אני לא זוכרת מי שאלה אותי בימים האחרונים מתי זה עובר. הגוש הזה של
המועקה שהתיישב לי בימים האחרונים מעל הבטן ולא נותן לישון. כל לימודי המח בעולם
לא ישכנעו אותי שזה לא קורה בדיוק שם - מעל הקיבה בואך הסרעפת. כל הדברים הרעים
שיכולים לקרות, בליווי המחשבה – בשביל מה אני צריכה את זה? כבר חזרנו הביתה בשלום
פעם אחת, למה צריך לצאת שוב? בערב האחרון יערה במצב של עייפות יתר לא מצליחה
לישון, בוכה, רועדת, מפוחדת, נראית כמו שאני מרגישה... בראש רשימת הפחדים שלה –
הטיסה. אני באה אליה בהצעה בלתי צפויה מבחינתי – אני מדפיסה את תפילת הדרך, אנחנו
קוראות יחד והיא נרגעת והולכת לישון.
ב 2:30 לפנות בוקר אזעקה. אנחנו יוצאים הלומי שינה לחדר המדרגות אצל
אמא שלי ואני לא מצליחה לחזור לישון. אני קמה ומדפיסה עותק מוצלח יותר של תפילת
הדרך. נשבעת לכם. רק שתבינו באיזה מצב אני. שיעור בטבע האדם – מה מוביל אנשים לדת
ולאמונות תפלות. כמה שעות אח"כ (שבהן לא ישנתי כמובן) כשאנחנו מתחילים
בהתארגנות, אני רואה ספר תהילים קטן בסלון ואמא שלי אומרת שיערה שלפה אותו מהארון.
עכשיו באמת לא תאמינו לי – אחרי ששנה שלמה חיפשתי איך להיפטר משלושת התהילים
הקטנים שלירז נתנה לי לנסיעה, אני במו ידי דוחפת אותו לכיס קטן בתיק. בשביל להרגיע
את יערה, כמובן.
בבוקר הגענו לתחנת הרכבת וגילינו להפתעתי הגמורה עוד 3 משפחות ורק כמה
צעירים בודדים. אחרי פחות משעתיים אנחנו במעבר הגבול. רגוע לגמרי. מי שעובר שם זה
שילוב מאוזן של יהודים וערבים וכולם עוברים מנקודה לנקודה – החתמת דרכון בצד
הישראלי, המתנה לאוטובוס, מעבר לצד הירדני המתנה נוספת, החתמה נוספת, חם וארוך אבל
נטול מתח. האוטובוס בצד הירדני אפילו נוח יותר מזה שבו הגענו עד כה. אני חולקת עם
הילדים את החלוקה האנאלית שעשיתי לעצמי של היום שעומד לפנינו ל 10 מקטעים של –
נסיעה, המתנה, טיסה, וכו'. מאותו הרגע יערה מצטרפת אלי בתיעוד ההתקדמות והגדולים
מסתכלים עלי במבט שהוא שילוב של הסתייגות ורחמים בכל פעם שאני אומרת בשמחה – הגענו
לשלב X! מאיה מתלוננת שכשהחברות שלה נוסעות
לחו"ל, הן פשוט עולות על טיסה ויורדות בניו יורק, ואני מציינת לעצמי שיש
לבחון בהזדמנות את הבחירות שאנחנו עושים שמובילות אותנו תמיד למסעות של שעות של
התשה באויר בים וביבשה לפני שמגיעים. וגם אז מגיעים להודו...
10:30 בבוקר ואנחנו מתחילים את הנסיעה בצד הירדני (שלב 3 אם תהיתם). תשמעו
קטע - אני רגועה ל-ח-לו-טין. כבר מרגישה בחוץ לארץ וכיף לי. פותחת את הוילון כדי
לראות קצת ירדן, הרי זאת היתה אחת הסיבות לבחור מלכתחילה בדרך הזו. בסוג של הנאה
מזוכיסטית אני מנסה להיזכר בפחדים שהעיבו על השלווה שלי בימים האחרונים. לעורר
אותם. כלום. ברגע אחד שהאוטובוס מאיט בתוך צפיפות של שוק בכפר, מאחת המכוניות מציץ
אקדח. הייתם מצפים שזה יקפיץ לי את הדופק נכון? אבל לא. בקושי הקפצונת קטנטונת
ואני מיד מבינה שזה אקדח צעצוע. ונהנית מהמראה של כפר עם דוכני ירקות ופרות והמולה
אנושית.
הכביש ברמה ירודה והאוטובוס מקפץ. הנסיעה מזכירה נסיעות בארץ באזורים
של כפרים ערביים בארץ אבל עם רמת הצפיפות של אזורים של בדואים. מגלה שסגנון הבנייה
הבלתי גמורה בכפרים הערבים בארץ לא קשור לזה שאנחנו מתעמרים בהם בבירוקרטיה
הישראלית המוכרת – גם כאן בתים חסרי טיח ובניה בשעטנז הערבי מערבי שאנחנו מכירים
היטב. רק בלי הצפיפות. בין הבתים שטחים גדולים של חקלאות, מטעי זיתים צעירים (נכון
שבארץ לא רואים מטעי זיתים צעירים?), והרבה מדבר. אני נהנית.
