משפחת הנקין מגלה עולם - יומן מסע של משפחה מטיילת

ובערב היום השני קרלוס הצטנן וביום השלישי התווספו כאב בטן וראש, וביום הרביעי בן קם עם כאבי בטן ובלילה שבין היום הרביעי לחמישי יערה הקיאה את כל תכולת קיבתה הקטנה... Welcome to India!!! אנחנו לא זהירים – אוכלים ירקות, אוכלים ברחוב, לא מספיק שוטפים ידיים – לא לוקחים זמן להסתגלות, מרגישים יותר מדי בבית.

אחרי ארבעה לילות אנחנו מבינים שאנחנו צריכים את הגסטהאוס הישן שלנו. אני ממש ממש זקוקה למרפסת הגדולה והמקורה שלו. נכון, הנוף הנוכחי שלנו ממש עוצר נשימה, ויש תרוץ למרפסת, אבל זה לא זה.

מה שיותר גרוע זה שאני מתחילה להרגיש את הקוצים. מה נעשה פה עוד 10 ימים? אולי ניסע לעוד מקום? אני יורדת לגסטהאוס הישן שלנו ומגלה שהתפנו חדרים. אנחנו מעירים את הילדים ומתחילים לארוז. מאיה, שתמיד נקשרת למקומות שאנחנו ישנים בהם, לא רוצה לעבור: "הגסטהאוס הזה ה-ר-ב-ה יותר טוב!". אנחנו עוברים ואפילו מקבלים את החדרים הישנים שלנו. יש כאן גם מטבח שיאפשר לנו להקטין את החיכוך עם המסעדות המקומיות אם יהיה צורך... אגב, אני לא הולכת לרזות אפילו גרם. האוכל נורא טעים!

באותו יום בן ואני יוצאים להליכה קצרה שמתארכת (כמו שתמיד קורה לנו), ואנחנו מגיעים ואף עוברים את כפר הילדים הטיבטי, ואפילו שוקלים לטפס לגאלו הגבוה. אין כמו לטייל ביער, הטמפרטורה מושלמת, האויר נקי, לח וקריר, והנוף הוא שילוב של הירוק ירוק של היער, עם תמונת הנוף של ההרים שמשתנה עם תנועת העננים – פעם ברורה וחדה, פעם מעורפלת, ופעם נעלמת לגמרי, הכל לבן ויש לנו תחושה שההר שאנחנו עומדים עליו הוא קצה העולם ומעבר לו אין כלום.

 

אחה"צ אנחנו הולכים לבהגסו ומאיה ואני מחפשות ליערה מתנות – מחר יש לה יומולדת 9 והיא כולה התרגשות וציפיות. בן מרגיש לא טוב וקרלוס חוזר איתו ועם יערה מוקדם יותר. קצת אחר כך, כבר לילה, ואני מקבלת  SMS – "תקני ריסוס לאכבישים". מסתבר שהתקרה של החדר של הילדים היתה מפוצצת במאות עכבישים בני יומם ולעומת זאת בחדר השני היה סתם עכביש אחד גדול, כולם מאותו הזן שפתח את חגיגות העכבישים של יערה... באסה. מאיה חוגגת את ניצחונה – "אמרתי לכם לא לעבור גסטהאוס!". בסופו של ערב העכבישים הודברו ואנחנו התפצלנו בין החדרים כדי שאף ילד לא יהיה נטול הורים.

את יום ההולדת של יערה אנחנו מעבירים במילוי כל בקשותיה... בבוקר אוכלים עוגות מעולות במקלאוד גאנג', ונתקלים בצפיפות אדירה וכמויות לא רגילות של תיירים הודים יחסית לאזור – חג הודי. בכל זאת אנחנו מצליחים לפלס את דרכנו לקניות בבהגסו ויערה בוחרת לה אבנים להכנת "מאלה" בייצור אישי. גשם זלעפות תוקע אותנו בבהגסו להרבהיותר זמן משתכננו, ואנחנו חוזרים לדהרמקוט ספוגי מים ועייפים רק בשעות אחה"צ המאוחרות. בערב, שוב לפי בחירת יערה, אנחנו אוכלים פסטה ב"שמיים", שם מפנקים אותנו בעוגת בננהשוקולד והכל כל כך טעים שקשה להאמין שאנחנו בהודו. לכל אחד מהמקומות אנחנו לוקחים איתנו את הנר הורוד והגדול שקנינו ליערה.

מחר אנחנו סוגרים שבוע ראשון. אני קצת חולה. גרון, צינון. אני לא סגורה אם אעשה את קורס היוגה שחשבתי עליו, גם כי אני חוששת שלא יתאים לי פיזית, וגם כי אני לא בטוחה שאני רוצה להיות כאן עוד שבוע. נעים לנו, ואני בטוחה שאצליח להעביר בשלווה רבה עוד שבוע כזה, אבל אני טיפה קצרת רוח, כהרגלי. גם האידיליה בין הילדים היא לא בדיוק 24 שעות ביממה, לא שאני מופתעת לחלוטין, אבל יש איזו פגיעה בשאנטי כשהם מתחילים לריב ולילל... עם זאת הם מחממים את הלב רב הזמן. אחת הבנות אמרה באחד הימים כאן – בואו נעשה את זה קבוע. כל שנתיים נבוא לדהרמקוט. ברגעים שאנחנו מטיילים, הולכים ביער, נושמים את האויר – הכל מושלם. גם המעבר לגסטהאוס הישן שלנו הוא שדרוג ברמת השאנטי. אבל נדמה לי שהחיבור, אם כי נראה שרק שלי, פחות חזק. אולי זה אחרת כשזו נסיעה בפני עצמה, אולי מזג האויר שלא מאפשר לעשות תכניות או לצאת לטיולים ארוכים יותר. אולי פשוט מספיק לו לכפר הזה, מקסים ככל שיהיה 3 שבועות + שבוע...

https://plus.google.com/u/0/photos/100578427983379133730/albums/6042257934347561969?authkey=CLy0h8TU5PalPA