טאד לו

טאד לו הוא כפר קטן ברמת בולובאן בדרום לאוס, הצמוד לאזור עשיר במפלים. המקום מהווה חממה למטיילים בזכות כמה גסטהאוסים חביבים וזולים, אוירה בייתית ומיקומו בלב אזור עשיר במפלים עם אינסוף מקומות לטייל ולהתרחץ בהם.

אנחנו מגיעים לטאד לו אחרי מעבר של 48 שעות בין צפון לדרום לאוס שכלל שתי נסיעות לילה, 8 שעות שוטטות בעיר אחת ו 14 בעיר אחרת, ועוד כמה נסיעות קצרות בין יעדים. היום הראשון שלנו מוקדש ל...מקלחות. מקלחות, מנוחה והתארגנות.

אנחנו מתחילים להתאהב במקום כבר כשאנחנו מוצאים את הגסטהאוס שלנו. נכון, הוא לא ממש על הנהר כמו גסטהאוסים אחרים, אבל הוא משפחתי, ונעים וחביב. הבעלים מקסימים, יש לו 3 ילדים חמודים, יש חצר גדולה שבתוכה יש בונגלוסים ברמות שונות. שלנו מעץ, עם שרותים ומקלחת, ועם מרפסת גדולה שפונה לגן הירק שלהם. תענוג. כבר בערב הראשון פו, הבעלים, מזמין את קרלוס לבשל איתו למחרת, ואנחנו לא יכולים לחכות.

נוסעים דרומה וחוגגים חצי שנה למסע!

נפרדנו מצפון לאוס והתחלנו את המסע דרומה. הדרך ארוכה ואפילנו שקלנו טיסה יקרה, אבל לא היו כרטיסים. מצד שני עברה גם מחשבה לעצור בשני שליש הדרך לטיול במקום מעניין – אבל קצת עייפנו מעצירות ורצינו כבר להגיע למקום בו נוכל סוף סוף לעצור ולנוח ליותר מיומיים שלושה. היתה לנו המלצה של יערה מדהרמקוט על כפר קטן בדרום בשם טאד-לו ולשם כיוונו.

איך שלא יהיה סגרנו על שתי נסיעות לילה רצופות. האחת מלואנג פראבאנג ליאנטיין – בירת לאוס, והשנייה, בלילה שאחריה, מויאנטיין לפאקסה הדרומית. ממנה, ידענו, יש אוטובוס של כשעתיים לטאד לו. ארגנו גם הסעה מתחנת האוטובוס בויאנטיין למרכז וממנו לתחנה של הנסיעה דרומה בערב וכן מקום להשאיר את התיקים כדי שנוכל לטייל בעיר במשך היום. במקביל שקלנו לקחת גסט האוס בויאנטיין כדי לנוח למשך היום בין שתי נסיעות הלילה והחלטנו שנראה במקום.

צפון לאוס

אחרי שהבנו, קצת באיחור, שואנג וייאנג היא לא המקום הטבעי שלנו התחלנו להצפין בתקווה שהיופי הלאי המפורסם צפון בצפון (ממש אבשלום קור נהייתי).

את הנסיעה ללואנג פראבאנג, העיירה הצרפתית המפורסמת ביופייה, החלטנו לעשות באוטובוס VIP. אני חששתי מאד מהנסיעה כיוון שביומיים האחרונים היה לי קלקול קיבה או וירוס או משהו שלא היה לי בכל התקופה בהודו. ידענו שמדובר ב 7 שעות של פיתולים והאלטרנטיבה – מיניבוס תיירים, נראתה לנו פחות טובה למרות שזו האלטרנטיבה המועדפת על התיירים. אני חושבת שעשינו טוב. האוטובוס מרווח יותר, יציב יותר, והכי חשוב – יש יותר אויר. הנסיעה היתה נוחה יחסית, אבל לא פשוטה. יערה סבלה מכאבי הנסיעות שלה ומאיה ובן מבחילות. למען האמת הרבה נוסעים סבלו מבחילות, כולל המקומיים. למזלי אני לא. אין נורא מזה...

