כבר חמישה ימים שכמעט ואין לנו אינטראקציה עם הילדים. אני לא חושבת
שפולגה אי פעם ראתה כמות כזו של ילדים זרים, בטח לא כשכולם מאותה ארץ. התיירים
שרואים אותנו – ברובם ישראלים – חושבים שאנחנו יחד, כלומר שזה סוג של טיול משפחות.
יש כאן לא פחות מ 13 ילדים ישראלים. עם 9 מהם עלינו יחד לקירגנגה (לא קיריגנגה כמו
שחשבתי שאומרים). 3 הילדים שלנו, 3 הילדים של ערן וענבל ו 3 מתוך 4 הילדים של אלי
ודגנית (שנשארה עם
הקטן בפולגה). המשפחה של יסמין – שהם החברים של יערה – לא היו
בסיפור, וחבל, כי יערה לא התחברה לאלה שעלו. היא גם היתה הכי קטנה מהמטיילים. שאר
השמונה היו בין 10-16, והסתדרו מצויין והיו חמודים להפליא.
ככל שהתקרב מועד היציאה מאיה הביעה יותר סימני מצוקה. היא ממש לא רצתה
לצאת. חששתי מהקשיים איתה ועם יערה, וכמובן חששתי גם ליכולת הפיזית שלי לעשות
מסלול מאתגר של 10 ק"מ לכל כיוון. בסופו של דבר יסמין הציעה שמאיה תישאר
איתה. בשלב הזה, כצפוי, למאיה כבר היה קשה לוותר על מועדון הנוער שיצא איתנו והיא
החליטה – לא בלי הסתייגות – להצטרף.
ערב קודם ישבנו יחד, המבוגרים, והעברנו קטעים על הסכנות שבדרך. אני כמובן
הייתי בלחץ. ניסו להרגיע אותי בכך שאנחנו הולכים עם רופא (ערן) מה שלא היה רלוונטי
לפחדים שלי. מה יעזור לי רופא כשמישהו יתדרדר למטה? התשובה שלו לא אחרה להגיע –
"אני מסתכל למטה ומחליט אם יש מה לאסוף". הומור שחור זה לא דבר שבדרך
כלל מרגיע אותי במצבי לחץ, אבל לפחות הבנו שאנחנו בחברה טובה...
קבענו לצאת ב 7:30, יצאנו ב 8:00 ופרצנו בעליה של קרוב לשעה לקלגה. לא היה נורא. לא הקושי ולא איכות המסלול. אולי
לא כל הילדים יסכימו איתי. אני יודעת שזה אולי יפתיע אתכם, אבל חלק אפילו קיטרו.
בלי שמות.
בכל אופן עצרנו לארוחת בוקר בקלגה מה שהסתבר כהחלטה בעייתית כשקרוב
לשעה אח"כ האוכל שהזמנו (לא לשכוח, אנחנו 14) עוד לא היה מוכן. הגז נגמר
בגזיה הבודדת שהם מבשלים עליה. לילדים זה לא הפריע, הם פרצו בטורניר
"ספידי" והיו מבסוטים מהחברה.
קצת אחרי 10:30 יצאנו שוב לקטע הארוך של הדרך – כ 3 שעות של הליכה ללא
אף כפר או צ'אי שופ. למרות העיכוב הבלתי צפוי החלטנו על הליכה איטית וניסינו
להתפזר בין הילדים ללא הצלחה רבה. כל הזמן הזהרנו אותם לשים לב איפה הם דורכים,
להיצמד להר ולא לתהום ולהיות מרוכזים בדרך. גם אנחנו וגם ערן וענבר הבאנו כמויות
עצומות של חטיפים ופינוקים. אני הכרזתי על "חיזוקים" כל שעת הליכה
ובאופן מפתיע אכן סחבנו עד להפסקת ה"חיזוקים" הראשונה ב 11:45 ללא
עצירות משמעותיות. זה לא שמיהרנו, פשוט רצינו לעשות הרבה התקדמות כדי לא להיתקע
ולמצוא את עצמנו בסוף היום מותשים ועדיין רחוקים מהיעד.
