(22.10 - 20.10) Sabang

 יצאנו מוקדם בבוקר ל Sabang, אבל בהתאם לחוק אסיה שאומר – "ככל שגדל המרחק מהמקום בו נקנו הכרטיסים כך קטן הסיכוי שתקבל את הנסיעה שהובטחה לך", חוק מדוייק להפליא ששמענו פעם מזוג אמריקאים, שועלי טיולים, בצפייה לוואן שיאסוף אותנו לאחר מעבר הגבול מלאוס לקמבודיה – הגענו ל   Sabang רק ב 15:00. כבר בהתחלה מצא חן בעינינו המקום וקרלוס אמר – לא בפעם הראשונה – איזה מזל שאת מתעקשת לזוז. הדינמיקה הזאת, שהוא מבסוט בכל מקום ורוצה להישאר ושלי יש תמיד רשימת מקומות שאני רוצה להגיע אליהם לא חדשה לנו, אבל בטיול קצר כל כך זה היה קיצוני יותר. כמובן שבאומרו את המשפט הזה הוא ישר גרם לי להתבאס ולהמשיך אותו במחשבתי – "וחבל שלא זזנו יום קודם ונסענו גם ל Port Barton"...

(19.10) ושוב טייפון

ביום האחרון מזג האויר שוב הקדיר. שכרנו שוב אופנוע ונסענו לחוף Las Cabaneas. ברים, מסעדות, אומגה (שכמובן לא פספסתי). ראינו שם מודעה על מסיבת Full Moon שנערכה בערב הראשון שלנו על האי. נזכרנו שבערב הראשון והסוער שלנו באמת איזה נהג ניסה לשכנע אותנו ללכת למסיבה כזו והיינו בטוחים שהוא עובד עלינו – מסיבת Full Moon  באמצע הגשם הזה...??? עכשיו הצטערנו שלא האמנו לו...

אחרי יומיים יפים ושמשיים חזר הגשם בדיוק בסוף האומגה שלי ותקע אותי מתחת לחתיכת ברזנט עם חמישה מקומיים וחמישה מליון יתושים. לא שהיה לי אכפת להירטב, אבל הייתי עם המצלמה...

בערב שמענו מהמרפסת שלנו כמה הופעות חיות ולא רעות שנערכו בברים שעל החוף הגשם וירדנו לטייל לאורכו, אבל די מהר Lawin הגיע סופית, הבריח את כולם וסגר את המסיבה. לא ממש הספקנו להינות מהמרפסת מעל הים...

(18.8) קייאק

כמו שהלכנו לישון עם חיוך, גם קמנו עם חיוך. עוד יום שמשי ומקסים. בתכנית – לשכור קייק מהחברים ב Angel Nido, ולחתור לאי Cadlao  שנמצא ממול. ללין, העובדת סיפרה לנו שמתיאו, הבעלים של המקום הקיף את האי ושזה מאד קשה. בבוקר הוא הסביר לנו איפה יש חופים על האי ואיפה נמצאת Cadlao Lagoon. האי הוא חלק מסיור D  שאותו לא לקחנו וחשבנו שיהיה נחמד סוף סוף לעשות משהו לבד ולא עם ערימות התיירים.

הערכנו שייקח חצי שעה של חתירה כדי להגיע לאי. הערכה די מדוייקת בדיעבד. מה שלא הערכנו זה כמה קשה זה יהיה. ממש. עכשיו היה צריך להחליט על כיוון. מימין היה חוף חבוי בין שני איים ומשמאל תכננו להגיע לחלק האחורי של האי, עוד חופים והלגונה שנאמר לנו שהיא יחסית רחוקה. כיוון שכבר הבנו שזה לא הולך להיות פשוט, החלטנו לוותר על החוף ולנסות להגיע ללגונה.

(17.10) Tour C

 אז עכשיו מה? נשארים ב El Nido  לחכות לשמש? נוסעים ל Port Barton? ל Sabang? אולי לדרום האי? הטיול הזה הוא בסימן התלבטויות, והתלות במזג האוויר ממש מקשה לעשות תכניות או להתגמש.