הגענו ללואנג פראבאנג לקראת 18:00 בערב. אני והילדים חיכינו בכניסה לטוריסט אינפורמיישן ליד שוק הלילה המפורסם, וקרלוס הלך לחפש גסט האוס. כבר בשלב הזה אי אפשר שלא להרגיש בהבדל. בהודו לא יכולנו לשבת ככה בשקט במקום יחסית מרכזי. קודם כל בהודו לא בא לך להתיישב על הרצפה, חוץ מזה ישר היו עולים עלינו איזה 80 הודים להציע שירותים שונים, לבקש כסף וסתם להתעניין בשלומינו.

מרק נודלס בואנג וייאנג

כמו שכבר הסתמן בשבועויים האחרונים, במרכז ההנאה שלנו מאז עזבנו את הודו עומד האספקט הקולינארי. לא שיש לנו משהו נגד אוכל הודי. הוא באמת מאד מאד טעים, אבל פשוט נמאס לנו להזיע כשאנחנו אוכלים, ואיך לומר, הוא טיפ טיפה לא מספיק מגוון. חוץ מזה אני לא יודעת איך להגיד את זה בעדינות – הם לא יודעים להכין אורז. היום למשל, מכל מיני סיבות מצאתי את עצמי מזמינה אורז במסעדת דרכים. רק אורז, בלי כלום. והוא היה פשוט טעים! הוספתי קצת סויה וזה היה כל כך טעים שהילדים אכלו לי את הכל ומצאנו את עצמנו אוכלים לארוחת צהרים שלש מנות אורז בלי כלום! בהודו, כשהיינו חולים ונאלצנו לאכול אורז, הרגשנו...חולים. בכל אופן, בעצירה הראשונה שלנו בלאוס, בוייאנטיין הזמנו מרק נודלז. קיבלנו קערה עצומה, ממש גיגית, של מרק רותח וטעים, נודלז, ירקות ירוקים וחתיכות בשר. מעדן. הזמנו 3 קערות לכולנו ולא הצלחנו לגמור, ולא בגלל שלא היינו רעבים. במילים פשוטות – אנחנו נהנים מהאוכל!

בומביי-בנגקוק-ויאנטיין

עזבנו את האמפי השלווה ועברנו בין 3 ערים בקצת יותר משבוע. יומיים בבומביי, שבוע בבנגקוק ושעתיים בויאנטיין – בירת לאוס, בדרך לואנג וייאנג – העיירה בה אנו נמצאים עכשיו.

