רג'סטאן

אז קודם כל הנסיעה. כדי להגיע מקסר דווי לפושקר צריך לעבור בדלהי. גם הפעם החלטנו לוותר עליה. יכולנו לבחור נסיעת לילה לדלהי ואח"כ יום לפושקר, או להפך. בכל מקרה ההחלפה בדלהי כרוכה במעבר בין תחנות – לא נעים, אבל הכרחי. קרלוס מציע בחכמה לבחור בנסיעת יום ואח"כ לילה כדי שנהיה עייפים ונישן. וכך עשינו. יצאנו מקסר דווי בבוקר לכיוון קטגודם – תחנת הרכבת הקרובה. 3.5 שעות נסיעה, הכל כלול - הכאבים והבכי של יערה, ההגעה הלא נעימה לתחנת הרכבת. לקחנו רכבת שנחשבת "שווה". מושבים רחבים ומתכווננים כמעט עד שכיבה. דיילים שמגישים בקבוק מיים אישי, חטיפים, ארוחת ערב. שלא תטעו, אנחנו עדיין בהודו.

 

יש להודו דרך להזכיר את עצמה. מה שזה לא יהיה תמיד נשארת הג'יפיות. המושבים המכוערים, הוילונות המלוכלכים, הסרחון הנורא בשרותים, אבל אנחנו רחוקים מלהתלונן – הנסיעה מעולה. ממש נוח, האוכל חריף מאד אבל טעים ואני מתפעלת ממאיה שבמקום להתלונן ולבכות – אוכלת מה שהיא יכולה – צ'פאטי ואורז, ומנגבת את הרוטב החריף מעל הטופו. יערה היחידה מהמשפחה שוכלת את החטיף החריף שקיבלנו...

צרות בגן עדן

זה לא שהחלטתי להפסיק לכתוב.

קודם כל למשך כשבועיים הטיול קיבל אופי טיפה יותר דינמי ובלי המרפסות שלי לנוף לא היתה לי הזדמנות או השראה לכתוב.

חוץ מזה היו לנו המון עניינים מעיקים שהכניסו מתחים ועשו לי מצברוח – כן כן, צרות בגן עדן.

זה התחיל מזה שחברת התעופה דרכה קנינו את הכרטיסים לאנדמן במחיר הלא יאומן התחילה לקרוס. מסתבר, שוב, שאין ארוחות חינם... החצופים האלה המשיכו למכור כרטיסים גם אחרי שהפסיקו לטוס, רק שאנחנו נהיינו מודעים לזה רק אחרי שהאבידורים נתקעו בצ'נאי – נקודת היציאה לאנדמן- בלי מטוסים, שבועיים לפני התאריך שלנו. באותו שלב עוד קיווינו (בעיקר קרלוס האופטימי) שתוך שבועיים המשבר ייפתר. אבל ככל שנקפו הימים (ככה אומרים?) הבנו שהכרטיסים אבודים. כרטיסים חדשים עלו הון והחלטנו שכשיאפסו הסיכויים נפעיל את Plan B ונרד לגואה. לא אלטרנטיבה רעה בכלל, נכון?

קסר דווי 2

הילדים לא שותפים להתאהבות שלנו. לא שרע להם, הם אחלה, אבל הם צריכים קצת יותר אקשין, ואנחנו חוזרים בערך לתכנית המקורית שלנו ונסגור כאן 8 ימים ולא נצח כפי שלרגע פינטזנו...

התמקמנו היטב בבית הקטן שלנו. קרלוס מבשל לנו, הילדים עושים סבב בתורנות עריכה-פינוי-שטיפה, וגם מנצלים את הזמן הפנוי לקצת לימודים. 

קרלוס ואני מתעוררים מוקדם וזוכים בכמה שעות של שקט. רק כשהילדים קמים אנחנו מתחילים לתכנן ארוחת בוקר. כיוון שההליכה לחנות כרוכה בעליה מסויימת, אנחנו מתעצלים לעלות ובוחרים להכין צ'פאטי או נאן בבית ומרויחים גם פעילות בוקר... כך יוצא שכשאנחנו מסיימים עם ארוחת הבוקר, השעה היא שעת צהריים.