בכל אופן, הבוקר הזה, יום שני, אנחנו קמים ל...שמש!!! Karen עזבה, Lawin עוד לא הגיע, ואנחנו מסתערים על Tour C. אנחנו יוצאים בטיול מאורגן, עמוס מדי (20 בסירה), אחד מבין עשרות שיוצאים בדיוק לאותו מסלול – כל עשרות ויותר התיירים שחיכו, כמונו, ליום יפה. לא מושלם, אבל השמש מורחת לנו חיוך על הפרצוף. עוברים מיעד ליעד – החוף הנסתר, החבוי, אי כזה, אי אחר, מה זה חשוב? השמש זורחת וסוף סוף המים מנצנצים אלינו בכחול והירוק והטורקיז שכל כך חיכינו להם. גם הפעם דגים ומאכלי ים על האש, פירות נהדרים, רק שהפעם אנחנו אוכלים בנחת ולא בורחים מהגשם. תענוג.

(16.10) Nacphan Beach

מעבר הגסטהאוס יכול לחכות לאחה"צ. אנחנו שוכרים אופנוע ויוצאים לחרוש לכיוון צפון. חוף Nacphan המפורסם ואולי לעצור במפלים ובמעיינות החמים שבדרך. כרגיל הדרך מהנה בהחלט. הקילומטרים האחרונים נעשים בדרך עפר, או יש לומר – דרך בוץ – מלאת חתחתים. כקילומטר לתוך הדרך אנחנו מזהים: פנצ'ר. מה עושים. לשמחתנו, בחור מקומי מסמן לנו שמעט קדימה יש מי שמתקן ואנחנו עושים קטע קצר ברגל רק כדי לגלות שהמתקן לא בבית. אחרי כחצי שעה של ציפייה אנחנו מחליטים לחזור לכפר האחרון שעברנו לפני מספר קילומטרים. חם, ולח, ולא קל. אני הולכת ברגל וקרלוס קצת הולך וקצת רוכב – הצמיג לא ריק לגמרי, אבל אנחנו חוששים להרוס את הגלגל. כשאנחנו מגיעים לכביש הסלול קרלוס מתקדם ואני מטיילת מאחור. לא אכפת לי – עד כה לא הלכתי ברגל וזו הזדמנות. עם זאת, אחרי עוד כחצי שעה אני מתעייפת ולכן אני שמחה כשמגיע אופנוע עם נער שאומר לי "my wife?" ואני מבינה שקרלוס הגיע ושלח אותו לאסוף אותי.

הפנצ'ר מתוקן כמו לפני 50 שנה, זה לוקח קרוב לשעה, אבל כשזה מסתיים אנחנו ממשיכים בדרכינו ל Nacphan Beach. גם כאן, המוני תיירים. ההיילייט מבחינתי, טיפוס לגבעה שממנה רואים שלושה מפרצים שמתחברים זה לזה. את התמונה כבר ראיתי מספר פעמים, אבל כלום לא הכין אותי לחוויה. הרוח היתה אדירה, כאילו עוד רגע נעוף משם. עומדים למעלה וכל מה שרואים זה ים וים ועוד ים, חוויה עוצמתית מאין כמוה. אז אמנם בגלל מזג האויר לא ראינו את הצבעים היפים של המים – אבל זכינו בחוויה אחרת, לא פחות מיוחדת.

(15.10) Tour A

כאמור, בבוקר עלינו להר. הנוף משם כנראה מדהים ביום יפה, אבל הבוקר היה מעונן מאד. עם זאת, לא ירד גשם וחשבנו אולי כדאי לנצל את היום לטיול – כי מי יודע אם מזג האויר ישתפר או יחמיר...