הנסיעה לבומביי היתה אמורה לקחת 12 שעות בסליפר. יצאנו ב 4 וחצי אחה"צ ונאמר לנו כשקנינו את הכרטיסים שנגיע ב 5 בבוקר. שעה קצת בעייתית להגיע, אבל שווה לעומת האוטובוסים האחרים שלוקחים 14 שעות. העדפנו, כרגיל, אוטובוס לא ממוזג, והופתענו שדוקא הוא נוסע יותר מהר. אז זהו שלא. כבר כשהגענו לתחנה אמרו לנו שמגיעים ב 9 בבוקר. נו טוב, עוד 4 שעות, אנחנו אפילו לא ממש מופתעים. אבל הנסיעה...מהאוטובוסים הגרועים שאנחנו זוכרים. האוטובוס קפץ כמו משוגע. ברמה שפחדנו לדפוק את הראש בתקרה. גם בלי המיזוג קפאנו. כל פעם אנחנו מתכוננים לזה, וכל פעם אנחנו מופתעים. שמחתי שלא קנינו כרטיס ליערה – יותר צפוף, יותר חם. יערה היתה עם כאב גרון שהלך והתעצם. הידיעה שמדובר בנסיעה האחרונה בהודו היתה סוג של עידוד. האוטובוס יותר עצר מנסע. אסף נוסעים, הוריד נוסעים וגם סתם נח. בהדרגה הבנו שהוא מקולקל. שמחנו שהוא שרד עד בומביי, אבל בתחנה הראשונה (יש הרבה, זו עיר עצומה) אחרי ששוב עצרנו לאיזה רבע שעה, שאלנו מתי מגיעים לתחנה שרצינו ואז הסתבר שזהו. האוטובוס לא ממשיך. כל מחאותינו לא נענו, ובצער ירדנו מהאוטובוס ועלינו על מונית עד לקולבה – אזור שידוע בריבוי מטיילים וגסטהאוסים. הנסיעה במונית היתה ארוכה וניצלתי את הזמן לטלפונים, לבדוק מקום בגסטהאוסים של בומביי הידועים כיקרים באותה מידה שהם עלובים. עדיין שיא העונה ונוסף לשאר החסרונות גם עמוס. המקום הכי מומלץ הוא אכסניה של צבא הישע ולהפתעתי אמרו לי שיש מקום. הגענו לשם רק כדי לגלות שמי שענה לי לא בדיוק ידע על מה הוא מדבר. השעה היתה כבר שעת צהריים והיינו מותשים ורעבים אחרי נסיעה שהתחילה לפני כמעט 24 שעות. קרלוס יצא לסיבוב חיפוש. אחרי זמן ארוך הוא חזר עם מעט מאוד – מקום בסיסי ויקר. יצאתי גם אני. אני מצאתי רק חורים מזעזעים ויקרים באותה מידה, או יותר. הייתי מותשת, מזיעה ומתוסכלת. הלכנו למקום שקרלוס מצא שהיה הרבה מעל הציפיות שלי אחרי מה שראיתי. הצטערנו שלא הלכנו לשם קודם, התמקמנו ויצאנו לסיבוב ראשוני. יצאנו זה אני, בן ומאיה. יערה וקרלוס התעלפו במיטות.

הודו - הסוף...

בחרנו את הודו כי...למה? כי היא מסקרנת, כי כולם מדברים עליה, כי עוד לא היינו, כי היא זולה, כי היא מקום טוב "להיות" ולא רק לטייל, וזה מה שרצינו.

חמישה וחצי חודשים אחרי אנחנו שמחים שבאנו ושמחים לעזוב. בניגוד לחודשים הראשונים עכשיו אני דוקא כן מבינה למה אומרים "הודו קשה". עייפנו.

המחשבה הראשונית שלנו לטייל רק באזורים הכי מטויילים הוכיחה את עצמה. אני לא יודעת אם זה היה נכון גם בלי הילדים, אבל בהודו, בניגוד למקומות אחרים, לא נהניתי בכלל לנחות במקומות שלא מורגלים לתיירים. בין אם זה בגלל העדר תנאים, או בגלל תחושת הזרות החריפה, או הקושי בתקשורת. איך שלא יהיה, העדפנו להשאר על הקו הכי בנאלי. נכון, המקומות הכי מרגשים שהיינו בהם לא היו מרכזי התיירים כמו מנאלי או החופים אלא כפרים כמו טורטוק, או קסר דווי. אבל הרי גם אלה על הקו. לעומת זאת הגעה לעיירות לא מאד מתויירות בדרום היתה מאד לא נעימה, עם המבטים החודרים, נטולי הבושה של המקומיים וחוסר היכולת שלנו לתקשר. אולי ההבדל הוא בעצם בין כפרים קטנים – שהיו מקסימים, לבין עיירות שלפעמים אפילו נתנו לנו תחושת עוינות.

