דלהי, בקטנה.

הגענו בנסיעת לילה באוטובוס נוח להפליא עם סרט בוליוודי חדש (!) ולגסטהאוס מוזמן. אמריקה. החלטנו להיות יומיים כדי להשלים קצת קניות וקצת לחוות הודו בעונה שהיא יחסים נסבלת. הנסיון הראשון שלנו להסתובב בעיר נכשל כשלון חרוץ כשנהגי ריקשות ערמומיים מסיתים אותנו מהמסלול, עוברי אורח מטעים אותנו, ואנחנו בשום אופן לא מצליחים להבחין בין אנשים כוונות טובות ורצון לעזור (ולתרגל את האנגלית שלהם) לבין התחמנים המקומיים. בעייה. כשקרלוס נשבר אחרי שעות של שוטטות חסרת טעם (כן, ביום שלאחר נסיעת לילה), אני מתעצבנת ומחליטה להמשיך לבד. הילדים מוותרים אף הם ולרגע אני מוצאת את עצמי לבד בהודו, אבל אז אני שומעת "אמא" קטן – יערה מחליטה להצטרף אלי. אנחנו מתברברות עוד קצת – כן, שוב עצה מקומית מרחיקה אותנו מהיעד – אבל אז עולות על הרכבת הנכונה. מה זה נכונה? מגיעות לאן שתכננו, אבל לא ברור למה. חור אמיתי. צפיפות מטורפת, אף זר באופק. לפני שלש שנים אני מניחה שהייתי בפאניקה ממקום כזה. הפעם אני לא מתרגשת. באופן מפתיע הנוכחות של יערה ממלאת אותי בטחון. וגם שמחה. אנחנו מטיילות לנו באמצע העזה הזאת בכיף למרות שאין מה לעשות או מה לראות. פשוט חוויה אחרת. החיוביות והגמישות של יערה ממש ממלאות אותי. איזה ילדה מדהימה. היא רעבה ועייפה וכואבת לה הבטן, אבל ככה, אחת על אחת, היא מלאת אנרגיה וסקרנות. אנחנו אוכלות כשמתאפשר, הולכות המון ברגל, נוסעות ברכבת ובצפיפות. היא שומרת עלי שלא אדרס – שזה לא פשוט בכלל – ואני שומרת שלא תאבד לי – שזו הדאגה היחידה בצפיפות ההודית הזאת. מי אמר שדלהי חרא של מקום? כזה בונדינג של אם ובת לא היה לנו הרבה זמן.

פעם אחת יותר מדי?

הטיול שלנו עומד להסתיים וזה הזמן לחשבון נפש... כשהתלבטנו איך לנצל את חודש החגים לטיול ראוי מאיה אמרה – בואו ניסע להודו. אנחנו כל כך התרגשנו מהמחווה הזו שלא ראינו בעיניים וקנינו כרטיסים. בדיעבד, יכול להיות זו היתה פעם אחת יותר מדי. הילדים גדולים. הם לא רוצים אותנו בסביבה ולמען ההגינות – גם אנחנו לא אותם. הם מתים להיות בהודו, אבל עם חבר'ה. אנחנו לא חבר'ה. ולנו הם מפריעים בזווית של העין. אנחנו רוצים להיות לבד, בשקט. מאיה לא יוצאת כמעט בכלל. היא מבכה את החופש האבוד עם החברים ומנסה להשלים אותו בווטסאפ. בן יוצא, אבל גם לו זה כבר לא מתאים, החופשה עם ההורים. יערה פורחת. היא מספיק גדולה לעשות דברים ומספיק קטנה להנות מחברתנו. עם זאת היחסים שלה עם בן ומיה גרועים מתמיד וזה מכניס אוירה ממש לא כיפית. האשמה, אגב, מוטלת על הצדדים במידה שווה.

