעשות משהו פותח בית ספר. בפעם שעברה שהיינו כאן זילזלנו ופרט לשיעור בישול בודד שקרלוס ובן לקחו, שיעור שאני יכולה להעיד שתוצריו היו יוצאים מן הכלל, לא לקחנו חלק בשום פעילות. אני פזלתי אל עבר אחד מקורסי היוגה, קורס מקצועי במיוחד בשיטת איינגר שמתחיל פעם בשבוע. על פני שלושת השבועות שהיינו כאן, כל יום רביעי אמרתי אולי מחר, ולא הלכתי.

המקלחת

הפוסט הבא נכתב לעצמנו. הוא מצחיק אותנו, אבל כנראה לא יצחיק אף אחד אחר. בכל זאת, הוא מוקדש לחברנו גור ביטון. זר לא יבין זאת.

אז קודם כל – שיחקנו אותה. יש לנו אחלה מקלחת! מים רותחים, זרם לא רע, הדוד בחדר כך שאנחנו שולטים כמה ומתי הוא דלוק, השקע החשמלי ממוקם במרחק בטחון של כמטר (!) מזרם המקלחת, מה עוד אפשר לבקש? אז מסתבר שיש הרבה דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם בחיינו עשירי המקלחות.

הנדסה – מי שבנה את המקלחת שלנו לא היה ממש חזק בשיפועים. אחרי כמה מקלחות בהן אנחנו נלחמים בזרימת המים אני מבינה: זה לא שהשיפוע עצמו ממש מוציא את המים אל מחוץ לחדר המקלחת ולתוך חדר השינה. זה לא זה. השיפוע הוא כזה שהחלק הכי נמוך בחדר המקלחת איננו איפה שהחור של יציאת המים. כמעט. קרוב. אבל לא. מה שזה אומר זה שהמים צריכים להיקוות קצת ושמפלס המים צריך לעלות מעט כדי שהמים ירדו לתוך החור. גובה החור קרוב מאד לגובה סף חדר המקלחת. במילים אחרות - כדי שהמים יגיעו לגובה מספיק כדי לרדת לביוב הם כמה מילימטרים בודדים מתחת למפלס הצפת החדר. כלומר אם אנחנו לא ערניים ומורידים מים בצורה קדחתנית תוך כדי המקלחת – הם יגיעו לחדר.

תזמון – יש לנו ברז לחמים וברז לקרים ואפילו בורר שמעביר בין הברזים התחתונים (הנפרדים)לטוש העליון (המשותף) ואפילו מצב של עצירת המים תוך שמירה על הערבוב הקיים. אמריקה. אבל מה, יש בעיה של  Latency. לוקח לזה המון זמן להגיב לשינויים בכיוון. ממש המון. לא בשניות, יותר בדקות. עכשיו, מה זה אומר? שאנחנו מתחילים עם רק חמים ואז מתחילים להוסיף קרים, נכון? אבל מחכים ומחכים ואין תגובה, אז באופן טבעי פותחים עוד טיפ טיפה את הקרים ושוב מחכים. ואז לשניה של תענוג המים בדיוק בטמפרטורה הנכונה ואז – קרים מדי. סוגרים טיפ טיפה את הקרים – והברז מאד מאד רגיש, כל נגיעה זה שינוי דרמטי - ומחכים. ומחכים. ואז המים תמיד קרים מדי או חמים מדי ולא יודעים אם זה שייך לכיוון הקודם או הקודם קודם ואם צריך לפתוח או לסגור וכמה. כך ש 80% מזמן המקלחת אנחנו עסוקים בקליברציה מדוייקת של טמרפטורת המים. זה כמובן גם עניין של אופי. קרלוס מתייאש באיזשהו שלב ומתפשר על הטמפרטורה הנסבלת האשונה שמוצא. אני מכוונת ומכוונת ומקללת ומכוונת עד שמגיעה לבדיוק בדיוק ומתענגת על מקלחת מושלמת!

נס דוד הפח: מזל שיש מספיק מים חמים לכל המשחקים האלה. אבל האמת היא שזה די מדהים. הדוד נמצא בחדר האמבטיה. הוא פצפון. אולי רבע מהדוד שלנו בבית. ובכל זאת הוא מספיק לכמה מקלחות ארוכות, רותחות, וביום אחד שלא היה חשמל לילה שלם (והלילות קרים) עדיין היו מים חמים בבוקר! אני מנסה למצוא הסבר. אולי העובדה שהדוד ממוקם בתוך החדר ופחות חשוף לקור? ההסבר שהכי מתקבל על הדעת הוא שהזרם הנפלא שאני מתפארת בו, למרות שהוא אכן זרם פנומנאלי בקנה מידה הודי, הוא אולי חמישית מהזרם שיש לנו בבית.

