המונית עוצרת לנו ליד בית הקפה הקטן שמעל הגסטהאוס שלנו. תחת הגשם השוטף אנחנו מחלצים את התיקים שלנו ויושבים לשתות כוס צ'אי של הגעה להודו. קרלוס לא מחכה ויוצא בגשם לבדוק אם יש מקום פנוי לישון בגסטהאוס הישן שלנו. אין. אנחנו מאוכזבים, מזמינים אוכל וקרלוס יוצא לסיבוב ארוך יותר לחפש אלטרנטיבה. בן ומאיה לא מתאפקים ויוצאים לטיול בכפר וקצת מחוצה לו ואני מחכה עם יערה והתיקים בבית הקפה.
בסופו של דבר מצאנו מקום עם חדרים טובים יותר, נוף יפה יותר, אבל בלי הזולה המצויינת שהיתה לנו. בן ומאיה מגלים שהמשפחה הנפאלית שהתידדנו איתה בפעם הקודמת עברה לבהגסו, ושהזולה של Rainbow שאהבו לשבת בה, כבר לא שם. עוד שתי אכזבות, אבל מצב הרוח שלנו מרומם ויש לנו המון תכניות לימים הקרובים.
שני לילות עברו מאז הגענו. בן נעקץ על ידי דבורה, ולא נעים להודות אבל כולנו שמחים - נראה לי שאפילו הוא - שזה הוא ולא אחת הבנות. עדיף כאב חולף מקיטורים מתמשכים... לולא העובדה שהאצבע שלו בגודל של שתיים, הוא בטח לא היה זוכר באיזו אצבע נעקץ... הלכנו לבהגסו ופגשנו את אמאר הנפאלי במסעדה החדשה ששכר בבהגסו. הוא קיבל אותנו בשמחה ולקח אותנו לראות את קושי שכבר בת 4 ואת גוראנג' התינוקת שנולדה לו בינתיים. שתיהן ישנו בביתם – חדר בגודל 10 מ"ר בקושי, כולל מטבחון, טחוב וצפוף, נטול שירותים או מקלחת, בראשן של מדרגות סולמיות שמגיעים אליהן דרך הסימטאות האחוריות של הכפר. התבאסתי שלא הבאנו להן כלום. חשבתי על זה בארץ, אבל בכל הלחץ שלפני שכחתי, או שהחלטתי לא להביא כלום כי לא ידענו אם נפגוש אותם? לא זוכרת. בכל אופן הבוקר הלכנו למקלאוד גאנג', העיירה הסמוכה וקנינו לשתיהן מתנות.
ההגעה למקום מוכר היתה מוצלחת. החששות שלנו שאולי נתאכזב, שאולי המציאות לא תעמוד לנוסטלגיה, נתבדו. אנחנו מרגישים בבית. כאילו לא עזבנו. השבילים המוכרים, אנחנו ממש זוכרים את הפניות, את האבנים, את הבתים שבדרך, מדלגים על שלב ההסתגלות למקום חדש. גם החשש שלי שייקח לי זמן to unwind מהחיים בארץ – מתבדה. אני גולשת בזריזות ובבטחה לשאנטי ההודי. הבוקר כשאנחנו מציעים לילדים לבדוק אם התפנה מקום בגסטהאוס הישן שלנו הם כבר לא רוצים. כבר טוב להם איפה שאנחנו. רק אני עוד מתגעגעת לזולה הישנה שלנו... חלק מהמקומיים זוכרים אותנו ואנחנו אותם. הם מתפעלים מהילדים שגדלו, מביעים צער על מה שקורה בארץ, ריטה המורה לבישול מתלהבת מבן, "שמיים" מספר לנו שהתחתן עם השוויצרית שהיכרנו בפעם שעברה והבוקר פגשנו את המסג'יסט והמורה ליוגה לעת מצוא שמזכיר לנו את "Your friends, the school teacher" – גיורא, השארת חותם!