ואנחנו? אם הנסיעות הקודמות היו מדהימות, והן היו ממש כאלה, הפעם זה פחות ממושלם. אנחנו לא סובלים חלילה, אבל אני מוצאת את עצמי מדי פעם חושבת על החזרה הביתה – מה שלא קרה אפילו פעם אחת בנסיעות הקודמות. אני גם חושבת שאילו היינו יודעים איך זה יהיה לא היינו באים, או לפחות לא באותה קונסטלציה. הוויתור על פולגה לטובת הילדים – כלומר לטובת דהרמקוט – היה לי קשה, הרגשתי שאני מקריבה יותר מדי. אבל אז חשבתי על זה. כל עוד אנחנו לוקחים את הילדים אנחנו לא יכולים להתייחס אליהם כאל מטען. למרות שהם מרגיזים... פולגה, ומקומות מסוג זה, הם בשבילנו. פחות בשבילם. ואם דהרמקוט היא הפשרה בין הצרכים שלנו לשלהם – let it be! אם האלטרנטיבה היא דיסנילנד (והרי זו בחירה משפחתית קלאסית), אז יצאנו בזול עם ה"פשרה" שלנו, לא? יאללה דהרמקוט!!! 

דהרמקוט

נסיעת הלילה שלוקחת אותנו מהמאפרה העצומה שנקראת פרוואטי לדהרמסאלה עוברת בשלום. אנחנו מופתעים מכמה מטיילים צעירים נוסעים איתנו. חשבנו שאנחנו ממש בסוף העונה ושהקור יקנה לנו קצת מהבדידות והשקט שאנחנו כל כך מחפשים, אבל לא כך. גם דהרמקוט עמוסה לעייפה בצעירים ישראלים. ככה זה היה גם בפעמים הקודמות? אנחנו לא זוכרים את זה ככה ומתבאסים. נילאם לא שמרה לנו את החדרים. לחובתנו נזכיר שגם אנחנו בתורנו הברזנו והגענו יומיים אחרי שסיכמנו איתה. נכון שהודענו לה ונכון שהיא אמרה שתשמור, אבל כאן זה הודו והם תמיד יעדיפו ציפור אחת ביד ולא משפחה שמשנה את דעתה כל יומיים...

כך שהשעה 5 בבוקר ואנחנו כבר בכפר ומחכים שיהיה אפשר להתחיל לחפש חדר. לשמחתנו פחות קר מהצפוי. כלומר קר בהחלט, אבל שעתיים המתנה חסרת תנועה ב 5 בבוקר בכפר בהימלאיה היתה יכולה להיות הרבה יותר גרועה. החיפוש שלנו, כשמתאפשר סופסוף, קצר יחסית. אנחנו לא מתאמצים יותר מדי לחפש במרכז והולכים לכיוון שטרי אמרה לנו שהם מתאכסנים. היא שלחה תמונה (שעל פיה זיהינו בקלות את הגסטהאוס) ואמרה שנחמד שם, ומצב הצפיפות והצורך שלנו בשקט חייב צעדים דרסטיים כמו לינה באמצע הדרך לבהגסו, קצת מחוץ לכפר, למרות שזה כרוך בהליכה עם הציוד. ב 7 בבוקר המקום נראה די קרוב למה שרצינו – נוף, שקט, מרפסת, חדרים עצומים. כמה שעות אחר כך כבר נחנו, פגשנו את טרי ונדב, אכלנו טוב, וגילינו שזה לא זה. למעשה אנחנו על ציר תנועה די ראשי (אמנם של הולכי רגל בלבד), מעל מסעדונת קטנה אבל שוקקת חיים, ובמקום די "טרנדי", כזה שבערב שרים ומנגנים ומדליקים מדורה ובבוקר עושים ג'אגלינג על הדשא. בקיצור, אוירת פסטיבל. נכון, זה לא בומבמלה, ממש לא, הכל מאד מאד עדין, אבל זה לא מה שייחלנו. יכולים להישבע שזה לא היה ככה, או שהגסטהאוס של נילאם היה עוד יותר אי של שקט ממה שחשבנו. לא עושים עניין (רב הזמן), זה עדיין נעים.

