יום שלישי, 19 באוגוסט 2014

מה יש בפולגה...?

אני חושבת שאני יודעת לשים על זה את האצבע. זה מקום אותנטי. זה כפר. אני חושבת על מקומות דומים – טורטוק, קסר דווי – היינו במעט מקומות אותנטיים, אבל אלה בדיוק המקומות שהכי התאהבנו בהם. דהרמקוט דוקא פחות כזאת. חיי הכפר חולפים על פנינו. הנשים עם הסלים הגדולים המכילים תפוחים, או זבל, או קש, או עצים. הכובסות בשעות הבוקר. הילדים בבית הספר – שהוא בית אחד וחצר מגודרת וניתן להשקיף עליו מהגסטהאוס שלנו - בבוקר שרים ולומדים, אחה"צ משחקים בחצר "פרה עיוורת". הנשים (שוב הנשים) סורגות גרביים. בחצרות הבתים מתייבשות ערימות של שעועית ירוקה. הגברים בונים ומשפצים את הבתים. שדה תירס, מטע תפוחים, חלקות קנביס. המכולת היחידה בבעלות הבעלים המקסימים של הגסטהאוס שלנו. לא יאומן מה יש בחלל הקטן הזה. הכל. פעם בכמה ימים מגיע סנדלר והבטיחו להודיע לנו כדי שנתקן ליערה את הסנדלים שנקרעו. המקומיים חביבים, חייכנים. המון ילדים. בשעות אחה"צ כוווולם יושבים ברחוב היחיד (כאמור – שביל ברוחב מטר) והילדים מתרוצצים ומשתוללים אחד עם השני. הם מלוכלכים ועניים בפרספקטיבה מערבית אבל אין כאן אומללות או מסכנות ובוודאי לא קבצנות. למען האמת אני חושבת שהם חיים בתנאים הרבה יותר בריאים מאיתנו. בטח מבחינה נפשית).


המטיילים – כמעט רק ישראלים, מגיעים בקבוצות ובגלים. בדרך כלל נשארים לילה או שניים – אם בכלל – וממשיכים. לקיריגנגה, לקלגה, חזרה לקאסול. יש את אלה שנתקעים. אבל ממש מעט. הדבר המפתיע הוא שאנחנו פוגשים אנשים שמספרים לנו שלמרות התיירות הכפר לא מתקלקל. הוא נראה עכשיו אותו דבר כמו לפני 10 שנים. איזה יופי. המצב הזה ישתנה כשהכביש יגיע לפולגה, ונראה שזה הולך לקרות מתישהוא. מצד שני ניתן לסמוך על ההודים שזה ייקח כמה שנים. יש לאן לחזור!