הדרך למאנאלי – ארוך אבל שווה Viagem para Manali

25.8
מנאלי. סוף סוף יש אינטרנט בגסט האוס. בחיים לא חשבתי שזה ימלא אותי בכל כך הרבה שמחה. ישבתי עכשיו שעתיים ושחקתי בבלוג, ואז, באמצע שאני מתנסה – כיבו את הראוטר. כמעט 12 בלילה וגם ראוטרים בהודו צריכים לישון.  לא יודעת מה תראו עד שאני אחזור לשם מחר לעשות סדר. מקווה שהוא לא בחופש ביום ראשון...
המחשב שלי, לעומת זאת, עובד גם לילות, אז הנה אני כותבת.
יצאנו אתמול לדרך הארוכה והבעיתית מלה למנאלי. קבענו עם הנהג ב 4:00 בבוקר. הוא הגיע בזמן. יותר מזה, שניהם הגיעו בזמן. הנהג והנהג שלא הזמנו. מארגן הנסיעות החליט לעשות עלינו קומבינה ובידיעה שאנחנו רק חמישה לסדר לנו רכב עם אדם נוסף – אולי באמת עוד נהג שהגיע ממנאלי והיה צריך לחזור ואולי סתם טרמפיסט. "הבאתי לכם שני נהגים!!!" הוא הכריז בשמחה. איך שלא יהיה, לא התאים לנו. קודם כל כי לא היינו חמישה – הזמנו את יובל, חבר של קרלוס מהקפואירה להצטרף אלינו, וחוץ מזה כי גם אם הוא לא היה, כל מקום נוסף הוא אופציית שכיבה לאחד הילדים. זה היה אותו מארגן נסיעות מההרפתקאה הלא מוצלחת הקודמת. אנחנו אנשי עקרונות ולכן המשכנו לעבוד איתו. עקרון העל שלנו היה – הוא הכי זול בלה. בן בז לנו...

נפילה 1 Gato por Lebre

23.8

4 ימים לא כתבתי מילה, ולא סתם. אחרי התלבטות קשה בין לנסוע למאנאלי או לטייל כאן עוד קצת החלטנו לבסוף לא לעזוב את לאדאק כל כך מהר ולצאת לעוד טיול. כיון שטרק לא בא בחשבון החלטנו לנסוע בכל זאת לדה (dha). דה הוא כפר קטן, רחוק רחוק, למעשה האחרון (הצפוני ביותר) שניתן להגיע אליו ברכב בעמק האינדוס. ולמה כל כך רחוק? כי חוקרי תרבות מנוסים ושחוקים כמונו לא יכולים עוד להסתפק בתושביה הבודהיסטים הכל כך לא אקזוטיים של לאדאק והסיפור לגבי דה הולך ככה: תושביה, בני שבט ברוקפה מחזיקים בדת הבוניזם, דת הקדומה אפילו לבודהיזם. הם דוברים שפה ייחודית להם והם בעלי מראה ארי – רמז לכך שייתכן שהם צאצאיהם של חייליו של אלכסנדר הגדול. שווה נסיעה של 5-6 שעות כיוון או לא? אנחנו חשבנו שכן. זה יצא בול ביומולדת של קרלוס (50, זוכרים?) נפרדנו מהאבידורים המקסימים שנסעו למאנאלי, לא לפני שהעניקו לקרלוס מתנה שווה לאללה -  ערכת תה הכוללת גזיה, כוסות, כפיות, סוכר ותה. ממש התרגשנו.

Os escaladores

19.08.12

Tentativa frustrante de escalar.

Ontem pela noite depois de ficar algumas horas na internet, Ben viu uma propaganda de "Climbing" . Perguntou se poderiamos tentar e disse que sim.

Fomos no local para receber maiores informacoes. La nos disseram que nao tinha nenhum problema de sairmos com eles.

Hoje pelo meio dia saimos em direcao de um lugar chamado Shey. Chegando la os instrutores prepararam as pedras para tentarmos escalar. Eramos um grupo de 10 pessoas, seis israelensses uma americana, um australiano e tres indus.

