ושוב מצאנו לנו פיסת גן עדן. אחרי יומיים וחצי ככה-ככה בקאסול, כשמאיה מסתכלת עלינו במבט של "אמרתי לכם" על זה שעזבנו את דהרמקוט, אספנו את עצמו עם כביסתנו (העדיין לא יבשה!) ויצאנו לעבר פולגה, כפר קטן בהמשך הנהר אליו לא ניתן להגיע ברכב. התעוררנו לבוקר יפהפה, שמשי ובהיר, וגילינו בפעם הראשונה את הרי ההימאליה המושלגים ממש מעלינו. מראה נהדר. ארזנו מספיק ציוד לשבוע ואת השאר אפסנו בגסט האוס. התארגנו כך שאם ימצא חן בעינינו נוכל להישאר עד סוף הטיול ומשם להזמין את כרטיסי האוטובוס לדלהי.שני כפרים ממוקמים בערך באותו המרחק – פולגה וקלגה, אבל אנחנו מעדיפים את פולגה כי סיפרו לנו שיש שם "יער פיות". אנחנו נוסעים עד כמה שאפשר עם רכב, ומשאירים לעצמנו כ 40 דקות הליכה. בחלק מהדרך מדובר בעליה, לא קשה במיוחד, אבל אנחנו עם תיקים ועם ילדים...
יערה נופלת על הצעד הראשון, חוטפת מכה ומתקווצ'צ'ת לנו עד סוף הדרך (התרמיל שלה עובר לקרלוס...) מאיה דווקא מפתיעה והולכת יפה, אלא שהיא התעקשה ללכת עם כפכפים שמתפרקים לה כל 20 שניות, מה שעיכב אותנו מאד. הדרך היתה יפהפיה ומזג האויר המצויין סיפק לנו תמונה ירוקה ובהירה. צעדנו בשביל צר על צלע ההר מעל נהר הפרוואטי, עוברים מדי פעם בגשרים קטנים מעל היובלים שלו. באיזשהו שלב רשמנו לעצמנו גם חתיכת דרמה כשלפתע, כאילו משום מקום הופיע לידי, ממש במרחק נגיעה, בשביל המאד צר, סוס דוהר. מאיה היתה פחות ממטר לפני וממש יכולתי לראות איך הוא רומס אותה. ניסיתי לאחוז בו תוך כדי שאני קוראת לה, אבל כמובן שלא הצלחתי אפילו להאיט אותו. כך יצא שכשמאיה סובבה את הראש היא ראתה במרחק 0 ממנה פרצוף של סוס. פחדתי שמהבהלה היא תקפוץ לצד של האין הר (כי בצד השני יש הר...), אבל לשמחתי היא הצליחה, אחרי שצרחה, להתקפל לאיזו פינה ולתת לשני הסוסים שרצו שם לעבור. כמאה מטר או יותר לפנינו היה בן, לבד, ושוב חששתי מה יקרה כשיגיעו אלי. צעקתי לו כמה פעמים, אבל רעש הנהר היה חזק מהקול שלי וגם הוא הופתע כשהסוס דחף לו את התיק ו"הביא לו סיבוב" קטן לפני שהמשיך לברוח – כך הסתבר אח"כ – מבעליו שהגיע כמה דקות אחריו בדהרה משלו.
כשאנחנו מגיעים סופסוף לפולגה אנחנו יודעים על הרגע הראשון שהמקום הזה מתאים לנו. הכפר ממוקם על צלע ההר עם נוף יפהפה של הרים ירוקים עצומים ופסגות מושלגות רחוקות. זה כפר "חי" – עם אנשים שקמים בבוקר וחוטבים עצים, קוטפים תפוחים, מזבלים את החלקות שלהם. יש בית ספר קטנטן והמון ילדים מתוקים מרוצצים בכל מקום. הבתים מזכירים את מנאלי – הרבה בתי עץ וגם בתים שהם שילוב של עץ ואבן. מלבד ה"רחוב הראשי" שהוא שביל ברוחב מטר, כדי להגיע לבתים צריך לעבור ממש בין ובתוך הבתים האחרים.
אנחנו לא מתקשקשים עם נושא הלינה וצועדים ישירות אל גסטהאוס שהצעירים המליצו לנו – "זה טוב למשפחה". אמנם החדרים עם המקלחות והשרותים הצמודים תפוסים, אבל אנחנו מתפשרים על כאלה עם מקלחות משותפות ומקווים שלמחרת יתפנו החדרים השווים. הבעלים נחמדים להפליא, החדרים נקיים ממש להפליא, והנוף מהחדר – אין דברים כאלה. אני חושבת מהיפים שהיינו בהם בהודו. גם הילדים מבסוטים ואפילו מאיה לא יכולה להסתיר את התרשמותה מהמקום.
אחה"צ קרלוס ואני יוצאים לסיבוב ראשוני ביער הפיות ובכפר ומתאהבים באופן סופי. המקום מזכיר לנו קצת את טורטוק. נכון, הוא ללא ספק פחות בתולי ויותר מתוייר, אבל יש בו משהו מהשלווה והקסם הטורטוקיים. אנחנו מרגישים ברי מזל שהגענו לכאן (אם כי אני לא מפספסת את ההזדמנות להתבאס שלא באנו קודם). אנחנו לא מבינים איך אף אחד לא אמר לנו שהמקום הזה הוא חובה למי שמגיע לסביבה. אם מישהו יגיד לי אי פעם שהוא נוסע לאזור פרוואטי אני אגיד לו – סע ישר לפולגה ואל תעצור בדרך. אנחנו מחליטים שנשאר כאן כמה שרק אפשר.