בינתיים למדנו שמזג האויר שחווינו היה לא פחות מאשר טייפון שקיבל את השם Karen שמרכזו אמנם הרבה צפונה מאיתנו אבל את שוליו הרגשנו היטב. בפיליפינים בכל שנה בין יולי וספטמבר יש כעשרים טייפונים שמקבלים את שמם בסדר אלפאביתי עוקב. זאת אומרת שזו הסופה האחת עשרה. אני יודעת, אנחנו באוקטובר.Karen לא קוראת ויקיפדיה. החדשות הטובות – הוא בדרכו החוצה, החדשות הרעות – יש עוד אחד בדרך...

(14.10) Palawan

נפרדים מ  Siargao. מזג האויר עדיין אפור, אבל לא מספיק גרוע כדי לבטל את הטיסה. אנחנו אוכלים ב Bravo מול הים (אכלנו כבר כל כך הרבה ביצים עם בייקון שאני מרגישה שאני מפתחת אולקוס) ונפרדים, די בעצב, מהאי החמוד הזה.

אנחנו בדרך ל Palawan!!!

שתי טיסות מביאות אותנו ב 3 אחה"צ ל Puerto Princesa – העיר הגדולה של האי הזה.  El Nido היא העיירה התיירותית ביותר באי וממוקמת בקצה הצפוני – כ 6 שעות נסיעה משם. ממנה יוצאים לטיולי Island Hopping יפהפיים בין לגונות צלולות וצוקי גיר מרשימים. חוץ ממנה רצינו לבקר ב Port Barton  - יעד פחות מתוייר ואולי לא פחות יפה, Sabang – כפר קרוב למרכז שמהווה מוקד משיכה בגלל הנהר התת קרקעי שבו – אחד משבעי פלאי העולם של אונסקו, כן, אלה שניצחו את ים המלח שלנו. חוץ מזה יש את דרום האי – שעות על שעות של נסיעה לאזורים לא מתויירים בכלל בכלל, ביתם של שבטים שונים משאר הפיליפינים, מקום בו העבודה של המסיונרים הנוצרים לא צלחה והמקומיים ממשיכים להחזיק בתרבות שבטית קדומה. די ברור לנו שבזמן הקצר שיש לרשותנו לא נרחיק מעבר למסלול השחוק, אבל אפשר לחלום לא?

(13.10) Cloud 9

יום אחרון ב Siargao, מזג האויר עדיין עצוב. קרלוס יוצא ל Rock Island לגלישת בוקר, ה  swell המובטח עדיין לא מגיע. אנחנו שמים לב שהוא לא גלש אפילו פעם אחת ב  cloud 9 המפורסם ומחליטים שאין ברירה – בן אמר לו שאין לו מה לחזור בלי זה, אז אנחנו נוסעים לשם. יש סיבה שהוא לא הלך לשם עד עכשיו. הגלים אמנם מעט גבוהים יותר, אבל הים מלא גולשים, ועל ה peak הטוב ביותר נלחמים המקומיים בחרוף נפש. אפילו אני יכולה לראות בכמה רמות הם יותר מיומנים, יותר פראיים, יותר נועזים ויותר זריזים. לזרים כמעט אין סיכוי. קרלוס אפילו לא מנסה ומתפשר על גל אחר, קרוב, קטן יותר. אני מוצאת את עצמי מצלמת גולשים אחרים מלהטטים על הגלשנים.

(12.10) Magpupngko & Pacifico

 הבוקר נראה ככה ככה, אולי קצת בהיר יותר, אבל זה או היום או מחר ומחליטים לצאת צפונה לבריכות Magpupngko ולחוף Pacifico שנאמר עליו שבמצב בים הנוכחי אולי הגלים בו טובים יותר. הנסיעה ארוכה אבל אני אוהבת את הנסיעות האלה על האופנוע עם הרוח בפנים. אנחנו מגיעים ל Magpupungko בשיא השפל, כמו שצריך. המקום עוד לא פתוח אבל נותנים לנו להיכנס. ממש כשאנחנו מגיעים, כמו בהזמנה – השמש יוצאת! אני מאושרת. ויש לי סיבה – המים נצבעים בכחולים וירוקים מדהימים בדיוק כמו שרציתי. אני קופצת פנימה כמו לתוך גלויה. חלום.