הבקרים בהירים, אפילו רואים את השמש לפעמים, אבל מתישהו בין 9 ל 11 (ואת זה אני אומרת מתוך נסיון ארוך של יומיים) מתחיל גשם ויורד ויורד ויורד כמו שרק יכול להיות במונסון הודי. הרחובות התלולים הופכים למפלים ואנחנו הולכים בתוכם בסנדלי השורש שלנו, מים מלמטה ומים מלמעלה, ואין מה לחכות שהגשם ייפסק כי זה יכול לקרות בספטמבר, אז מנסים להמשיך כרגיל אם הגשם קל, ולהתחבא אם הוא חזק. מה שנרטב כבר לא ייתיבש ואנחנו שמחים שהבאנו יחסית הרבה בגדים ובטח נקנה עוד... בשבוע שלפני שהגענו אמרו לנו שהיה גשם כל יום כל היום, אנחנו מקווים לזכות במונסון לייט, כזה של שעה ביום. ביומיים שאנחנו כאן הגשם נפסק אחה"צ, אבל רק אחרי שכבר חזרנו רטובים לדהרמקוט. בשעות אחה"ם המאוחרות השמיים שוב נפתחים ובלילות יבש לגמרי. השבילים מכוסים חשופיות וכל הקירות מכוסים בטחב ובצמחייה בגוונים שונים של ירוקים עמוקים וזוהרים... העננים המפורסמים של דהרמקוט אמנם כאן, אבל מפתיעים לטובה ומדי פעם מתפנים וחושפים נוף משגע של הרים גבוהים, טרסות ובתי כפר.
אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל משהו טוב קורה לילדים שלנו כאן. ממש ממש מהנחיתה. זה לא שהם לא רבים, אבל הם כל כך יחד, ויחסית לבית מסתדרים ממש טוב. כבר בבית הקפה שנכנסנו אליו ביום שהגענו, בן, פנה לבנות ואמר להן – בואו ננסה לא לריב ולדבר יפה אחד לשני. ביוזמתו! ממש נפעמתי. והם באמת אחלה. מתחבקים, מדברים, משחקים, מציירים, מתגלגלים מצחוק. איך זה שבארץ בן נכנס לחדר וסוגר את הדלת אחריו? אני לא יכולה לדמיין שהוא יזמין את יערה לטייל בחוץ או לשחק איתו קלפים כפי שהרגע קרא לה לעשות, למה? אתמול מאיה הציעה בנדיבות שהיא ובן יתחלפו בשינה על הרצפה כי יערה מפחדת לישון שם, ובן דבר ראשון בבוקר העיף את העכביש שמצא בחדר לפני שיערה תראה אותו...
הבוקר ירדנו ברגל למקלאוד גאנג'. ירדנו בערפל ובגשם, מאתרים את הקופים
על העצים, נזכרים בכביש שנחסם בפעם שעברה שהיינו כאן. אכלנו ארוחת בוקר במסעדה
שהיכרנו ויצאנו למסע קניות ראשון מבין רבים אני מניחה. הצפיפות שלא תאומן,
אופנועים, מכוניות, הקבצניות עם התינוקות שלהן, והיום במיוחד בשבילנו, פיל! באמצע
מקלאוד גאנג'! אחרי שיערה כבר קנתה הבוקר פיל לאוסף שלה שאלנו אותה אם היא רוצה גם
את זה... התוספת של הגשם לכל הצפיפות הזאת כאילו גודשת את הסיאה. אנחנו מנסים
לעבור עם מטריות ברחובות הצפופים והתלולים ההומים מאדם, חיה ורכב, שגם ככה נטולי
מדרכות ובקושי רחבים מספיק להכיל טוקטוק, ובכל זאת לעמוד במשימת העל – לא להידרס!
הודו, כמו בעבר, טובה אלינו. אנחנו מחייכים אליה והיא אלינו. כן, הם
נועצים בנו מבטים שמשגעים את מאיה, כן הם מרעישים ברמות שאי אפשר לתאר, הם צופרים
כמו משוגעים ונוהגים כאילו החליטו הבוקר שאם לא ידרסו מישהו היום הזה מבוזבז, כן
הם מלכלכים ולא יודעים לנקות, אבל מה אני אגיד לכם, טוב לנו כאן. שוב. למדנו לצחוק
ולהנות מזה, והפעם זה ככה מהיום הראשון.