Viagem para Nubra Valey

18.08.12

Viagem para Nubra Valey

Decidimos faser uma viagem para  o Vale de Nubra por tres ou quarto dias. Contratamos um motorista local , isto nos custou 10 mil rupis equivalente ha 200 dollares.  Para chegarmos la tinhamos que atravessar uma cadeia de montanhas (Himalaya), onde a estrada e a mais alta de todo o mundo. Estrada que chega ha uma altura de 5.602 metros de altura.  Uma viagem de mais ou menos sete horas com apenas 170 quilometros de distancia. Uma estrada muito mal condicionada onde a largura dela permitia a passagem de um carro e meio  ao mesmo tempo.  Curvas e mais curvas onde viamos o abismo a um palmo de nossos narizes. Alias, se nao ficamos com dor de cabeca pela altura ficamos por causa da buzina do carro. Cada curva o motorista "metia  a mao na buzina". A buzina aqui e algo essencial para nao dizer vital , os locais nao vivem sem ela.

אין כמו טורטוק!

ואו, ואו, ואו! אנחנו במקום מדהים, אבל אתחיל בהתחלה.
אתמול יצאנו מלה לעמק נוברה. נסיעה ארוכה ראשונה. נסיעה שכרוכה בטיפוס על פס של 5600 מטר – כלומר, מגוון של סיבות להרגיש רע – פיתולים, דרכים גרועות, גובה רב ו...פחד. קרלוס עדיין לא מתאושש מהרגישות לגובה והחליט לקחת תרופות. השיפור מיידי ואנחנו יודעים שעמק נוברה נמוך מלה אז זה בסדר. אנחנו מחליטים להשקיע בבטיחות ובנוחות ושוכרים רכב פרטי שילווה אותנו בכל ימות הטיול – למרות שאנחנו פוגשים משפחה שאנחנו יכולים לאחד כוחות ולצאת מהעסק יותר בזול. אם ניסע איתם נוכל לקחת מיניבוס ולחסוך קצת. כבר בשעות הראשונות ברור שההשקעה השתלמה. הרכב נוח להפליא והנהג שלנו מקסים, גם חביב ביותר וגם זהיר – שאי אפשר להגזים בחשיבות הדבר...יצאנו ב 5 בבוקר כדי גם להגיע מוקדם וגם שיהיה יותר סיכוי שהילדים ישנו בדרך. הנוף המדהים של לה בתחילת הטיפוס מעורר חרטה כי האור קלוש ולא ניתן לצלם, אולם בהמשך הדרך ברור שעשינו החלטה מצוינת – זה ממש לא כביש שנחמד להתקל בו ברכבים רבים, לא בכיוונינו ובוודאי שלא ממול. למאיה מספיק מבט אחד על המדרונות התלולים, היא מתה מפחד, מתחפרת והולכת לישון. כמובן שזה גורם גם לפחדים שלי להתעצם. במשך קצת יותר משעתיים אנחנו מטפסים. בהתחלה בכביש אספלט חד נתיבי אך סביר, אחר כך בדרך עפר. כשאנחנו על האספלט אנחנו שואלים את הנהג אם ככה הדרך למאנאלי והוא צוחק, כשאנחנו על דרך העפר הוא מהנהן. אופס...   

סוף סוף מטיילים. קצת.

החלטנו ללכת על בטוח ולצאת לטיול יום קצר וקל, לא יותר משעה נסיעה רצופה, לבקר ב 4 יעדים, כפרים/מנזרים, מלווים במונית, הכי אירופה הקלאסית.
הבנות לא התלהבו כבר בערב הקודם, איך מנזר בודהיסטי יכול להתחרות ב ipod? להוציא אותם מהמיטה ב 7:00 היתה משימה לא פשוטה. החלטנו להשתמש בתכסיס זול – סיפרנו למאיה שיש סממית בחדר (עובדה שעד כה השתדלנו להסתיר). זה כמובן עבד – מי אמר שסממיות לא מביאות מזל?