(11.10) גשם וגלישה

גשם. קרלוס יוצא מוקדם בבוקר לגלוש. הגלים עדיין לא משהו. כולם באי מתוסכלים ומחכים ל swell. אני מחכה לשמש. שוב ספוילר – גם לגולשים וגם לי נכונה אכזבה מרה.

אנחנו מנסים להתחבר ל vibe ללא הצלחה יתרה. אנחנו מבנים על מה מדובר, באמת, יש כאן vibe אחר, זה פשוט לא הvibe  שלנו. זו אוירת גולשים ולי יש בעיה מסוימת איתה. סליחה על ההכללה אבל גולשים זה עם שחצן. הם צעירים, ויפים, ועפים על עצמם. עם הבגדים הממותגים, והציוד המבריק, עם הבלורית, והשיזוף, והחמצון הטבעי, עם הקוביות בבטן והישבנים הממותגים, עם הבלונד וכמובן הגלשן תחת הזרוע. לא סובלת אותם – חוץ מאת הגולשים הפרטיים שלי, שאני חולה על הקוביות בבטן שלהם. אבל באופן אישי אני מעדיפה את הvibe של הודו, זה שנקרא שאנטי. כנראה היינו צריכים להיות קצת במקום אחר כדי להבין כמה האוירה בהודו שונה וכמה אנחנו אוהבים אותה. לא קשה להתחבר גם לאוירת  Siargao, ואנחנו עושים את זה במהרה, אבל...זה לא הודו.

(10.10) First Island Hopping

כולם מקסימים. באמת. כשרק נחתנו לא ידעתי איך לקרוא אותם, את הפיליפינים. כמה אמון לתת? זה מעניין, כמה משמעותית היא המחיצה של מראה שונה, לא מוכר. הזרות מאיימת, מרחיקה. וכמה חיוך שובר את הקרח. והפיליפינים מחייכים בלי סוף. אחרי יום יומיים שאנחנו מנסים לפצח את החיוך הזה, מה עומד מאחוריו – חנפנות? תחמנות? – מאד מהר אנחנו נשבים בקסם. הם פשוט מקסימים. מאחורי החיוך יש חיוך רחב יותר. אנחנו מתאהבים בקלות. המלצריות במסעדות גורמות לנו להתאהב בכל אחת ואחת מהן. גם הגברים. וגם אלה שבאמצע (יש הרבה כאלה). הם נותנים שרות מכל הלב, עם כזה חיוך ושמחה, ולא, זה לא מרגיש כמו התרפסות אלא כחום ושמחה ופשטות וצניעות – כנים ומכל הלב. ברור שזו הכללה, אבל זאת התחושה שלנו, והחיוך הזה מדבק והופך גם אותנו לנינוחים ונדיבים וחייכנים.

(9.10) Sugba Lagoon בערך

למחרת מתעוררים מוקדם, שוכרים את האופנוע היחיד של המקום (300 PHP) ונוסעים לצד השני של האי לחוף del carmen, במטרה לקחת סירה ל Sugba Lagoon. יש מזג אויר מצויין ואנחנו, אני, רוצים לנצל אותו לטיול, כי לגלוש אפשר גם בגשם. יש טיולים מאורגנים לכל מיני מקומות, אבל בינתיים אנחנו מחליטים לעשות את זה לבד. ב del carmen אחרי כשעה נסיעה באופנוע, אנחנו נתקלים באישה מקומית עם אנגלית טובה – מסתבר שזה לא מובן מאליו למרות שתמיד אומרים שהפיליפינים דוברי אנגלית. אולי במנילה. בכל אופן היא מחברת אותנו ל Boat man ומציעה להצטרף בעצמה ולהראות לנו את הקוטג' שלה ליד הלגונה. יאללה.