האמפי

עזבנו את קודלי שלושה ימים מאוחר מדי או מוקדם מדי – תלוי את מי שואלים. כך יצא שבן ואני הגענו להאמפי בשמחה והתאהבנו מיד, בעוד קרלוס והבנות התאבלו על הפרידה מקודלי וקרלוס עוד הרחיק לכת וטען שהאמפי משעממת. טוב, הוא כבר לא חושב ככה. האמפי נהדרת. האזור שאנחנו שוהים בו "Hampi Island" ממוקם מעבר לנהר. רחוב וחצי שוקק חיים של גסטהאוסים ומסעדות ו...טבע. המון המון טבע, יפה, עוצמתי, שלו, פראי. המולת הרחוב נקטעת בפתאומיות על ידי שדות אורז מוקפים שדרות דקלים וגובלים בצידם הרחוק בסלעים המפורסמים – הבולדרים. בשביל בן זה גן שעשועים אחד גדול. כבר ביום הראשון הוא ושלו (עינת וגור הגיעו לכאן כשבוע לפנינו) שוכרים מזרון ונעלי טיפוס וצועדים לעבר הבולדרים – לא יותר מקילומטר מהגסט האוס. אני בשלב שגם סתם לשבת בגסטהאוס ולקרוא/לסרוג/לפטפט/לבהות – ממש מתאים לי. ובכל זאת הטבע של האמפי לא נותן מנוחה. אנחנו שוכרים טוסטוס ויוצאים אליו. הנסיעה יפהפיה, הנהר, שדות האורז, הדקלים, הבולדרים – כאילו סידרו אותם כתפאורה מושלמת לסרט. גם הכביש לא משעמם – רועה עם עיזים, טנדרים עמוסים כותנה, פירות, מקומיים דחוסים עד אפס מקום, נשים צועדות עם סלסלות עמוסות על ראשן. בשדות האורז שלצד הכביש קוטפות האורז כפופות/מקופלות, שוורים חורשים שדה.

בקטנה

אתמול קיבלתי מחמאה בלתי צפויה. נכון, עינת כבר אמרה את זה וזה הצחיק אותי כבר בפעם ההיא, אבל אתמול הבנתי שזה כנראה מה שאני עכשיו.

"איזה סבלנות יש לך עם הילדים"

זה מה שאמרו עלי. נשבעת לכם. עלי. ולא אדם אחד, ולא מישהו הזוי. היתה על זה הסכמה גורפת, ואחרי שהתפקעתי מצחוק וראיתי שאף אחד לא צוחק איתי, הבנתי שהם מתכוונים ברצינות ומצאתי את עצמי מסבירה להם שזה לא נכון, שלא יכול להיות שזה מה שיש למישהו להגיד עלי.

ואז פתאום הבנתי שזה כנראה נכון ושרק אני עוד לא תפסתי את זה.

***************************

קודלי 2

30 בדצמבר ואנחנו עדיין כאן. התרגיל שלי מצליח טוב מהצפוי. טוב, שיקרתי. אני לא באמת שקטה והשבוע האחרון היה מלא טלטלות. גור ועינת עזבו לפני ארבעה ימים ומאותו רגע בן משועמם ורוצה לעזוב. לרע מזלנו לא היו גלים בימים האלה ולכן לא יכולנו לנחם אותו בגלישה. הבנות עדיין מבסוטיות עם החברות. היה רעיון שאני אסע עם בן ומאיה לגואה לכמה ימים, אבל הוא נגנז. זה השבוע הנורא ביותר בשנה לעשות את זה ואפילו אוהבי גואה (ההולכים ומתמעטים, כך נראה) אמרו לנו שזה יהיה טרוף. חשבנו לנסוע ליום אחד לחופים הקרובים – הדרומיים - של גואה ("חשבנו" זה אני ובן, קרלוס לא מבין למה צריך לזוז בכלל), זה בסך הכל שעה וחצי נסיעה אבל מסתבר שקל לנסוע אבל קשה לחזור. מהתאורים של כולם – אין לנו מה לחפש שם בכלל, את מה שחיפשנו מצאנו בקודלי – אנשים טובים, שלווה, קצב איטי. גואה מצטיירת כמקום תיירותי מדי – מסעדות מפונפנות על החוף, תיירות אירופית ורוסית, מחירים מופקעים, שלא לדבר על זה שמדובר בשיא שיא העונה – בעוד כאן, מצאנו את המקום הכי קרוב לסיני מאז היא נלקחה מאיתנו. אגב, סיני עדיין לוקחת בגדול) ובכל זאת, אני לא משתחררת לחלוטין מהרצון לסמן את ה "וי" על גואה.