ימים ראשונים, הסתגלות פיזית ומנטאלית

11.8

סוגרים 4  ימים בלה ועדיין לא מאוקלמים. זה מתסכל כי אנחנו לא עושים כמעט כלום – חדר, מסעדה, חדר, טיול קטן בשוק, וחוזר חלילה. מה יש בנו שאנחנו לא מסתגלים? סטטיסטית היינו מצפים ששניים, שלושה מאיתנו ירגישו מצויין והשאר פחות. פוגשים אנשים שהגיעו איתנו או אחרינו ומרגישים טוב, ואנחנו – לכולנו יש on & off   כאבי ראש, כשבכל יום יש תורן שמרגיש ממש ממש נורא. היום זו היתה מאיה. החלטנו לעלות לשאנטי סטופה – במונית, לא במדרגות – וכשהגיעה המונית מאיה היתה על הפנים. בקושי רב שכנענו אותה לבוא איתנו – לא היה מעורב כל מאמץ – אבל היא כל כך סבלה המסכנה. המקום היה מקסים. כל כך שלו ומהפנט. הנוף עוצר נשימה, ההרים העצומים והמדבריים והעמק הירוק. בתוך הסצנריו הזה הסטופה ממש משרה אוירת קודש. מחר אנחנו מתכננים טיול מחץ ללה – שום מקום גבוה יותר ואנחנו מקווים שיעבור בשלום.

מגיעים ללה

 

לה. רצף המזל הטוב שלנו נפסק אבל אנחנו מקווים שרק לזמן קצר. כבר שלשום, בדלהי, 12 שעות אחרי הנחיתה ויערה חולה. מקיאה משלשלת ומעלה חום. לא משהו נדיר אצלה, אבל בכל זאת אנחנו בהודו והיא היתה בבריכה וכבר צחצחה שיניים במי ברז, ואפילו שאין סיכוי שזה כבר תגובה לדברים האלה, יותר סביר להאשים את האוכל במטוס, או סתם וירוס, אנחנו לא שקטים. מנסים לתת לראש לקבל את ההחלטות וממשיכים בתכניות – כולם מתעוררים ב 3:00 בבוקר ואנחנו טסים ללה. הטיסה, שוב, מצויינת, קצרה, נוחה להפליא והנוף עוצר נשימה. יערה ישנה כל הדרך, השקית לידה,  מאיה ובן, אחוזי דיבוק, מצלמים את ההרים ותצורות העננים המדהימות. העמקים הירוקים שבין ההרים, כמו נאות מדבר, מדהימים ביופיים. מאיה יושבת לידי ומשתנקת מרב התלהבות...

Em fim a viagem comecou

Acordamos as tres horas da madrugada de segunda feira (06.08.12) para arrumar definitivamente as moxilas. Saimos da casa da vo Bat Sheva as quarto da manha em direcao ao aeroporto. Nosso voo saiu as seis da manha em direcao a Kiev na  Ukraina. Apesar de terem nos prevenido que os voos da empresa Ukraniana sao pecimos, o nosso voo foi otimo. Chegando em Kiev tivemos seis horas de espera no aeroporto. Nada de mal, as criancas passaram o tempo brincando e dormindo. O proximo voo tambem saiu no horario em direcao a Nova Deli. Chegamos no aeroporto de Nova Deli, ha uma hora damanha do dia 07.08.12, uma hora antes do tempo previsto. Aeroporto enorme e la ja comecamos a sentir o cheiro dos temperos indus. Esperamos um pouco no aeroporto e em seguida veio um carro do hotel nos buscar.

Chegando no hotel, Clarck Green, fomos rescebidos com a hospitalidade Indu.

הגעה להודו - דלהי

7.8

4 בבוקר שעון הודו. יערה ומאיה רוקדות מול MTV  ההודי ומתגלגלות מצחוק. האמת, מצחיק.

