לקח לי שבוע אבל סוף סוף הגעתי להודו.
בניגוד לביקור הקודם בו גלשנו אל תוך האוירה של הודו ממש מהיום
הראשון, הפעם זה היה קשה יותר. לא רע, ממש לא, אבל רק "בסדר". ואני הרי
רציתי "ואו". וה"ואו" לקח את הזמן שלו.
אז אתמול הוא הגיע.
הגענו לדלהי מוקדם בבוקר ויצאנו לחכות למונית שהזמנו מראש לצ'אנדיגר.
למה? כי אני עשיתי את החשבון (מתי אני אלמד שככל שהחשבון יותר מחוכם ככה הוא פחות
עובד?) שכיוון שבין כה וכה ההגעה שלנו לצפון היא מסובכת, בואו ננצל את זה לביקור
בגן הפסלים ולנסיעה ברכבת הצעצוע מקלקה לשימלה. כיוון שלא היו רכבות בשעה סבירה,
החלטנו להתפנק במונית.
הנהג, באופן לא מפתיע, לא חיכה לנו בשדה התעופה. אחרי כמה שיחות וכשעה
של המתנה הוא הגיע, מה שהיה מזל גדול כי המחיר שביקשו מאיתנו בשדה התעופה היה גבוה
פי שלושה. נסענו, הגענו, מצאנו את המלון שהזמנו מהארץ מה שהתגלה כמקום דוחה מאין
כמוהו. יצאנו לסיבוב בגן הפסלים שבאמת מופלא ולגמרי שווה ביקור. מעבר לפסלים
היפהפיים ולשימוש בחומרים מעניינים (שברים של כיורים, שברים של צמידי זכוכית), יש
בחלק החדש של הפארק קיר קשתות עצום, מפותל וארוך להפתיע, ובכל קשת תלויה נדנדה.
כזאת פשוטה (ורומנטית), ארוכה (בגובה הקשת) ורחבה (להכיל שני מתנדנדים רזים). אבל
שורה מפותלת של עשרות נדנדות עם עשרות הודים מתנדנדים, זה מראה שלא מאפשר להוריד
את החיוך מהפרצוף וגם לא לוותר על התנדנדות נמרצת. משום מה לא ראינו כמעט אף תייר
מערבי, רק עשרות תיירים הודים מה שמיד עשה את מאיה חולה והושיב אותה בצד למשך
חלקים ארוכים של הסיור.
בסוף הסיור לקחנו טוקטוק לאזור התיירותי (אנחנו ישנו באזור המוסכים –
לא צוחקת) כדי לאכול משהו. הסתובבנו אבודים, עייפים ורעבים כשניגש אלינו זקן סיקי
ואמר לנו עם חיוך על הפנים – "איזה יופי לראות משפחה מטיילת" – והציג את
עצמו, ודרש שנחזור בקול על שמו, ואמר "אל תדאגו, אני לא רוצה למכור לכם
כלום". הוא הוציא פנקס שבתוכו היו עשרות מכתבי תיירים, מעט מהם בעברית, שבהם
כתוב כמה הוא טוב וכמה עזר להם, ואז הוציא כתבה מהעיתון תחת הכותרת "The guardian angel of Chandigarh", ואז נפל לי האסימון.
קראתי עליו פעם באינטרנט. הוא לקח אותנו למסעדה, אמר לנו כמה לשלם לטוקטוק, ניסה
לעזור לנו למצוא מונית למחרת וסיפר לנו שהוא פנסיונר שהיה פקיד ממשלה, יש לו פנסיה
גבוהה והתחביב שלו הוא לעזור לתיירים. העובדה שהוא נראה כמו כל רוכל הודי טיפוסי
מחייבת אותו להרביץ שורת פתיחה אינפורמטיבית כדי שתיירים לא יברחו ממנו...
הלכנו לישון מוקדם כדי לצאת ב 4 בבוקר לכיוון קלקה, כשעה נסיעה, כדי
לתפוס את הרכבת לשימלה. ביציאה מהמלון עוד ראינו כמה טיפוסים יוצאים ממנו שלא
הותירו ספק לגבי ייעודו של המלון, לא בטוחה שזה היה רשום ברשימת השירותים ב booking.com.
הגענו לקלקה בזמן רק כדי לגלות שהרכבת נדחתה בשלש שעות. הילדים, שגם
ככה חשבו שנסיעה של 5 שעות ברכבת זה רעיון רע, דרשו מונית ועכשיו. אני, שבלב גם
ידעתי שהיא נוסעת 20 קמ"ש לכיוון שלא מקדם אותנו ליעדינו ושאיחור כזה אומר
שנגיע לג'יבי בלילה, נאלצתי להסכים. קרלוס יצא לחפש וחזר עם הצעות מחיר של קהל
שבוי שתקוע בתחנת רכבת שעה נסיעה ו 1000 רופי מהעיר הקרובה. לא היתה ברירה, הסכמנו
ויצאנו לנסיעה של 9-10 שעות. לפני כן, ביררנו בתחנה אם נוכל לפחות להזדכות על
הכרטיסי שלנו. הם אמרו כן, אבל חייבים לבצע את הביטול רק באינטרנט ורק עד שעתיים
ממועד היציאה המתוכנן, זה שלא קרה. לך תמצא אינטרנט בפאקינג קלקה. הלך הכסף.
הנסיעה היתה קשה מאד. הנהג, שבתחנת הרכבת היה מתוק מדבש ובתחילת
הנסיעה ניהלנו שיחה קולחת, הפך ליותר ויותר אגרסיבי ככל שהתארכה הנסיעה. הוא יצא
לעקיפות כקביעת עובדה - בלי שום התחשבות בתנאי הכביש ובמכוניות שבאו מולו – שהם
יסתדרו. באיזשהו שלב התחלפנו כדי שקרלוס ישב לידו וירסן אותו. זה עזר רק באופן
חלקי, אבל אני לפחות ראיתי את הכביש רק מהמושב האחורי ומבחינתי זה היה שיפור
דרמטי.
