הימים מתקררים. הגיע הזמן להמשיך הלאה. אמנם כאן זה נחשב שהגיעה העונה – פחות גשם, יותר שמש, אבל בערבים קר ממש. דוקא ביומיים האחרונים אנחנו מגלים כאן הנאות חדשות.
שלשום ירדתי עם בן ומאיה לבהגסו, אני נשארתי עם מאיה באיזה שיעור ובן היה אמור לחזור לבד. היה גשם נורא, בן היה בלי מטריה ובלי מעיל גשם. כשסיימתי עם מאיה התברר שבן עוד לא הגיע חזרה הביתה. עלינו לאט לאט, מחפשות אותו בבתי הקפה, שומעות מאנשים שראו אותו בדרך אבל לא מוצאות אותו. באיזשהו רגע התחיל לרדת ברד מטורף, ממש גושי קרח, והקטע המצחיק – כמעט ללא גשם! אני התחבאתי מתחת למטריה ומאיה העדיפה לעמוד מחוץ לה ולצעוק בכל פעם שפגע בה הקרח... החלטנו לחפש אותו במקום שנקרא rainbow, שזה כמו איזו זולה שמשקיפה לנוף, מגישים שם תה, יש מוזיקה טובה, וזכרתי שבן תמיד רצה להכנס לשם בדרך מבהגסו. הוא לא היה שם, אבל הגשם התחזק ואנחנו נשארנו. בעלי המקום, זוג טיבטי-פורטוגאלי, נורא חמודים, והבחורה הציעה למאיה לשבת איתה לצייר. נשארנו שם שעות, בגשם (בן בינתיים הגיע הביתה ספוג מים) כמעט עד השקיעה כשמאיה מסרבת לצאת. למחרת קרלוס ומאיה העבירו שם את כל היום, והיום התכנית היא לעשות את אותו הדבר.