ועכשיו תחשבו במה יש לי זמן ואנרגיה להתעסק, ותקנאו...

טיול

אנחנו מתעוררים לבוקר שטוף שמש. זה לא דבר שקורה כאן. לא רק שאין גשם, בד"כ אין גשם בבוקר.  אלא שהבוקר יש שמיים. כחולים, בהירים, אפילו לו עננת נוצה קטנטנה. כבר בערב שלפני החלטנו שנלך לגאלו הכפר שנמצא גבוה גבוה בהר שעל המדרון שלו נמצא דהרמקוט. תכננו לעלות לשם ואח"כ לרדת דרך המסלול שהולך לכפר הילדים הטיבטים. מזג האויר המפתיע היה בונוס בלתי צפוי. הערנו את הילדים מוקדם מהרגיל ויצאנו תחת מחאה של מאיה שלא רק 

התבאסה מלקום מוקדם אלא גילתה בשביל מה היא קמה מוקדם – לא עוד יום קניות בבהגסו אלא יום טיול! הלכנו כל כך לאט שהחשופיות כמעט עברו אותנו, אבל היה כל כך נעים, גם ההליכה, גם מזג האויר, ולמרות ההליכה האיטית, בסוף הגענו. ישבנו בקיוסק המקומי ואכלנו ארוחת בוקר קלה. השמיים כבר לא היו נקיים אבל עוד לא היה גשם. השלט שמראה על המסלול למפל התחיל לקרוץ לנו. לפני שנתיים ויתרנו על ההליכה לשם כי אמרו לנו שזה מסלול עם קטעים חלקלקים ויכול להיות מסוכן עם ילדים. בן הצטרף אז לגיורא ודינה שהלכו עם ילדיהם הגדולים יותר ואנחנו ויתרנו. בביקור הנוכחי חשבנו שנלך, אבל איך שהגענו וראינו את מזג האויר הבנו שזה כנראה לא יקרה.

ובערב היום השני קרלוס הצטנן וביום השלישי התווספו כאב בטן וראש, וביום הרביעי בן קם עם כאבי בטן ובלילה שבין היום הרביעי לחמישי יערה הקיאה את כל תכולת קיבתה הקטנה... Welcome to India!!! אנחנו לא זהירים – אוכלים ירקות, אוכלים ברחוב, לא מספיק שוטפים ידיים – לא לוקחים זמן להסתגלות, מרגישים יותר מדי בבית.

אחרי ארבעה לילות אנחנו מבינים שאנחנו צריכים את הגסטהאוס הישן שלנו. אני ממש ממש זקוקה למרפסת הגדולה והמקורה שלו. נכון, הנוף הנוכחי שלנו ממש עוצר נשימה, ויש תרוץ למרפסת, אבל זה לא זה.

מה שיותר גרוע זה שאני מתחילה להרגיש את הקוצים. מה נעשה פה עוד 10 ימים? אולי ניסע לעוד מקום? אני יורדת לגסטהאוס הישן שלנו ומגלה שהתפנו חדרים. אנחנו מעירים את הילדים ומתחילים לארוז. מאיה, שתמיד נקשרת למקומות שאנחנו ישנים בהם, לא רוצה לעבור: "הגסטהאוס הזה ה-ר-ב-ה יותר טוב!". אנחנו עוברים ואפילו מקבלים את החדרים הישנים שלנו. יש כאן גם מטבח שיאפשר לנו להקטין את החיכוך עם המסעדות המקומיות אם יהיה צורך... אגב, אני לא הולכת לרזות אפילו גרם. האוכל נורא טעים!

השיבה לדהרמקוט

המונית עוצרת לנו ליד בית הקפה הקטן שמעל הגסטהאוס שלנו. תחת הגשם השוטף אנחנו מחלצים את התיקים שלנו ויושבים לשתות כוס צ'אי של הגעה להודו. קרלוס לא מחכה ויוצא בגשם לבדוק אם יש מקום פנוי לישון בגסטהאוס הישן שלנו. אין. אנחנו מאוכזבים, מזמינים אוכל וקרלוס יוצא לסיבוב ארוך יותר לחפש אלטרנטיבה. בן ומאיה לא מתאפקים ויוצאים לטיול בכפר וקצת מחוצה לו ואני מחכה עם יערה והתיקים בבית הקפה.