לגבי בן כמובן לא דאגנו, אין מה. יערה, כרגיל, נפלה כבר בתחילת המסלול
וקיבלה מכה בברך – מה שהיקשה עליה מאד. גם ככה היא קצת גבולית בגיל כדי לעשות
מסלול כזה. היה לה קשה. מאיה התקשתה בחלק מהקטעים, אבל היתה מלווה במאיה השניה
(15), רם (16) ובן, כך שרב הזמן היתה סבבה. באיזשהו שלב גם מאיה וגם יערה שקעו
בבוץ עד הקרסוליים מה שלא הוסיף לתענוג. הגוף שלי הפתיע אותי לטובה. קרלוס מצא לי
מקל הליכה בתחילת המסלול והכאבים שלי היו ממש מינוריים רוב הזמן. אני חושבת שעזרה
לכך העובדה שלא סחבתי כלום, אפילו לא את המצלמה (קרלוס ובן חלקו את סחיבת התיק
הקטן, ולתיק הגדול לקחנו פורטר/מדריך – החלטה מצויינת). חוץ מזה הרי יש את העניין
המנטאלי. כשאנחנו עסוקים באתגר של לעודד את הילדים, לשמור על פסון ולא לחשוף את
הקשיים שלנו – האתגר שבהליכה של עצמנו מתגמד. הרגיע אותנו לראות שהמשברים, כשבכל
זאת היו, לא היו רק מצד הילדים שלנו... הרי טיילנו עם אנשים שפגשנו רק לפני יומיים
ולא ידענו איך זה ירגיש כשאחת הבנות תתחיל את הדרמות...
כשהגענו אחרי 3 וחצי שעות לצ'אי שופ האחרון לפני קירגנגה, ידענו
שעשינו את זה. ובזמן ממש ממש טוב – אפילו לפני חבורת ישראלים צעירים שעברנו בדרך.
רב הילדים היו נמרים, ואלה שלא, "נסחבו" על ידי האחרים – לא פיזית אבל
בהחלט מנטאלית. לקראת העליה האחרונה, בן, רם ומאיה (!!!) רצו קדימה והקדימו אותנו
בכ ¾ שעה בהגעה לקירגנגה. מאיה השנייה העלתה חום בשלב הזה - היא מראש יצאה חולה
לטיול וכנראה שפגה השפעת האקמול. קרלוס ואני התחלקנו בגרירה המנטאלית והפיזית של
יערה שהיתה נטולת חברים שצריך לשמור על פסון בפניהם, ובסופו של דבר ב 4:00
אחה"צ הגענו לקירגנגה, עייפים אך מאד מאד מרוצים. הילדים – שרובם הגיעו
ראשונים, ותודרכו ע"י הילדים של אלי שזה הסיבוב השני שלהם - כבר אכלו
קרואסונים ב"German Bakery" החדש שנפתח שם- די
סוריאליסטי יש לומר, ומילאו בבקבוקים מים קרים וטעימים מהמעיין. המסלול היה פחות
מסוכן ופחות קשה משחשבתי. עדיין צריכים לחזור, אבל כמו שקרלוס תמיד אומר – בירידה
כל הקדושים עוזרים.
עלינו למעיינות החמים שהם מקור המשיכה של קירגנגה וקיטרנו על קיפוח
הנשים – הגברים רוחצים בבריכה פתוחה אל מול הנוף המהמם בעוד שהנשים צריכות להתרחץ
בתוך צריף סגור. אבל גם בתנאים האלה היה תענוג צרוף להכניס את הגוף העייף והדואב
אל תוך המים החמים חמים – חום כמעט בלתי נסבל – ולנוח.
בקירגנגה ישנים במסעדות או בצריפונים הצמודים אליהן. קרלוס וענבל מצאו
לנו צריף גדול שהספיק לכולנו, כולו מכוסה "מזרונים" הודיים דקים ובאמצע –
אח! ממש מחנה. לקראת השינה גילינו גם עטלף בחדר והשמחה היתה גדולה. כבר בערב
הילדים ביקשו להישאר עוד יום, ולמרות הפיתוי – סרבנו. בבוקר גם ידענו למה. הלילה
לא היה פשוט. למעשה כבר הערב לא היה פשוט. יערה למשל היתה מותשת נפשית ופיזית
והיתה ממש אומללה. מאיה ואני כמעט לא ישנו בלילה. קשה לישון 14 בחדר. כל פעם
שמישהו התהפך מישהו אחר התעורר. הדלת החוצה חרקה והעירה כל פעם שמישהו יצא לפיפי
בלילה – והיו הרבה כאלה - בעיקר אנחנו, והשיא היה כשלפנות בוקר הפרות געו והתחככו
לנו בצריף. למרות שישנתי פחות מ 3 שעות, לא הפרתי את הבטחתי לערן וענבל והערתי
אותם בשש כדי לעלות למעיינות החמים שוב. קרלוס השתפן ושלושתנו עלינו – ערן לבריכה
היפה והמשקיפה לנוף, ענבל ואני לצריף הנשים – אבל הפעם לבד לבד. שעתיים (!) העברנו
שם ברחצה ופטפוטים, כאילו לא הספיקו לנו שעות הטיול המשותפות, ומשם ל"German Bakery" לקרואסונים מעולים חמים חמים מהתנור.
בשלב הזה אני נזכרת שזה היומולדת של קרלוס! אתמול זכרתי והבוקר לא... איזה פדיחה.
