"יאללה זוזו!"
"בן, קח את התיק הגדול
"מאיה תתקדמי כבר, מה את נתקעת כל
הזמן!"
"יערה תעמדי רגע בשקט!"
"נו מאיה, רגל אחרי רגל, את תוקעת את
כל התור!"
"אתם תוקעים את העגלה ברגליים
שלו!"
"למה צריך להגיד כל דבר מאה פעמים?
תשתפו פעולה!"
אז את כל זה לא היה לנו! אבל בימים
הראשונים לא יכולתי שלא להשוות. איך היה התור הזה איתם? איך היתה הנסיעה הזאת
איתם? מוזר, להיות פתאום רק אנחנו. כמעט 18 שנה שזה לא קרה...
ההגעה היתה קשה. כמה קשה יכול להיות כשזה רק אנחנו? נכון, זה לא מתקרב, אבל גם לבד – אנחנו לא סופרמנים...
טיסה של שעה, המתנה של שתיים, טיסה של
שעתיים וחצי, המתנה של 3, טיסה של 9 שעות, המתנה של 5, טיסה של שעה, המתנה של 3,
טיסה אחרונה של שעה, נסיעה למעבורת, המתנה של קרוב ל 3 שעות, מתוכן לפחות שעה על
סירת עץ לא נוחה, חום אימים, עוד ועוד אנשים עולים. אנחנו ממוטטים בשלב הזה. לא
יודעים איך נעמוד בהפלגה. מתקפלים מתחת ליריעת קנבס מסתתרים מהשמש. מה חשבנו
שתכננו ככה את ההגעה? סובלים ממש בשעתיים של ההפלגה המתישה. אני במצב תודעה שאף
פעם לא הייתי בו. חולמת בלי לישון, מדמיינת, מנקרת. לקראת סוף ההפלגה – מבול. לא
דבר רע כל כך. קצת מעורר אותנו, אבל מאלץ אותנו להידחס לתוך הסירה הצפופה.
אחרי 36 שעות ללא שינה ראויה הגענו ל Siargao.
