הגענו בנסיעת לילה באוטובוס נוח להפליא עם
סרט בוליוודי חדש (!) ולגסטהאוס מוזמן. אמריקה. החלטנו להיות יומיים כדי להשלים קצת
קניות וקצת לחוות הודו בעונה שהיא יחסים נסבלת. הנסיון הראשון שלנו להסתובב בעיר נכשל
כשלון חרוץ כשנהגי ריקשות ערמומיים מסיתים אותנו מהמסלול, עוברי אורח מטעים אותנו,
ואנחנו בשום אופן לא מצליחים להבחין בין אנשים כוונות טובות ורצון לעזור (ולתרגל את
האנגלית שלהם) לבין התחמנים המקומיים. בעייה. כשקרלוס נשבר אחרי שעות של שוטטות חסרת
טעם (כן, ביום שלאחר נסיעת לילה), אני מתעצבנת ומחליטה להמשיך לבד. הילדים מוותרים
אף הם ולרגע אני מוצאת את עצמי לבד בהודו, אבל אז אני שומעת "אמא" קטן –
יערה מחליטה להצטרף אלי. אנחנו מתברברות עוד קצת – כן, שוב עצה מקומית מרחיקה אותנו
מהיעד – אבל אז עולות על הרכבת הנכונה. מה זה נכונה? מגיעות לאן שתכננו, אבל לא ברור
למה. חור אמיתי. צפיפות מטורפת, אף זר באופק. לפני שלש שנים אני מניחה שהייתי בפאניקה
ממקום כזה. הפעם אני לא מתרגשת. באופן מפתיע הנוכחות של יערה ממלאת אותי בטחון. וגם
שמחה. אנחנו מטיילות לנו באמצע העזה הזאת בכיף למרות שאין מה לעשות או מה לראות. פשוט
חוויה אחרת. החיוביות והגמישות של יערה ממש ממלאות אותי. איזה ילדה מדהימה. היא רעבה
ועייפה וכואבת לה הבטן, אבל ככה, אחת על אחת, היא מלאת אנרגיה וסקרנות. אנחנו אוכלות
כשמתאפשר, הולכות המון ברגל, נוסעות ברכבת ובצפיפות. היא שומרת עלי שלא אדרס – שזה
לא פשוט בכלל – ואני שומרת שלא תאבד לי – שזו הדאגה היחידה בצפיפות ההודית הזאת. מי
אמר שדלהי חרא של מקום? כזה בונדינג של אם ובת לא היה לנו הרבה זמן.
יום אחרון בדלהי, ובהודו בכלל. אני מתעוררת
משום מה ב 5 וחצי בבוקר, הטיסה שלנו ב 4 וחצי בבוקר, כלומר עוד 23 שעות בהן ברור
לי שלא אשן. הבוקר מוקדש לקניות אחרונות. אחר כך יערה ואני יוצאת לעוד קצת
הרפתקאות בדלהי ומסכמים להיפגש אחה"צ באקשרדם על פי המלצה משותפת של עינת
ויסמין. כצפוי רק יערה ואני מגיעות לאקשדרם קצת באיחור, על ריקשה אופניים בניגוד
לתנועה בכביש ראשי ועמוס עם 5 נתיבים, אבל שמחות שהגענו. הארמון מרשים בהחלט, אבל
שום דבר לא מכין אותנו ל "מופע המים", ספקטאקל אורקולי מהמם (לא רק "יחסית
להודו") של מים, אש, לייזר, שחקנים חיים, אנחנו בפה פעור מהתחלה עד הסוף ורק
מצטערות שלא מבינות את הסיפור שמסופר בהינדי. ההודים הם הרי אלופי הקישוטים
והיופי, והפעם המימוש של זה נעשה באמצעים טכנולוגיים וברמה מפתיעה. מקסים ומומלץ
מאד.
כשאנחנו חוזרות כבר ערב, כולנו עייפים
ועצבניים, אוכלים ארוחת ערב אחרונה ואיומה, אורזים עד 12 בלילה תוך כדי ריב ובכי,
אבל כשהמונית אוספת אותנו ברבע לשתיים לפנות בוקר אנחנו פורקים את המתח הזה בהרבה
צחוק. המונית שהגיעה היא הודו במיטבה. קרלוס נשען במושב הקדמי ומגיע עד מאיה
שיושבת במושב האחורי, בן מחליק במושב שאיבד צורה של מושב, ומאיה ואני יושבות ממש
על הקפיצים. וזה עוד החלק הטוב. הפנסים לא עובדים, המונית בקושי מצליחה להאיץ מעל 40 קמ"ש , טוקטוקים
עוקפים אותנו בשאגה, אנחנו מרגישים כל אבן ובור על הכביש (ואל תשכחו שזה דלהי, יש
הרבה כאלה) ומרגישים כאילו אנחנו יושבים על סקייטבורד ומישהו מושך אותנו בחבל. כשאנחנו
מגיעים לשדה התעופה הוא עוצר את הרכב על ידי זה שמכבה אותו. אנחנו מנחשים שאין לו
ברקסים. העיקר שקופיקו, סליחה, הנומן, תלוי לו מהמראה ושומר עלינו מכל רע כמו שעשו
כל החברים שלו עד עכשיו.
זהו, עוד חווית הודו מסתיימת, אני באופן
אישי כבר מתכננת את הפעם הבאה. ספוילר – זה יהיה כנראה בלי הילדים...