(8.10) SIargao

ב Malijon מקבלים אותנו עם חיוך רחב פונטוס ופרידה – זוג שוודי צעיר, שניהם יפים ומתוקים כמו בונבוניירה, החליטו שהחיים יפים יותר ב Siargao, ובוו, העובדת הפיליפינית שלהם, חייכנית אף היא, להוטה לעזור בכל דבר. החדר מעוצב בפשטות וביופי, מרפסת קטנה עם ערסל ופינת ישיבה, מה צריך יותר? ים. המקום נמצא קצת פנימה, לא על החוף. בימים הבאים נבין שזה חסר לנו, אבל הם כל כך חמודים ואין להם אף אורח אחר... למרות עיסוק מתמשך בשאלת מקום הלינה אנחנו נשארים את כל תקופת  Siargao אצל המתוקים.

מזג האוויר מקסים. בתחזית מופיע דווקא גשם לכל השבוע. פרידה אומרת שזה תמיד ככה ולכן אנחנו מקבלים את עצתה ובוחרים שלא להאמין לתחזית. ספוילר – פרידה טועה, אנחנו טועים.

אחרי שינה קצרה מהצפוי אנחנו יוצאים לרחוב הראשי והיחיד של ג'נרל לונה לסיבוב הכרות ראשון. מסעדות, ברים, חנויות לציוד גלישה, השכרת אופנועים, מכולות. זה שיא העונה לגולשים ודי עמוס. אנחנו מתיישבים במסעדה שמגישה עוף שלם בגריל ונהנים מעוף מצויין עם אורז שום מצויין אף הוא אבל סלט עלוב מאד עם פרוסת עגבניה בודדת וכמות דומה של חסה ומלפפון מרים. זה הרמז הראשון שאנחנו מקבלים למצב הירקות בפיליפינים. אנחנו משלמים 400 PHP  שהם כ 32 ₪ על אחלה ארוחה. נחמד, אבל בדיעבד זו הארוחה הכי זולה שנאכל כאן. בדרך כלל נשלם לפחות 600, ועד 1000 לארוחה יקרה במיוחד.

מסיימים את הערב במרפסת של החדר שלנו עם בירה מקומית קרה – Red Horse – שבקרוב תהפוך למרכיב מרכזי בחופשה שלנו.

ללכת בלי...

"יאללה זוזו!"

"בן, קח את התיק הגדול"

"מאיה תתקדמי כבר, מה את נתקעת כל הזמן!"

"יערה תעמדי רגע בשקט!"

"נו מאיה, רגל אחרי רגל, את תוקעת את כל התור!"

"אתם תוקעים את העגלה ברגליים שלו!"

"למה צריך להגיד כל דבר מאה פעמים? תשתפו פעולה!"

אז את כל זה לא היה לנו! אבל בימים הראשונים לא יכולתי שלא להשוות. איך היה התור הזה איתם? איך היתה הנסיעה הזאת איתם? מוזר, להיות פתאום רק אנחנו. כמעט 18 שנה שזה לא קרה...

ההגעה היתה קשה. כמה קשה יכול להיות כשזה רק אנחנו? נכון, זה לא מתקרב, אבל גם לבד – אנחנו לא סופרמנים...

טיסה של שעה, המתנה של שתיים, טיסה של שעתיים וחצי, המתנה של 3, טיסה של 9 שעות, המתנה של 5, טיסה של שעה, המתנה של 3, טיסה אחרונה של שעה, נסיעה למעבורת, המתנה של קרוב ל 3 שעות, מתוכן לפחות שעה על סירת עץ לא נוחה, חום אימים, עוד ועוד אנשים עולים. אנחנו ממוטטים בשלב הזה. לא יודעים איך נעמוד בהפלגה. מתקפלים מתחת ליריעת קנבס מסתתרים מהשמש. מה חשבנו שתכננו ככה את ההגעה? סובלים ממש בשעתיים של ההפלגה המתישה. אני במצב תודעה שאף פעם לא הייתי בו. חולמת בלי לישון, מדמיינת, מנקרת. לקראת סוף ההפלגה – מבול. לא דבר רע כל כך. קצת מעורר אותנו, אבל מאלץ אותנו להידחס לתוך הסירה הצפופה.

אחרי 36 שעות ללא שינה ראויה הגענו ל Siargao.