בסופו של דבר מצאנו מקום עם חדרים טובים יותר, נוף יפה יותר, אבל בלי הזולה המצויינת שהיתה לנו. בן ומאיה מגלים שהמשפחה הנפאלית שהתידדנו איתה בפעם הקודמת עברה לבהגסו, ושהזולה של Rainbow שאהבו לשבת בה, כבר לא שם. עוד שתי אכזבות, אבל מצב הרוח שלנו מרומם ויש לנו המון תכניות לימים הקרובים.

חרדות או לא להיות

אני לא זוכרת מי שאלה אותי בימים האחרונים מתי זה עובר. הגוש הזה של המועקה שהתיישב לי בימים האחרונים מעל הבטן ולא נותן לישון. כל לימודי המח בעולם לא ישכנעו אותי שזה לא קורה בדיוק שם - מעל הקיבה בואך הסרעפת. כל הדברים הרעים שיכולים לקרות, בליווי המחשבה – בשביל מה אני צריכה את זה? כבר חזרנו הביתה בשלום פעם אחת, למה צריך לצאת שוב? בערב האחרון יערה במצב של עייפות יתר לא מצליחה לישון, בוכה, רועדת, מפוחדת, נראית כמו שאני מרגישה... בראש רשימת הפחדים שלה – הטיסה. אני באה אליה בהצעה בלתי צפויה מבחינתי – אני מדפיסה את תפילת הדרך, אנחנו קוראות יחד והיא נרגעת והולכת לישון.

סיכום. סוג של...

לא יכולתי להפרד ככה בלי לכתוב עוד טיפה...

טיפה על מה שעכשיו, מה שאחרי.

אנחנו כבר 47 ימים בארץ. מתוכם 3 שבועות בבית שלנו.

יש לנו עדיין חיוך ענק מרוח על הפרצוף, ואני מקווה שהוא לא ימחק.

אנחנו מרגישים טוב.

 

למרות שבשבועות הראשונים נרתענו מזה, בסוף כשזה קרה, שמחנו לחזור לבית שלנו. למרות תחושת הכבדות, הקביעות.

כל כך חששנו מהחזרה ועכשיו - טוב לנו. בינתיים אין סימן לנפילה...
 

בימים הראשונים היתה תחושת אובדן. וגם חוסר בטחון. עשינו טוב? למה חזרנו? ואז דוקא בן, שכל כך רצה להמשיך, שכל כך נהנה, אמר את המשפט שהייתי צריכה לשמוע. הוא אמר - "לא היינו יכולים להמשיך. שנתיים בלי חברים זה יותר מדי". הוא עזר לנו להרגיש שלמים יותר עם החזרה.

אז הנה אנחנו כאן

שבת ראשונה בישראל. עבר שבוע. לא, אנחנו עוד לא בבית שלנו. אנחנו אצל אמא שלי. הגענו ב 3:00 לפנות בוקר ב 30 ביוני. ב 6:00 מאיה ויערה התעוררו לבד, התקלחו, התגנדרו וחיכו להאסף ליום האחרון בביה"ס כדי לפגוש חברים. יומיים אחר כך הן עוד לא חזרו. שבוע אחר כך – אף יום לא ישן כאן יותר מילד אחד. היום זאת מאיה באופן מפתיע.

השמחה שלהם לפגוש את החברים מעודדת. אולי בכל זאת עשינו טוב שחזרנו...

אז הנה אנחנו כאן.

הספקנו לרשום את הילדים לבתי הספר, לקחת את האוטו מאלה שהרכיבה לנו אותו בחזרה (תודה אלה), לחדש את רשיון הנהיגה במשרד הרישוי ולהתקל באנשים "מקסימים" באמצע התור, לבקר בבית שלנו, ללכת לעבודה (גם אם רק ליום אחד), לארגן שיעורים פרטיים ולקנות ספרי לימוד למי שצריך. לא הצלחנו עדיין לשחזר את הטלפונים שלנו. חברת "הוט" שגבתה מאיתנו כל השנה על שיחות שלא ביצענו תובעת אותנו על הסכום היחיד שמשום מה לא הצליחו למשוך מכרטיס האשראי שלי וניתקה לנו את הקווים. וולקם טו יזראל.