חוף קודלי - גוקארנה

מחר סוגרים שבוע בקודלי. כרגיל, זה שלב שכבר מרגישים בבית. התרגיל שלי מצליח טוב מהצפוי, אפילו החלק שחשבתי שדורש ארבע שנים, ונראה עכשיו יותר מסביר שנוותר על גואה ונעביר את כל זמן החופים שלנו כאן. מה שחשוב אבל זה הסיבה. זה לא כי החוף הזה הוא משהו כל כך בלתי עזיב, אלא פשוט כי הוא As good a beach as any  - טוב כמו כל חוף אחר (ונשמע יותר טוב באנגלית). וזה בדיוק בדיוק השיעור שהייתי צריכה להפנים, זה אולי ברור מאליו לאחרים, אבל לי זה ממש שיעור למתקדמים. יכול להיות שיש חוף יפה יותר, יכול להיות שיש גסט האוס מוצלח יותר, אתם יודעים מה, לא סביר, אבל אולי אפילו היינו פוגשים אנשים מתאימים יותר. אבל אנחנו כאן, בקודלי, החוף הבסדר שלנו, עם הגסט האוס הבינוני שלנו עם מסעדות חביבות ולא יקרות מדי, ועם אחלה חברה לנו ולילדים, וטוב לנו, ולשם שינוי זה מספיק לי. כשזה לא יספיק, או כשזה ישתנה – נמשיך. זה יכול להיות עוד יומיים או עוד שבועיים וזהו. אפשר לשים את זה בצד ולזרום. התקרבות שיא העונה קצת מקשה על הגמישות כי הגסט האוסים מתמלאים, המחירים מזנקים, והניידות שלנו יורדת, ובכל זאת – אנחנו יושבים ולא מנסים אפילו להחליט. בחיי, אני מרגישה בחצי הדרך להארה.

מחשבות בקודלי

הגענו. אני הגעתי במצב רוח מרומם. למה? לא יודעת. אולי כי עברנו 24 שעות של מעבר. מאז פינוי החדר בקוצ'ין ועד ההגעה לחוף. 24 שעות שעל אף הקשיים הסטנדרטיים – עברו בטוב. בשיתוף פעולה של הילדים, ויותר מזה – שלי!

עכשיו קודלי. סיכום ביניים של הרושם הראשון: החוף נחמד. לא יותר; היה קשה למצוא גסט האוס סביר; אנחנו משלמים יותר ממה שציפינו; המים בים מזוהמים; השקיעות יפות; החדר לא ראה סבון (ואולי גם מים) הרבה מאד זמן; אנחנו בחברה הכי טובה שאפשר לבקש – גם גיורא ודינה וגם גור ועינת; האוירה בחוף נהדרת; הילדים בעננים; את בן לא ראינו מאתמול בצהריים; אלה הפלוסים, אלה המינוסים, ועכשיו תגידו – אני צריכה להיות מרוצה? כנראה שכן, נראה לכם שאני מרוצה? שוב צדקתם – לא.

מתחילים לעלות צפונה (תחנה ראשונה – קוצ'ין)

אז ורקאלה היתה בעצם הנקודה הכי דרומית שלנו בהודו (לא שיש הרבה דרום אחריה). נהנינו בעיקר מהים הפרוע, תפסנו גלים (או שהם תפסו אותנו, לא ממש ברור) ואכלנו מצויין, החל ממנת דג ושרימפס שחלקנו ביום הראשון ועד ארבע מנות דגים (!) שאכלנו בארוחה האחרונה. רק יערה עוד לא בעניין.