בחזרה מהטיול שלנו אנחנו שומעים מתוך המכולת הכפרית קולות ילדים נואמים בהתלהבות באנגלית ישראלית, ומגלים שיש כאן משפחה שהתמקמה פה כבר יותר מחודש. הילדים הגדולים בערך בגיל של יערה ולמרות שהם בנים אנחנו מספרים להם שיש לנו ילדה בגילם וחצי שעה אחר כך הם מופיעים אצלנו בגסטהאוס עם האמא והסבתא שלהם. יערה מזמינה אותם לשחק קלפים והחיבור הוא מיידי. יופי, סוף סוף יש לה חברים, כמה היא רצתה את זה! הם גם מספרי לנו שלמחרת צריכה להגיע משפחה נוספת עם ילדים גדולים ואנחנו מחכים לפגוש אותם.
למחרת בבוקר קרלוס קם חולה. איזה באסה. אנחנו מנסים לצאת לטיול והוא חוזר הביתה. אני ממשיכה עם בן ויערה (צריך לציין שמאיה מראש העדיפה להישאר בבית?) ואנחנו הולכים לעבר המפל – כחצי שעה הליכה במעלה היער. היער עוצר נשימה וההליכה נהדרת. כשאנחנו חוזרים קרלוס מרגיש קצת יותר גרוע... אני הולכת עם יערה לבקר את החברים החדשים שלה והיא נשארת שם עד הערב. כיף לה. אנחנו קובעים ללכת איתם מחר לקטוף פטריות. היער מלא בפטריות יפהפיות מכל המינים ובכל הצבעים והם מספרים לנו שה קוטפים ואח"כ מביאים למקומיים לשאול מה טוב לאכילה ומבשלים אותן לבד או באחת המסעדות. אני חייבת להודות שאותי זה לא לגמרי משכנע, אבל לקטוף לא אכפת לי, עד שנגיע לשלב האכילה, נחליט...
למחרת בבוקר אנחנו יוצאים איתם ליער לקטוף פטריות. קרלוס ומאיה שוב נשארים בבית. מאותן סיבות. הפעם אנחנו נכנסים ממש לתוך היער ב"מסלול" די אתגרי ולא ממש מוגדר – פשוט "דוך" לתוך ההר. מדובר בעלייה מאד מאד תלולה. הילדים מתפזרים ביער ומדי פעם אני שומעת קריאות התלהבות כשהם מוצאים את הפטריות המובחרות כפי שנועם ואמיתי מדריכים אותם. יסמין (האמא של הילדים) ואני נשארות מאחור ודי מהר מאבדות את כל השאר שהמשיכו קדימה. אני רק מקווה שהילדים עדיין יחד. אחרי כמה שעות ודי הרבה החלקות על התחת אנחנו מצליחים לחזור לכפר ומעבירים את שאר היום במנוחה. יערה נשארת עם הילדים כל היום ומאיה עם יסמין... לקראת הערב יש לנו הפתעה טובה ובלתי צפויה. בזו אחר זו מגיעות לפולגה שתי משפחות עם ילדים גדולים! לאחת מהן יש בנים בני 16 ו 13, ולשנייה בנות בנות 15 ו 12 (ועוד כמה וכמה קטנים שאני כבר לא סופרת כי ליערה יש כבר חברים...). בערב, ילדי 3 מהמשפחות (10 במספר) מבלים יחד וזה פשוט תענוג לשמוע. כולם ילדים יודעי טיולים והם מחליפים חוויות – על טורטוק, על ג'איסלמר, על סרי לנקה. פתאום זה כל כך מוחשי מה זאת המתנה הזאת שנתנו להם – כל המשפחות האלה. הילדים זורמים, בוגרים, בטוחים בעצמם. איזה כף! עוד קצת לתוך הלילה הזקנים והילדים כבר פורשים ונשארים ארבעת המתבגרים לקשקשת תואמת גיל... אחרי חצות מאיה שמה לב שהיא בעצם לא אכלה ארוחת ערב. גם יערה לא. כנראה שהן היו עסוקות מדי...
ולגבי הפטריות. אחרי שבן שטף אותן היטב, וליטף אותן אחת אחת, וייבש אותן, צעדנו הוא ואני (הבנות כאמור העדיפו חיי חברה) למסעדה של דווראז' ובקשנו ממנו להקפיץ לנו אותן בשום ושמן זית. במסעדה גם פגשנו את משפחה 2 ובשיחה עם דגנית היא הביעה חשש מאכילת פטריות, למרות שאחרי שאמרתי לה שהמקומיים בררו אותן היא קצת התרצתה. אבל אז הגיע קרלוס, שגם ככה לא היה מאד שקט לגבי זה והתכנית נגנזה. חור נידח בהודו הוא לא מקום טוב להתנסות בחוויות עם פוטנציאל לרעילות. לקחנו את הפטריות אחר כבוד והענקנו אותם למשפחה 1 שניזונה מפטריות אלה כבר חודשיים ושמחה מאד לקבלן. האמת שטעמתי קצת מהפיצה פטריות שהם אכלו בצהריים ונשארתי בחיים. ובכל זאת, קרלוס דואג יותר ממני רק לעיתים רחוקות, אז כשזה קורה, אני מקשיבה לו. אוף, כמה פינטזתי על המוקפצות האלה...