הדרך הביתה

עזבנו את ברזיל אחרי קרוב ל 3 חודשים. אני שואלת את עצמי אם היינו עושים את זה אחרת ואני מניחה שכן. בתור התחלה בטח היינו באים לפחות זמן, ובהמשך - היינו נשארים יותר זמן בבאהיה. עם זאת, לא היה רע, ומעבר לזה שהילדים השתעממו קצת, הם צברו הרבה זמן משפחה שזה חשוב לנו.

הזמן שעברנו בברזיל היה מאד שונה מהטיול במזרח. מאד מאד. זה כבר לא הרגיש כמו החוויה הקיצונית והמיוחדת שחווינו בהודו וגם לא כמו החוויה המרוככת של לאוס, קמבודיה וסרי לנקה. זה היה יותר כמו הנסיעות האחרות שלנו בברזיל. פחות תרמילאים, יותר תיירים. פחות חוויות של מפגשים אישיים, פחות שהיות פסטוראליות. היו מקומות בבהאיה שכן, היינו יכולים לעצור ולהטמע ולהגיש, אבל בגלל שקיצרנו כל כך את הזמן שם - כבר לא היה אפשר.

בברזיל, בשונה מהמזרח, עשינו הרבה נסיעות ברכב פרטי ולא באוטובוסים - דבר שמאד משנה את ההרגשה ואת ההתחברות לסביבה ולוקח אותנו לסיטואציה הישנה והמוכרת (והלא ממש אהובה) של טיול משפחתי עם 3 ילדים רבים במושב האחורי.

סימנים של סוף

ערב בבאהיה.
אני מסדרת מיטה ופורשת את הסדין עם הציורים של שימעל'ה. לפני כמה שנים אמא שלי קיבלה מהשד יודע איפה סט סדינים לילדים שהיה כתוב עליו "שימעל'ה לומד לספור" והוא מכוסה הדפס של ילד דוס עם פאות ארוכות ולוח עם ספרות מ 1 עד 10. היו ציפה, סדין וציפית ומכולם ניבט שימעל'ה עם פרצוף עקום. בגדול על הציפיות, בקטן יותר ובכמה עותקים על הציפה ובעשרות העתקים קטנטנים על הצד השני של הציפה. באמת גילוי יוצא דופן של טעם רע. בן לא הסכים לישון עם הסט הזה בשום אופן, (ומי שמכיר את בן יודע שהוא לא לעיתים קרובות מושפע משיקולים עיצוביים) אבל אני, שלא זורקת כלום, לא העפתי אותו מהבית. בסדין ובציפיות השתמשתי מדי פעם, כשלא היה שום דבר אחר, ובד"כ תחת מחאת הילדים. את הציפה חסכתי מהם. אני לא כזאת רעה. אה, וכן, היה לסט הזה אח תאום, "שימעל'ה לומד לקרוא" עם – לא תנחשו – אותיות במקום מספרים. אותו לא פתחתי, אבל, אני מתביישת להודות - עד ממש לא מזמן, שמרתי.

לקראת הנסיעה, שקלנו את הציפות שלנו בבית (באמת), והציפה של שימעל'ה נמצאה ראויה לשמש לנו כציפת טיולים קלת משקל. כשחילקנו ביננו את הציוד הקרבתי את עצמי והפכתי לבעליה של הציפה הזו. בהמשך הסתבר שהיא הציפה הכי נעימה שלנו. הרווחתי.

הערב כשפרשתי את הציפות של כולם חשבתי לעצמי – עוד 8 ימים אפשר להשאיר אותן בבאהיה ולהקל אפילו עוד על מטענינו ההולך ודל (חלק שלחנו עם אמא שלי, חלק נשאר בפלוריאנופוליס). ואז הסתכלתי על שימעל'ה וידעתי שלא אפרד ממנו כל כך בקלות. לא ככה. שימעל'ה יחזור אתי הביתה ואולי אפילו יזכה במקום של כבוד.

אני אומרת משהו בקול בקשר לזה ומאיה אומרת – "אמא, שיהיה לך ברור, כשאנחנו חוזרים את לא שמה לי שום סדינים של איה פלוטו ושל בראציות! אני רוצה הכל חלק!", ואח"כ בטון יותר רך, חולמני. הכי אני אוהבת סדין לבן, עם ציפית חום בהיר. כזה...מעוצב".

ואני חושבת – עדיף לי עם שימעל'ה בדרכים, מסדינים לבנים מעוצבים, בבית.