ואף על פי כן – פולגה!

אחרי שביכינו אותה והתאבלנו עליה, הנה אנחנו בג'יפ בדרך לפולגה. נכון,רק ליומיים, אבל גם זה משהו. אבל מה, חיכינו יותר מדי ועכשיו גשם. ההגעה לפולגה עולה ב 40 דקות של טיפוס מאומץ עם כל הציוד שזה בסדר, אבל בגשם? וכשקר? פחות כיף. אנחנו מבקשים מדהרמה שיארגן לנו פורטרים, אבל מסתבר שגם המקומיים לא אוהבים ללכת בגשם... למזלנו אנחנו משיגים עזרה עם שניים מהתיקים הכבדים ביותר ואת כל השאר אנחנו סוחבים בגשם ובקור בכח האהבה לפולגה...

עמק פרוואטי

אחרי 9 ימים בואשישט ופרידה מרגשת מיעל, קארל והילדות יצאנו במונית לטוש. היופי של העמק הזה מכה בנו מיד ביציאה מהעיר קולו. לא דמיינו בפעם הקודמת, זה באמת אחד האזורים היפים שהיינו בהם. המונית חולפת על פני הכפר בראשאני הסמוך לפולגה ואנחנו כמעט מזילים דמעה. היא מטפסת לטוש הגבוה, ולמרות שאנחנו יודעים שבתןך הכפר צפוי לנו עוד טיפוס לאזור הגסטהאוסים, שום דבר לא מכין אותנו לקושי הזה. אני יוצאת קצת חולה וחלשה בבטן לנסיעה באותו היום והעלייה הקשה גומרת אותי. אנחנו מטפסים עד הגסטהאוס הכי גבוה בהמלצת יעל, והאמת שהוא לא מצדיק את זה. אמנם הנוף מהמם, אבל לא שווה את הטיפוס לדעתי. חוץ מזה החדרים חשוכים עוד יותר מהרגיל והמיטות קשות כמו אבן. האזור של התיירים מרוחק מהכפר והמקום שלנו עוד יותר מהאחרים. זה לא דומה בשום דבר לפולגה ואנחנו עצובים. הלילה הראשון קשה לי. 

בואשישט גיליתי את היוגה

טוב לא באמת, מבחינה פורמאלית זה קרה בדהרמקוט בשנה שעברה. אבל רק עכשיו, בואשישט נעזרתי בה ככה באופן עצמאי, בלי שיעור מסודר, לבד, על המרפסת, כדי לשפר את הרגשתי הפיזית והנפשית. נפל לי איזה אסימון בעניין הזה. תשמעו, זה עובד.