דינאמיקה של טיול

יש כל מיני סגנונות טיול. אחד הפאראמטרים הוא התנועתיות. אפשר לזוז הרבה, ואפשר להיות סטאטיים. מראש תכננו להיות סטאטיים. להגיע למקום, לשכור בית, אם נחמד להשאר גם חודשים.  מהר מאד הבנו שהפיתויים שהודו מספקת לא ייתנו לנו לאמץ את הדרך הזו. בכל זאת, יש כמה דרכים להקטין את התנועתיות. אחת מהן היא למצוא בסיס עגינה ולטייל רק בסביבתו. בהתחשב בזה ששתיים מתוכנו לא רוצות לטייל ואחת לא יכולה, מתברר שגם הדרך הזו לא מתאימה לנו. דרך אחרת היא לעבור ממקום למקום, אבל בכל מקום לא לעשות כלום. אני מניחה שזאת הדרך המושלמת לא למצות את הטיול. אחרי חודשיים, אני יכולה להגיד שזו הדרך שלנו. 

בית קטן בקסר דווי

שעה במונית + 7 שעות ברכבת לילה + 3 שעות מונית לקח לנו להגיע מרישיקש לגן עדן.
הפעם הראשונה שלנו בתחנת רכבת בהודו היתה בעיר הארידוור, כשעה מרישיקש,
ב 11:00 בלילה, מחכים לרכבת הלילה של 12:15.
אף תייר מערבי.
מאות הודים ישנים על הרצפה בכל מטר. י
ערה שנרדמה בנסיעה מסטולית לגמרי, אבל כמו כולם מקבלת תרמיל על הגב ומתחילה לצעוד. מחפשים נקודה שקטה להתמקם, ומוצאים. תוך שתי דקות יש לנו חבר הודי. שוב, אותו סיפור – נחמד, דביק, רוצה לעזור. מגיעה קבוצת ישראלים בדרך לאותו יעד ואנחנו מרגישים איזושהי הקלה למרות שלא נראה אותם יותר. קנינו כרטיסי "סליפר" כי זה מה שהיה. זה מצד אחד לא המחלקות שהמליצו לנו בתור משפחה (המליצו לנו על מחלקות גבוהות יותר, קרונות עם מיזוג) מצד שני זה מה שהחברה הצעירים נוסעים. עדיין קריר ולא צריך מיזוג וזה מחלקה עם דרגש שינה לכל אחד – מה כבר יכול להיות?

רישיקש 2

החלטנו לנסות להגיע לנקודה בגנגס איפה שעצרנו עם הסירה. לקחנו מונית לאיזה מפל  שיש כאן ושהיה נראה לנו שהוא התחלתו של המפל שנשפך לגנגס בנקודה בה היינו. חשבנו שנרד לחוף של הגנגס ואחר כך אולי נעלה למפל. כשהיגענו היה ברור שנעשה רק אחד מהמקומות והימרנו על החוף. למה זה הימור? כי לא היינו בטוחים שאנחנו במקום הנכון ואין ממש דרך, והמקומיים לא ממש ידעו על מה אנחנו מדברים, והיה ברור שאם נכלה את כוחותינו בירידה ובעליה – אם לא נמצא) – לא יהיה כח למסלול של המפל. הימרנו והצלחנו. הגענו בול לנקודה שרצינו. הילדים רצו מיד לכיוון הסלעים כדי לקפוץ, אבל אז קרלוס הבין שיש בעיה. אתמול קפצנו עם חגורות הצלה, היום אנחנו בלי, מה שאומר שאולי נגיע עמוק יותר ולכו תדעו מה יש עמוק יותר. לא קפצנו. הילדים התאכזבו בהתחלה אבל אח"כ גילו את החוף הבוצי ובילינו שם כמעט עד הערב. בפעם האחת שממש נכנסתי לאזור הבוצי, הדי טובעני,  אני יכולה להגיד שזה ממש מבהיל. ממש קשה לצאת...את הילדים זה דוקא שיעשע והיינו צריכים לשלוף אותם כל פעם שהיגיעו עד המתניים ולשמור שלא יטבעו...

