ממשיכים...

את הימים האחרונים בדהרמקוט אנחנו מנצלים כדי לעשות עוד קצת מכל דבר שאנחנו אוהבים כאן. אני מסיימת את קורס היוגה ביום אחרון קורע (שוב גשר, וכל הגוף שלי עוד כואב מהפעם הקודמת), יערה – האסיסטנטית בקורס פוגשת אותנו איזה יום בבהגסו ומזמינה את הבנות למרכז היוגה ומלמדת אותם תנוחת תלייה כיפית. קרלוס מסיים את קורס המסאג', יערה ואני יוצאות למסע קניות אחרון במקלאוד גאנג' (אני עוד מעט יכולה להתיך את כל התכשיטים

שקנינו ולבנות לנו בית חדש מכסף) ומנצלות את היציאה כדי גם לבקר במקדש של הדלאי לאמה, נקודה שדילגנו עליה בטיול הקודם מחוסר עניין לציבור. מאיה מסתפקת בסיבוב קניות אחרון בבהגסו כי היא מתעצלת ללכת עד מקלאוד גאנג'. אנחנו קונים גם רצועת תלייה מהמרכז ליוגה כדי שנוכל להיתלות גם בבית. בן, יערה ואני הולכים לטייל ביער המקסים – משהו שאני יכולה לעשות יום יום בהנאה גדולה. אנחנו נפרדים מאמאר בבהגסו, זוכרים לקחת את מספר הטלפון של נילאם – בעלת הגסטהאוס המקסימה שלנו, קרלוס מארגן לנו מונית לקאסול דרך המורה שלו שגם נותנת לנו לאכול גרגרים כלשהם שהם ברכות מהדלאי לאמה, ארוחת ערב אחרונה ומצויינת ב"שמיים" והנה אנחנו עוזבים.

הבנות עצובות, הן רוצות להישאר עוד. גם אנחנו היינו יכולים, אבל רוצים לראות רק עוד קצת.

מה אנחנו יודעים על פרוואטי? שהעמק יפהפה, שקאסול – מקום הריכוז של המטיילים – התפרסמה כעיירה שנכבשה על ידי מטיילים ישראלים ושהיא "ה"מרכז למי שבא להודו כדי לעשן. בימים האחרונים שמענו גם שקאסול עצמה באמת איננה מקום נעים, אבל שהכפרים הרבים הפזורים לאורך העמק ממש מקסימים. בטיול הקודם דילגנו על האזור בדיוק בגלל שנרתענו מריכוז הישראלים המעשנים, אבל הפעם החלטנו שלא ניתן לקאסול לקלקל לנו את פרוואטי.

ביום רביעי בבוקר, בדיוק שבועיים לאחר שהגענו אנחנו יוצאים במונית נוחה ובעצב מסויים מדהרמקוט. הנסיעה קשה. פיתולים אינסופיים וכמעט מיד יש לכולנו בחילה, אפילו למאיה שבד"כ יושבת מאחור כי היא נרדמת ברגע שיוצאים. הקושי של יערה הוא כרגיל הקולני ביותר, אבל אחרי כמה שעות של פיתולים היא מקיאה את נשמתה ונרדמת לי בידיים. השעות האחרונות הן דוקא הכי פחות בלתי נעימות. אנחנו נכנסים לעמק פרוואטי ונוסעים לאורכו, לתוכו. הפיתולים מתמתנים, ההרים עצומים, ירוקים, יפהפיים. אנחנו שמחים שבאנו.

 מחליטים לעצור בקטאגלה – כפר קטן קצת לפני קאסול שאמרו לנו שנחמד שם ואפשר להתבסס שם במקום בקאסול. אפשר להגיע רק ברגל, אז קרלוס ובן חוצים את הגשר שמעל נהר הפרוואטי השוצף ומחפשים. אנחנו נשארות עם הנהג שנהיה בהדרגה יותר ויותר קצר רוח ומקוות שהם אכן ימצאו מקום ולו רק כדי שלא נצטרך להגיד לנהג שבעצם הנסיעה לא הסתיימה ושהוא צריך להמשיך עד קאסול. כ 20 דקות או יותר אחר כך הם חוזרים וזה בדיוק מה שקורה... הכפר קטן ועמוס. מעט גסטהאוסים והרבה תיירים, מעט הודים והמווון ישראלים. אנחנו מוותרים וממשיכים עד קאסול. המצב בקאסול לא יותר טוב. העיירה אכן רווית ישראלים. נכון, בכל מקום שהיינו היו הרבה, אבל כאן זה קיצוני, ובאיזשהו אופן – בצורה לא כל כך נעימה. מזג האויר לעומת זאת מצויין. השמש זורחת, חמים, ואנחנו שומעים שכמעט לא יורד גשם. אנחנו מתקשים למצוא מקום לישון ומסתפקים בשני חדרים מג'וייפים להפליא בגסטהאוס שהומלץ ע"י חברה מהקפואירה שבילתה כאן חודשים. לשמחתנו כבר באותו ערב אנחנו מוצאים מקום אחר שקט ופסטוראלי בקצה העיירה, עם שני חדרים מחוברים (!) ומחליטים שכבר למחרת – או שנצא לכפרים המרוחקים, או שלפחות נעבור גסט האוס.

בפועל מה שקורה הוא שכבר יומיים עברו ואנחנו עדיין בקאסול... אתמול החלטנו לא למהר לנסוע ובמקום זה לעבור גסטהאוס, להצטייד, לעשות כביסה, להתארגן בנחת ולצאת היום. בערב גילינו שמכשיר ה ATM היחיד ריק, שהכביסה לא התייבשה, והבוקר – שגם המונסון בא איתנו מדהרמסאלה – כל הלילה ירד גשם ולא ברור מתי ייפסק. עם זאת לעומת הלילה הקודם זה היה שיפור – בלילה הקודם היינו קרובים מדי למרכז העניינים – מוזיקה וזיקוקים כל הלילה. היום אמורה להתחיל באחד הכפרים הקרובים בסביבה מסיבה שתימשך 3 ימים. כמה רציתי לברוח...

דהרמקוט:
https://plus.google.com/u/0/photos/100578427983379133730/albums/6042257934347561969?authkey=CLy0h8TU5PalPA

פארוואטי:
https://plus.google.com/u/0/photos/100578427983379133730/albums/6047829366813230081?authkey=CJ3a3ZGr7YqIZA