שדה התעופה הירדני קטן ומיושן. הירדנים מאד לא נחמדים – גם בצ'ק אין,
גם בביקורת הדרכונים, גם בחנויות, שום חיוך, חוסר אדיבות שנותן תחרות לסגנון
הישראלי ומנצח. אבל לי לפחות אין תחושה שזה קשור לישראליות שלנו, וגם אם כן – זה
לא פוגע בתחושת הבטחון שלי אפילו לרגע. ארבע השעות עוברות לאט וניצנים ראשונים של
עייפות וחוסר סבלנות מתגלים אצל הילדים. באיזשהו שלב מתיישב לידינו נער, בערך בגיל
של בן. הוא מטופח מאד, לבוש היטב, חתיך, מצויד בטלפון ואזניות, מצלם את עצמו.
כשאני מבקשת ממנו להוריד את התיק כדי שיערה תשב לידי הוא מתנצל בנימוס, בחיוך
מקסים ובאנגלית רהוטה ומוריד את התיק. אח"כ בן מתיישב לידו, וכדרכו שואל אותו
איך קוראים לו ומאיפה הוא. מהמרחק שאני יושבת אני שומעת "פקיסטן" אבל
אח"כ בן אומר שזה היה פלסטיין, ובאופן ספציפי – "גזה". שתי דקות
אח"כ מתחילה העלייה למטוס ואנחנו שואלים את עצמנו מה זה היה. היה חסר לו קצת
אבק על הראש כדי שנשתכנע שהוא הרגע יצא משם...
התלונות של הילדים פוסקות כשאנחנו עולים למטוס. מערכת המדיה האישית
מושלמת, יש מלא מקום לרגליים, מחלקים סוכריות, והשיא נרשם במנגנון באמת מרשים של
הצללת חלונות בלחיצת כפתור שבהדרגה מכהה את החלון. טרוריסטים או לא, הם מאושרים
לגלות שכל הטיסות שלנו הן עם קטאר אירוויז. משדה התעופה הקטארי אנחנו לא ממש
מספיקים להתרשם כיוון שזמננו קצר וגם לא זוכים לראות את הנוף מהמטוס כיוון שכבר
חשוך. מה שכן, אנחנו מקבלים משב של חום בלתי נתפס בשניות שאנחנו עוברים מהמטוס לאוטובוס.
מגיעים לדלהי. הילדים ואנחנו מאושרים לפגוש שוב את החיוכים ונדנודי
הראש ההודים, איזה כיף. אבל החלק הקשה ביותר (שלב 8 הנורא) לפנינו – 9 שעות המתנה
לטיסה לדהרמסאלה. מה גם שאנחנו עייפים באמת. עברו כ 20 שעות מאז התעוררנו, ובטיסות
היינו חייבים להנות משפע הסרטים והסדרות כך שלא ממש ישנו. הילדים קרועים ומתלוננים
(בעצם רק אחד/ת מהם/ן, לא רוצה להגיד מי, אבל מספיק בשביל שלושה...) מה שלא ממש
עוזר. אני כמובן לוקחת על עצמי את האשמה על הבחירה הבאמת לא מוצלחת של התכנית. אבל
עכשיו זאת כבר עובדה מוגמרת ובשארית כוחותינו אנחנו עוברים את ביקורת הדרכונים,
איסוף המזוודות, המעבר לטרמינל של טיסות הפנים באוטובוס הודי דחוס כמו שרק אוטובוס
הודי יודע להיות, צ'ק אין לטיסת הפנים כולל מבטו המופתע של נציג החברה על הופעתנו
8 שעות לפני הטיסה, וגולת הכותרת – מציאת חתכת רצפה להעביר בה את השעות הארוכות
הבאות. דווקא החלק האחרון מצליח טוב מן הצפוי. בקצה השדה אנחנו מוצאים אזור המתנה
עם כורסאות שכיבה. הן אומנם תפוסות, אבל זמן הרי לא חסר לנו. יערה ואני לוקחות על
עצמנו את המשימה לארוב לכורסאות המתרוקנות, ותוך שעה יש לכל אחד מאיתנו כורסת שינה
מצויינת ואנחנו פורצים בשינה באופן המדורג הרגיל. בקצה האחד אני – עם כשעה וחצי של
שינה (שזה יפה) ובקצה השני בן, שהיה צריך לגרור אותו מהכיסא שנרדם עליו בשניה
שהגענו, לכורסת השינה שעליה ישן עד שקראו בשמותינו לעליה למטוס (טוב זאת היתה
הגזמה קטנה – הוא קם טיפה קודם, אבל באמת קראו לנו כמאחרים לטיסה!) הטיסה האחרונה
עוברת מהר ובכיף במטוס דו מנועי קטנטן שבאורח פלא הוא היחיד שיערה לא בוכה בהמראה
ובנחיתה.
זהו, הגענו לשלב 10: המקטע האחרון, מונית הודית (לא חגורים כמובן), 40
דקות, 800 רופי, מעט פחות משלושים קילומטר, מתחילים בחום לוהט, צפיפות, צפירות
ורעש של עיירה הודית, ואז זה קורה - צניחת טמפרטורה של איזה 10 מעלות והנה אנחנו עולים בדרכים
המוכרות, הירוקות, המרגשות, אל עבר גן העדן הפרטי שלנו. מאיה אומרת – אמא מאושרת!
אבל האמת היא שכולנו בעננים – תרתי משמע. בגשם שוטף אנחנו יוצאים אל דהרמקוט
הקרירה, היפה והטחובה שלנו. רק 30 שעות מאז שעזבנו את הבית, והנה הגענו!