ביום לפני שיצאנו מג'יבי סימסה לנו יסמין מפולגה שעקב ענייני ויזה הם נאלצים לעזוב כמעט מיד שרק אם ניסע לשם מיד (ולא אחרי ואשישט) נספיק לפגןש אותם. הנפגעת העיקרית היא כמובן יערה שחיכתה מאד לפגוש את נעם ולהתרוצץ איתו בכפר וביער. התלבטנו. מאד. הדינאמיקה של הטיול אמרה ואשישט – היא נמצאת קילומטרים ספורים ממנאלי והגדולים כבר השתוקקו להגיע למקום שוקק חיים, עם חנויות, גסטהאוסים, מסעדות שמגישות שנצל וחומוס וצעירים עם ראסטות וקעקועים בסגנון הישרא-הודי המוכר. רק אחרי כמה ימים כאלה אני מניחה שנוכל שוב לקחת אותם למקום שקט ומבודד יותר כמו פולגה. הפתרון יכול היה לבוא מזה שגם המשפחה של דורון, חברה של מאיה, שנמצאים עכשיו בדהרמסאלה, יגיעו לפולגה עכשיו, אבל לא הצלחנו להשיג אותם. החלטנו להמשיך בתכנית המקורית. בבוקר לקחנו את ישפאר והג'יפ שלו ויצאנו לטיול קטן ואחרון בעמק בנג'אר. עלינו לכפר צ'איני, עלייה מתישה אבל מתגמלת (לא לדעת כולם כמובן) הביאה אותנו למגדלים הגבוהים המאפיינים אותו. עם ישפאר סיכמנו שייקח אותנו עד אוט (Aut  ), המקום שנמצא על הכביש למנאלי, אבל כשהגענו לשם והבנו שמכאן נוכל לקחת רק לוקאל למנאלי החלטנו להתפנק ולהמשיך איתו עד ואשישט. עד בונטאר עוד כרסמה ההתלבטות אם לא לקחת ימינה ולחתוך לפולגה, במיוחד שאנחנו כבר עם מונית ולשם הרי חייבים להגיע במונית, אבל כשעברנו את הפנייה באה ההשלמה עם ההחלטה. היא לא ארכה הרבה זמן כי בקולו – כחצי שעה אחר כך – סימסה אדווה, אמא של דורון, ואמרה שכנראה יגיעו לפולגה תוך יומיים. בשיחה טלפונית הבנתי שזה יותר מורכב... אחרי עוד קצת בלבול הגענו למסקנה משותפת עם הילדים שאי אפשר לעשות תכניות על פי אנשים אחרים. לכל אחד יש את העניינים שלו ואת שינויי התכניות שלו ואם נבנה על אחרים צפוייה לנו אכזבה. המשכנו לואשישט.

אין מרפסת בג'יבי

לקח לי שבוע אבל סוף סוף הגעתי להודו.

בניגוד לביקור הקודם בו גלשנו אל תוך האוירה של הודו ממש מהיום הראשון, הפעם זה היה קשה יותר. לא רע, ממש לא, אבל רק "בסדר". ואני הרי רציתי "ואו". וה"ואו" לקח את הזמן שלו.

אז אתמול הוא הגיע.

הגענו לדלהי מוקדם בבוקר ויצאנו לחכות למונית שהזמנו מראש לצ'אנדיגר. למה? כי אני עשיתי את החשבון (מתי אני אלמד שככל שהחשבון יותר מחוכם ככה הוא פחות עובד?) שכיוון שבין כה וכה ההגעה שלנו לצפון היא מסובכת, בואו ננצל את זה לביקור בגן הפסלים ולנסיעה ברכבת הצעצוע מקלקה לשימלה. כיוון שלא היו רכבות בשעה סבירה, החלטנו להתפנק במונית.

הנהג, באופן לא מפתיע, לא חיכה לנו בשדה התעופה. אחרי כמה שיחות וכשעה של המתנה הוא הגיע, מה שהיה מזל גדול כי המחיר שביקשו מאיתנו בשדה התעופה היה גבוה פי שלושה. נסענו, הגענו, מצאנו את המלון שהזמנו מהארץ מה שהתגלה כמקום דוחה מאין כמוהו. יצאנו לסיבוב בגן הפסלים שבאמת מופלא ולגמרי שווה ביקור. מעבר לפסלים היפהפיים ולשימוש בחומרים מעניינים (שברים של כיורים, שברים של צמידי זכוכית), יש בחלק החדש של הפארק קיר קשתות עצום, מפותל וארוך להפתיע, ובכל קשת תלויה נדנדה. כזאת פשוטה (ורומנטית), ארוכה (בגובה הקשת) ורחבה (להכיל שני מתנדנדים רזים). אבל שורה מפותלת של עשרות נדנדות עם עשרות הודים מתנדנדים, זה מראה שלא מאפשר להוריד את החיוך מהפרצוף וגם לא לוותר על התנדנדות נמרצת. משום מה לא ראינו כמעט אף תייר מערבי, רק עשרות תיירים הודים מה שמיד עשה את מאיה חולה והושיב אותה בצד למשך חלקים ארוכים של הסיור.