הכל הלך חלק ואפשר לחשוב שנסענו לשוויץ. הטיסות היו אחלה, כולל  6 שעות טרנזיט על ספות נוחות, משחקים, קוראים וישנים, שאפו לאירוסויט.  הרעיון לישון בלילה הראשון במלון טוב קרוב לשדה התעופה מוכיח את עצמו. הפיק-אפ שלנו הגיע כמעט בזמן (אמנם לא לפני עידוד טלפוני), היה חביב להפליא והביא את כולנו על משאותינו באוטו קטנטן אך ממוזג(!)  למלון. בלובי כובדנו במיץ פרי ממותק  עד כדי בחילה ומאיה עשתה את עצמה שותה אבל בעצם חיכתה שנשתה כדי לראות אם מרעילים אותנו (בחיי, אני לא ממציאה, היא סיפרה את זה אחר כך – "היה לו חיוך זדוני וחבה מגוברת") עכשיו הילדים מבסוטים לאללה, מתפעלים מהמלון ה"מפואר", מלון בסגנון קולוניאלי שימיו עברו ועכשיו הוא מחופש למלון 4 כוכבים והטחב וקילופי הקירות מצופים זהב וסלסולים... המלון כמעט ריק ואנחנו האורחים הלא הודיים היחידים  מה שלא מפריע לעשרות עובדים למלא את המקום ביחס מגוחך בין עובדים לאורחים. הילדים חווים את ההודים כנעימים ואדיבים (למרות נסיון ההרעלה) והם רגועים ושמחים.

זהו להבוקר, הילדים וקרלוס כבר בבריכה תחת גשם קליל וחם ואני תכף מצטרפת.

נחיתה רכה. בשלב הזה, זה כל מה שרצינו.

סוף סוף יוצאים...

6.8

זהו, אנחנו  במטוס. וזה לא שאני משועממת, זו פשוט הפעם הראשונה מזה שבועות שאני יושבת. חייבים להודות שכל עניין ההתארגנות היה בלתי נסבל. כמה מתח וכמה עצבים. הבית, המכוניות, צ'אי (תודה לואה'לה!!!). 5 פקעות עצבים, וכל אחד בדרכו – בן שותק מתמיד, יערה אוכלת את הראש, קרלוס אבוד בבלאגן ואני קונה  תרופות... רק מאיה – סמל היציבות. היא לא רצתה את הנסיעה הזאת מהרגע הראשון, והיא לא רוצה אותה עכשיו. הקטסטרופות ההודיות האחרונות שהיא שומעת  עליהן בחדשות לא עוזרות.

זה התחיל בפינוי הבית. מה פתאום שניקח מוביל ואריזה? הרי אנחנו לא עוברים דירה, רק מורידים כמה דברים כמה מדרגות, ויכולים לעשות את זה בהדרגה. בהדרגה זה אומר שחודשיים אנחנו בהובלה. יותר גרוע מלעבור דירה. באותו הזמן יש גם לטפל בגינה, לפרק בריכה וטרמפולינה, לעשות חיסונים (6 ביקורים!),  להזמין מלון, לקנות ציוד, לקנות מחשב, לגזום עץ שבדיוק, אבל בדיוק השבוע התחיל להפריע לשכנה. ואז סוף סוף עוזבים את הבית וחושבים זהו, נגמר המתח, אבל בעצם השיא עוד לפנינו.

בימים האחרונים אני לא מתפקדת. מפזרת בבית פתקים כמו עמי ותמי, לא לשכוח – להתקשר להוט, להעביר חוזה למועצה, לבטל הוראות קבע, לקחת מרשמים, ללכת לבית מרקחת, כל כישורי ההתארגנות המעולים שלי מתפוגגים, אני מסתובבת סביב עצמי כמו ג'וק מסומם, מאבדת ומוצאת ומאבדת, הראש לא מפסיק לעבוד: לשלוח מכתב, לעדכן ביטוח, (שיט, שכחנו מסמכים בבית) לטפל בהחזרים מהמושלם, לסגור חשבון במושב, ללכת לבית מרקחת לקנות מה ששכחתי בפעם הקודמת, להוציא ייפוי כח, להפקיד צ'קים, להתקין תוכנה, לסרוק מסמכים,  אז מה עם הילדים לא אוכלים כבר שבוע? להפקיד רשיונות, להתקשר לויזה, חברת חשמל, לבנק, לקנות דולרים, מה עוד צריך מבית המרקחת?

ההודים כבר נותנים לנו תצוגת תכלית של מה שהם כל כך מפורסמים בו, ואחרי יומיים מורטי עצבים אנחנו מקבלים את הדרכונים עם הויזות לא בדקה ה-90 אלא 3 שעות  אחר כך, ביום שישי אחה"צ!

בוקר אחרון, כולם מתעוררים עם כאבי בטן. מאיה מקיאה בשדה התעופה. אין ספק, יש לנו הרבה מה ללמוד  על שלווה, הודו , Here we Come!