כולם מסתלבטים עלי לאורך כל אותו יום...
בליווי מחאות הילדים יצאנו מקירגנגה בצהריים במסלול הארוך יותר בחזרה
לפולגה. הירידה היתה כצפוי קלה יותר, אבל ממש בלתי נגמרת. דוקא ביום הזה כמעט
נכנסנו לחשיכה. עצרנו למנוחה בכפר המקסים נקטן – כשעה וחצי לפני פולגה – כשפתאום
החל גשם. באיזשהו שלב הבנו שזה יהיה או ללכת בגשם או ללכת בחושך. ברור שעדיף גשם,
אבל אני חייבת להגיד שזה די מבאס ללכת בגשם כשלא ממש חם. מאיה, יערה, גל וערן –
היו רטובים מראש כיוון שנכנסו למפל בדרך (משוגעים לגמרי, המים – מי הפשרת שלגים
- כל כך קרים שאי אפשר לנשום). כשהולכים
בגשם שה גורם לך לרוץ – למרות שברור שזה לא שנגיע לאיזה מחסה בדקות הקרובות...
אנחנו חושבים על מעילי הגשם והמטריות שהשארנו בפולגה ובקאסול...
בקטע הזה בגשם, אני ויערה אחרונות, רק קרלוס מאחורינו, ופתאום אני
קולטת שיותר מדי זמן לא ראיתי אותו. אנחנו ממשיכות לרוץ וכשפוגשות סוף סוף את ערן
הוא לוקח את יערה ואני חוזרת לחפש את קרלוס. הוא לא מגיע. אני לבד על ההר. מה
בדיוק אני אמורה לעשות. לא הגיוני שהוא כל כך רחוק מאחור. או שהוא תפס שביל אחר או
ש... למזלי אני לא מספיקה להתבשל עם הפחדים שלי לאורך זמן. ערן מגיע ואומר לי שהוא
ראה את קרלוס מגיע ממסלול אחר. פווו...
סוף המסלול כולל את חציית נהר הפרוואטי – כלומר ירידה, ואז העליה
לפולגה. זה סוף היום ואנחנו חייבים למהר. יערה כבר מתקשה מאד, אבל אנחנו לא
עוצרות. אחרי שפגשנו את הקבוצה אני עומדת על זה שנלך ראשונות, ובהתחשב בעובדה ששאר
הילדים נמרצים וחיוניים ברמות שאי אפשר להבין, אנחנו ממש צריכות לרוץ. הסוף ארוך
ארוך ומייאש ואנחנו מגיעים ממש עם אור אחרון.
אחרי מקלחות שנמשכות שעות (המים נגמרים וצריך לחכות) אנחנו נפגשים שוב
אצל דווראז' – מסעדת הבית המצויינת שלנו – וחוגגים לקרלוס יומולדת שלא תשכח במהרה.
ערן (המלך!) מביא בקבוק ויסקי (!) שיתגלה בהמשך כטעים באופן מפתיע (אבל גם נטול
אלכוהול באופן מפתיע לא פחות), והפעם אלה אנחנו המבוגרים שמפרים את השקט של פולגה
אפילו יותר מן הילדים שכבר עושים את זה כמה ימים בדבקות.
זהו, עוד יום אחד בפולגה, ואיך שלא הופכים את זה אנחנו חייבים לעזוב.
קרלוס מעביר שיעור קפואירה לילדי ביה"ס המקומי (אל תדאגו, כל ביה"ס זה
40 ילדים), והילדים מקסימים. הם רגילים כנראה ללמוד תוך שינון דברי המורה, וכשבא
מורה שהם לא מבינים מה הוא אומר, הם פשוט חוזרים על כל דבר שיוצא לו מהפה. הוא
שואל – "מה זה?" וכולם עונים "מה זה!". תוכים קטנים ומתוקים.
בלילה האחרון יערה ישנה אצל נעם ואמיתי – חבריה שלא באו איתנו לקיריגנגה,
והגדולים נשארים לבלות עוד קצת עם החברים שלהם, ולמחרת בבוקר כולנו עצובים לעזוב
את פולגה. עוד ארוחת בוקר אחרונה אצל דווראז', עוד שיעור קפואירה, והנה אנחנו עוזבים
את המקום הבאמת קסום הזה. ההליכה חזרה לכיוון הכביש קצרה הפעם ואנחנו רק מקווים
שלא מהר מדי ימשיכו אותו עד גן העדן הזה.
בן שואל – אז עכשיו אמא, איפה אתם יוצאים לפנסיה, עדיין קסר דווי?
והאמת – התחרות צמודה...
---------------
כל התמונות מפרווטי -
---------------
כל התמונות מפרווטי -
