אוירה
לפני שנה וחצי, כשהיינו בקודלי, אמרה פעם שני – כל מי שבא לפה בא כדי
שיהיה לו טוב, אז טוב פה. וצדקה. כששאלנו חברים, לפני יותר משנתיים – מה המקום
שהכי אהבתם בהודו? ההילייט? הם לא ידעו לענות. גם אנחנו הרגשנו ככה כשנשאלנו את
אותה שאלה לאחר הטיול. מה שעשה או לא עשה את המקום הוא משהו הרבה יותר חמקמק מנוף
יפה או אטרקציה מסויימת. זה בדיוק זה – אוירה. ומה עושה אוירה? המקום שישנים בו,
המצב הסובייקטיבי שלנו (עייפים? חולים? מתגעגעים? או אולי חיוביים? עם כוחות?),
המקומיים (חביבים? עוינים?), המטיילים שמגיעים לשם, והכי חשוב – החברה. כמעט כל
הדברים האלה הם לא קבועים – כלומר עשויים להישתנות מפעם לפעם. ובכל זאת, מקומות
מושכים אליהם קהל מסויים. אז כמו ששני אמרה – חוף קודלי מושך אליו את האנשים שבאו
להיות בטוב, בשקט (לעומת גואה). אזור דהרמסאלה כולו הוא אבן שואבת לרוחניים בהיותו
ביתו של הדלאי לאמה, אבל גם מרכז של יוגה ומדיטציה. דהרמקוט ספציפית הוא כפרם של
מרכז המדיטציה והבודהיזם "טושיטה", מרכז היוגה "איינגר",
ומרכז סנדנאות ויפסנה. אם אני מסתכלת עכשיו על דהרמקוט – נראה לי כאילו הכפר ממש
"ליטף" אותנו. כל כך הרבה רכות וחן...
אז גם לקאסול יש את האוירה שלו. לכאן באים כדי לתת בראש – מסיבות,
סמים, התפרעות, פריקת עול. יש כאן ארסים – מה שכמעט לא ראינו בהודו. נכון, אותם
המטיילים עוברים בדרך כלל בכל המקומות – ממנאלי לקאסול, מקאסול לדהרמסאלה וכן
הלאה, אבל זה עניין של מינון ושל איפה מתעכבים, ומה יש יותר בכל מקום. וכאן באמת
האוירה קשוחה יותר. זה לא מקום "חמוד". הכי עדינים פה אלה דוקא
המקומיים. החייט בחנות הבגדים שכמעט התעלף כשאמרתי לו שקיצר יותר מדי את השמלה, המשפחה
במכולת שהתאהבו בנו ברגע אחד של קניית ממתקים "Good
family", בעלי שני הגסטהאוסים (כן, גם
המג'וייף). אבל כאן דווקא המטיילים הם אלה שנותנים את הטון.
מה נשתנה
היינו מאד מוטרדים מה"איך זה יהיה הפעם". מזה שזה אולי מעט
מדי זמן, מזה שזה יחוויר אל מול הזכרונות שבדמיון, מזה שהאוירה תהיה שונה הפעם ולא
נאהב הפעם את מה שאהבנו אז.
אז מה נשתנה?
אנחנו הרבה יותר רגועים. אין לנו את הפחד מהודו שיש לכל מטייל בפעם
הראשונה. אנחנו הרבה יותר פתוחים ואנחנו כמעט לא נתקלים במה שנראה לי אז כעוינות.
ההודים נראים לי מקסימים פתאום. אני לא חוששת לפתח שיחות עם המוכרים בחנות שמא
"יידבקו" אלי, או שמא זה יחייב אותי לקנות מהם. אני מחייכת והם מחייכים
והכל עובר בשלום. זה גורם לנו (לא כולל מאיה) לאהוב את ההודים יותר. כי מסתבר שברב הפעמים שהם אומרים לך "Hello, what's your good name" ברחוב, הם פשוט רוצים לדבר, ואם אתה מדבר איתם בחזרה הם פשוט שמחים ואסירי תודה ולאו דווקא רוצים לעשוק אותך. כלומר יש את השלב של התמימות - שאתה לא ערני והם דופקים אותך, יש את השלב של החשדנות - שלצערי היינו בו 95% מהטיול הקודם (אחרי שעברנו בזריזות את שלב התמימות), ויש את השלב שאנחנו נמצאים בו עכשיו. עברנו את החשדנות, אנחנו לא תמימים ואנחנו יכולים פשוט להירגע...
אנחנו הרבה יותר זורמים עם כסף. שנה של טיול ללא הכנסה שוטפת הלחיצה
אותי והתחשבנו על כל דבר. עכשיו, בחופשה קצרה יחסית – זה שונה. זה לא שאנחנו
מבזבזים סתם, זו עדיין אני, אבל התחושה היא שאם כאן לא נחייה כמו מלכים אז איפה
כן? אנחנו אוכלים טוב, עושים (או ליתר דיוק עושות) קניות די פרועות, מתמקחים רק
בקטנה ולא עד חורמה, לוקחים טוקטוק כשצריך. גם בהיבט הזה – יותר רגועים.