עכשיו הגיע הזמן לעלות צפונה לכיוון החופים של גוקארנה וגואה. החלטנו להמעיט בתחנות. ויתרנו על אלפי, ויתרנו על קאנור, על קוצ'ין לא. אומרים שהיא יפהפיה. מצאנו כרטיסים לרכבת מהירה – 3 שעות מורקאלה לקוצ'ין, ויצאנו ליום מתא תקלות – ובכל זאת יום טוב.

ורקאלה

הילדים מבקשים תמיד שאקרא להם את הפוסטים שאני כותבת (מה שאומר שאני צריכה לחשוב טוב טוב מה אני כותבת עליהם...). הקריאה בפוסטים האחרונים העלתה שהבלוג הזה נראה הרבה יותר כמו "יומני היקר" מאשר יומן מסע. אני מתנצלת, זה מה שיוצא. אתמול קרלוס נתן את הכתובת של הבלוג למשפחה שפגש ושנוסעת למקומות שאנחנו היינו ואמר להם שימצאו שם אינפורמציה. ???  כן, אם האינפורמציה שהם צריכים זה באיזה יום היה לי מצב רוח טוב ובאיזה יום התעצבנתי שאין מים חמים...

סוף סוף הגענו לקטע של קראלה שבו רצינו לטייל ו...אין לנו כח. אנחנו בויתורים עכשיו. רוצים למצוא בית ולנוח. חוף ורקאלה הוא חוף תיירות קלאסי. זה לא כפר, אף אחד לא גר כאן, זה רחוב ארוך (ממוקם לאורך צוק מעל הים) של מסעדות חנויות לתיירים וגסטהאוסים. נשמע רע? אין לכם מושג כמה שמחנו להגיע ולראות את המסעדות עם האוכל המערבי! מים חמים עדיין אין, אבל אינטרנט יש. לפחות היה, אתמול הפסיק. איזה שטחיים נהיינו – אוכל, מקלחת ותקשורת, זה מה שחשוב לנו, ולעזאזל התרבות ההודית, הפארקים והמבצרים...!

מונאר וטקאדי

את ההזדמנות האחרונה שלנו לנסוע בסליפר פספסנו כשלקחנו את המונית ההיא בצ'נאי. בקרלה, מסתבר אין אוטובוסים פרט למקומיים הרגילים. אחרי כמעט 4 חודשים של נסיעות ברור לנו שזה הסעיף בו אנחנו עושים את הויתורים לעצמנו ונראה שאת כל הנסיעות באזור הזה נשקיע במוניות/ג'יפים. גם זה לא תמיד מבטיח נסיעה קלה או נוחה או נטולת כאבי בטן והקאות, אבל לפחות יש איזושהי תחושת שליטה במצב.

ואטאקאנאל

כל מה שרצינו בחזרה מאנדמן היה מקלחת חמה, חדר בנוי ואינטרנט. כל כך רצינו שזה שיבש את תהליך קבלת ההחלטות. לפני הנסיעה לאנדמן קיבלנו החלטה – נעשה הכל כדי לא לישון בצ'נאי (העיר ממנה טסנו ואליה חזרנו) לילה אחד נוסף. הבעיה היתה שלא השגנו כרטיסים לרכבת ולא קיבלנו החלטה מה תהיה האלטרנטיבה. צ'נאי מרוחקת 10-14 שעות נסיעה מהיעדים אליהם רצינו להגיע בקרלה. מה עושים? באנדמן פגשנו בחור שהמליץ לנו להגיע לאורוביל – מין קיבוץ בינלאומי, קהילה עם חזון שיתופי אקולוגי הממוקמת כ 3 שעות נסיעה מצ'נאי.