רישיקש

1.10
הגענו לרישיקש עם הרבה ציפיות וחששות. מצד אחד זה נחשב יעד מועדף על הרבה המטיילים שדיברנו איתם. מצד שני בטיול הזה שמענו מיותר ממטייל אחד שחם ולח וצפוף ומאד הודי...והמשפחה של שלו ברחו משם אחרי כמה ימים.
הגענו לעיר מאד שונה מההרים שהיינו עד עכשיו. אכן צפופה וחמה והודית. התקשינו למצוא גסט האוס שממש מצא חן בעינינו והתפשרנו. הילדים מתבאסים מהעיר. אני מרגישה רע ביום הראשון, אבל בבוקר השני אני יוצאת להסתובב קצת לבד ומוצאת הרבה חן ברעש ובצפיפות. מאיה, בדרמטיות האופיינית לה, מתגעגעת ל"מקום שאני הכי אוהבת בעולם" ורוצה לחזור לדהרמקוט.היא הכירה פה ילדה מתוקה נורא בגילה והן התחברו כמו נפשות תאומות, אבל הם עוזבים מחר.

דהרמקוט – רישיקש

1.10
הימים האחרונים בדהרמקוט היו מקסימים. שני הבתים החדשים שאימצנו –Buddha Delight ו Rainbow, היקשו את הפרידה, אבל בכל זאת עברו שלושה שבועות מאז הגענו. חוץ מזה כבר קנינו כרטיסים לנסיעה לרישיקש...

יכולנו להשאר עוד בדהרמקוט? יכולנו, היה לנו טוב, ומראש הרעיון היה שאם טוב אז נשארים, אבל נורא קשה לחשוב על כל שאר המקומות היפים ולוותר עליהם. לפחות לי... 

אז עזבנו. אבל לא בלי סיפור...

דהרמקוט נמצאת גבוה מעל מקלאוד, כ 3 ק"מ. בד"כ היינו יורדים ברגל ועולים בטוק טוק. אבל כשבוע אחרי שהגענו נסגר הכביש ורק מעט מוניות הסכימו לעלות דרך החלופית הצרה והתלולה, וגם זה במחיר מופקע. זה לא מאד הפריע לנו כי לא ירדנו הרבה, וגם אם כן לא היה אכפת לנו לעלות ברגל – לפחות לא עד שהתחיל לכאוב לי הגב ואז שילמנו מה שביקשו...

הגיגים מהמרפסת בדהרמקוט

26.9

על אומץ

כל מי ששמע שאנחנו נוסעים אמר -  איזה אומץ! אני עניתי תמיד באותו משפט "אומץ או טפשות, נגיד לכם כשנחזור". היו לזה שתי סיבות – א. חוסר יצירתיות ב. פחדתי מהמבוכה שארגיש אם נחזור מובסים אחרי שבועיים.

עוד דבר שכולם אומרים (אגב, חוץ מהמשפחות שהיו שם): "הודו קשה".

עכשיו יש לי משהו להגיד. עוד לא היה רגע שהרגשתי "ואו, כמה קשה". אפילו לא עם "...אבל שווה" אחר כך. בואו תגידו לי מה יותר קשה. מצד אחד: לשבת על המרפסת מול הנוף, לקרוא/לכתוב/לשחק עם הילדים ולהתלבט אם היום נאכל במסעדה א', מסעדה ב' או נבשל. מצד שני: לקום כל בוקר לעבודה, לעבוד, לעבוד, לעבוד, לחזור הביתה לגלות שהילדים לא עשו שיעורים, לריב איתם, שהבית לא מסודר – לריב אחד עם השני, ללכת לישון מותשים לקראת עוד יום של אותו הדבר בדיוק. אה כן, המיטה במקרה ב' ממש ממש נוחה, והזרם במקלחת – תענוג.

מממממ בחירה קשה.

אז לפני שאני משתחצנת, אני אסייג - אין לי צל של ספק, עוד יהיו קשיים. עבר רק חודש. וחצי. ונכון, אנחנו בצפון, אנחנו עוד לא ממש בהודו. ואולי באמת "הודו קשה".

אבל בינתיים, תקשיבו לי טוב, כל מי שמה שעוצר אותו זה פחד – דברו איתי בהזדמנות.אבל בקצרה – מה כבר כל כך דורש אומץ בלהיות בחופש שנה!!!??? אז לא חייבים לנסוע בכבישים הכי מסוכנים, לא חייבים להתאתגר, אפשר סתם לתפוס איזה כפר רגוע, ואז עוד אחד, ועוד אחד. או לא...

אז כל מי שיגיד לכם פעם "הודו קשה", תבקשו שיסביר, ויפרט, ויביא 3 דוגמאות.

לפעמים אנחנו יושבים פה באיזה רגע של שלווה, ואני מסתכלת על קרלוס, ואח"כ לוקחת נשימה ארוכה ואומרת לו –

"קשה. מזל שיש לנו אומץ".