לא יודעת למה לייחס את זה, אולי סתם עניין של מזל – לא פוגשים אנשים
מעניינים. לא משפחות ולא צעירים. אחד הדברים הנהדרים בהודו הוא המפגשים. הפעם זה
לא קורה, וזה לא קשור לזמן, זה משהו שיכול לקרות מיידית. מנסיון. בטיול הקודם
הבחנו שלמרות שאכן קיים פער בלתי ניתן לגישור בינינו לבין בני העשרים ו, מטיילי
האחרי צבא, אנחנו נהנים במחיצתם של הקצת יותר מבוגרים – מטיילי הפעם שנייה ומעלה,
סטודנטים, סתם לוקחי חופש מהחיים, מכורי הודו, וגם מבוגרים יותר ומשפחות. גם
הצעירים - אני זוכרת שהיינו ממש גאים בהם, באיך שהם דואגים אחד לשני, אחלה חברה. הפעם
אנחנו פוגשים פחות כאלה ונראה כאילו הודו נכבשה על ידי מתבגרים, כאלה שהראש שלהם
עדיין תקוע עמוק ב – שלהם. גם לנו זה מאכזב, אבל לילדים אפילו יותר כיוון שהם קיוו
לפגוש שוב בני גילם – מה שלא קורה הפעם.
נסיעות. קשה להאמין אבל הרוגע משפיע גם בנסיעות. אני רגועה יותר!
אנחנו נוסעים בכבישים הצרים והמתפתלים, אלה שאי אפשר לדעת מה מגיע מאחורי הסיבוב,
אלה שבן שואל, ובצדק – למה מסמנים שם מסלולים בכלל, הנהג יוצא לעקיפה לא רק כשהוא
לא רואה מה יש ממול, אלא גם כשהוא רואה את המשאית מולו, ובכל זאת אני כבר לא מתכווצת
ונשארת לשבת על המושב שלי במנוחה, כולל יערה בידיים ויודעת שאם יש מישהו שיכול
לעשות את האקרובטיקה הזאת ולהשתחל חזרה ל"נתיב" שלו, או לעצור בזמן, או
לפחות להימנע מהתנגשות חזיתית באיזה אופן פלאי אחר – זה נהג הודי.
בכלל, ואני יודעת שכבר התפעלתי מזה בעבר – הנהיגה שלהם זה משהו שאי
אפשר להתרגל אליו. הם נהגים מדהימים, ובתנאים הגרועים ביותר. לנסוע על כביש ברוחב
של סמטת "המבוא", לראות את האוטובוס בא ממול ולחשוב – מה הם יעשו עכשיו?
ואיכשהו - אני לא יודעת, אולי הרכבים שלהם גמישים – הם מצליחים לעבור. לאט לאט, עם
כמה רוורסים הדדיים ואולי גם הרמת זוג גלגלים באויר (בחיי שככה זה מרגיש), זה תמיד
מצליח. גם בתוך הכפרים, בכבישים שכבר עמוסים ממילא במכוניות, אופנועים, אוטובוסים,
הולכי רגל, פרות וקופים – תמיד אפשר לדחוס עוד משהו. בן אומר, ושוב בצדק, שאנחנו
בארץ ממש לא יודעים לנצל עד תום את הכבישים שלנו...
ועוד משהו נראה קצת אחרת. וקצת לא צפוי. דווקא אז, שהיינו כל כך הרבה
זמן ביחד, הרגשנו מצויין עם זה. הרגשנו שבלי הילדים זה לא היה אותו דבר. ממש
נהנינו להעניק להם את החוויות האלה. הפעם, אנחנו כל הזמן חושבים – איזה כיף יכול
היה להיות בלי הילדים... יש לנו רגעים משפחתיים נהדרים, והגדולים מפרגנים לנו הרבה
רגעים של לבד, אבל אנחנו מפנטזים על נסיעה להודו רק אנחנו. זה לא יקרה בקרוב,
הילדים עוד לא יכולים להישאר לבד לזמן ארוך והרי לא ניסע לשבוע, אבל זה יקרה. ואז
באמת יהיה מעניין לראות מה נשתנה...
לינה משותפת
אחד הבונוסים של הביחד הזה שלנו הוא השינה המשותפת, למרות שהפעם כבר
מהלילה הראשון לקחנו חדרים נפרדים לנו ולילדים, עדיין אנחנו נודדים ומתחלפים מדי
פעם ועבור הילדים זו בכלל חוויה שהם ישנים יחד כל לילה. אנחנו נזכרים, שוב, שחוץ
ממני (!) אנחנו חבורת פטפטנים ופעילים ליליים שאין כמוה! להלן כמה אנקדוטות, גילוי
נאות, אני מכניסה גם כאלה מהטיול הגדול שאף פעם לא חשבתי לתעד וחבל, כי זה באמת
פנינים, ואותנו לפחות זה נורא מצחיק.
·
בן כשאני
מעירה אותו בבוקר: מתיישב על המיטה, נראה ערני לגמרי ואומר לי – "אבל אמא, מה
עם הסיפור על האנשים שתלו את הגרביים שלהם ברוח?"
·
בן, מתוך
שינה, "את מאיה הנקין 13"
·
שוב בן,
כשאני מעירה אותו בשדה התעופה – "איפה אמא?" בן, אני כאן. "אבל
איפה אמא?"
·
מאיה
צוחקת צחוק מתגלגל מתוך שינה.
·
יערה
קמה, נכנסת לשירותים עומדת שם שתי שניות מסתובבת וחוזרת למיטה. של בן.
·
יערה
קמה, צועדת לדלת הכניסה (שמעברה השני יש סולם! יורד!) ופותחת אותה. אני תופסת אותה
ברגע האחרון. בלילות הבאים הדלת נשארת נעולה...
·
מאיה,
מתוך שינה "הצילו!"