הגענו לג'יבי אחר הצהריים עייפים וחיוורים ופגשנו את ראנה, הבעלים של
הגסטהאוס הכי מפורסם בג'יבי. האיש היה ללא ספק הדמות הכי מעוררת כבוד שפגשתי בהודו.
נתחיל בזה שההתכתבות איתו מראש היתה קוהרנטית. שאלנו שאלה קיבלנו תשובה רלוונטית.
אחר כך הוא שבה אותנו בעדינות שלו, ברוגע, בהוגנות, בסיפורים שלו על האזור שהוא
מכיר ככף ידו, בעבודה האקולוגית שהוא עושה לצורך שמירה על האזור. הוא דאג לכל מה
שהיינו צריכים, כולל סים שפשוט נתן לנו בשעה שהגענו כיון שאת תמונות הפספורט שהכנו
מבעוד מועד שכחנו בבית. והכל בשקט, ברוגע ובצנעה. מקסים.
הגסטהאוס היה בית מסורתי – כמו אלה שהרנו ממנאלי ומפולגה – שעבר מתיחת
פנים. כולו בנוי עץ, הרצפה עשוייה קורות עבות ומרשימות, אבל המקלחת בנויה ויש
חלונות והחדר ברמה של הודו פלוס, גם הנקיון – לא מדהים אבל יותר מסביר. המחיר
בהתאם. לקחנו שניים מתוך ארבעת החדרים בבית ובמקום מרפסת – שהרי בלי מרפסת אי אפשר
– קיבלנו את הגינה המקסימה שבחוץ – פינות ישיבה חמודות, ערסלים, גישה לנהר שבקרבת
הבית, גשרוני עץ, חמוד מאד. מעבר לנהר, עדיין בשטח של ראנה, לאחר עלייה תלולה
מגיעים למשטח עץ גדול ומקורה שבנוי כמקדש לאל נטאראז'. שם ראנה מארח כל מיני
סדנאות, ובזמן שאין כאלה האורחים מוזמנים להשתמש במקום כסטודיו פתוח – יש שם אפילו
מזרוני יוגה.
מעל המבנה הזה נמצאות כמה יחידות שגם אותן הוא משכיר, מבודד ומקסים,
עדיפות לבלי ילדים, וגם הבית של ראנה עצמו. פגשנו אותו כשטיילנו שם והוא ישב
איתנו, הביא לנו תפוחים, הבנות שיחקו עם הנכדה שלו גון גון שלא הלכה לבית ספר כי
הוא לא אוהב את זה שמנפחים להם את הראש כמו תוכי בגיל חמש.
ראנה סיפר לנו על החיים בג'יבי. מסתבר שלא מדובר בכפר יחיד אלה בקבוצה
של מקבצים כפריים, לכל כמה בתים יש שם ולכל האזור הם קוראים ג'יבי. המקום בו ישנו
הוא בעצם נקודת מעבר, אבל המקומיים בעצם לא גרים שם אלא במרחק של 3 קילומטר ושעה
של טיפוס במעלה ההר. בימינו, המשפחות שיש להם ילדים קטנים באים לגור למטה כדי
להגיע בנוחות לבית הספר. ראנה מתייחס לזה כאל פינוק. הוא היה הולך את הדרך הזאת כל
יום. הבית בו גרנו שימש כנקודת מעבר ביציאה וחזרה מהכפר.
לאחר שביום הראשון נשארנו
בסביבה וטיילנו רק עד המפלים הקרובים, ביום השני ראנה ארגן לנו ג'יפ ונסענו
לג'אלורי פאס. מאיה נשארה בבית ולמרות שבנסיעה היפהפייה עד שם הצטערנו שהיא לא
איתנו, בעלייה הרגלית של שלושת הקילומטרים עד לנקודת התצפית שמחנו שהיא לא באה. גם
היא וגם אנחנו היינו סובלים אם היתה באה.
למרות שברור שיש עוד הרבה לאן לטייל בסביבה הבנו די מהר שג'יבי זה לא
המקום בשבילנו לעצור. יש מלא מסלולים והנוף מקסימים, אבל כמה דברים בסיסיים שאנחנו
מחפשים לא היו שם בשבילנו. קודם כל זה לא כפר. אין את האוירה הזו של כפר בהרים.
חוץ מזה אנחנו לא טיילים גדולים ולכן אין לנו כל כך מה לעשות שם. אבל הכי חשוב –
לא היתה לנו מרפסת. גם מילולית וגם רעיונית. לא מצאנו את המקום הזה לשבת ולבהות
בנוף ולראות את הכפר מתנהל מתחתנו. לי - שכבר יודעת להגדיר שהאושר שלי הוא פונקציה
של מרחק הבהיה באופק - זה בהחלט חיסרון.
חוץ מזה, בעוד שמראש אמרתי לילדים שנצטרך לבחור בין פולגה, ואשישט ודהרמסאלה,
פתאום הבנתי שאם נקצר בג'יבי נוכל לעשות גם וגם וגם.
לא ממש עשינו צדק עם ג'יבי, אבל למען האמת גם הוא בא לנו די קשה –
אחרי נסיעה קשה ואכזבות, בקיצור התחלה מעט חורקת אבל לא שלילית בשום אופן. אפילו
רק בשביל המפגש עם ראנה היה שווה. אחרי שלושה ימים לקחנו את יאשפאר הנהג, עשינו עוד טיול קטן בסביבה ושמנו
פעמינו לעבר ואשישט.
