עמק פרוואטי

אחרי 9 ימים בואשישט ופרידה מרגשת מיעל, קארל והילדות יצאנו במונית לטוש. היופי של העמק הזה מכה בנו מיד ביציאה מהעיר קולו. לא דמיינו בפעם הקודמת, זה באמת אחד האזורים היפים שהיינו בהם. המונית חולפת על פני הכפר בראשאני הסמוך לפולגה ואנחנו כמעט מזילים דמעה. היא מטפסת לטוש הגבוה, ולמרות שאנחנו יודעים שבתןך הכפר צפוי לנו עוד טיפוס לאזור הגסטהאוסים, שום דבר לא מכין אותנו לקושי הזה. אני יוצאת קצת חולה וחלשה בבטן לנסיעה באותו היום והעלייה הקשה גומרת אותי. אנחנו מטפסים עד הגסטהאוס הכי גבוה בהמלצת יעל, והאמת שהוא לא מצדיק את זה. אמנם הנוף מהמם, אבל לא שווה את הטיפוס לדעתי. חוץ מזה החדרים חשוכים עוד יותר מהרגיל והמיטות קשות כמו אבן. האזור של התיירים מרוחק מהכפר והמקום שלנו עוד יותר מהאחרים. זה לא דומה בשום דבר לפולגה ואנחנו עצובים. הלילה הראשון קשה לי. 


בדיעבד אני מבינה שזה בהשפעת המחלה, אבל בלילה אני מאשימה את המיטה הקשה. כל הגוף כואב לי ברמה שאני לא מסוגלת לישון. למחרת אנחנו קמים לבוקר בהיר ונוף מהמם, עוברים גם חדר, אבל מחליטים שלא לזה פיללנו ומתכנים לעזוב תוך יומיים לכיוון דהרמסאללה, לא מעט בזכות סמס שאנחנו מקבלים מנילאם שאומרת שהחדרים שלנו בדהרמקוט פנויים! באותו יום אנחנו יוצאים לטיול יום לפולגה, למרות המסיבה שנערכת שם כרגע. כבר בדרך נמרח לנו חיוך גדול גדול על הפרצוף וכשאנחנו מגיעים אנחנו מתמוגגים. הילדים המקומיים זוכרים את הקפואירה שקרלוס לימוד אותם בשנה שעברה, אנחנו פוגשים את הפורטר שלנו מהטרק לקירגנגה, את דהרמה וראמאן מהגסטהאוס שלנו וכמובן את דבראז' שנראה שבוז לגמרי מההמון שמציף את הכפר ולכן מגיש רק דאל במקום את התפריט העשיר שלו. הוא מבטיח שיחזור לבשל כשילכו. אנחנו מסכמים עם דארמה שנזמין דרכו כרטיסים לדהרמסאלה ועם ראמאן שנבדוק מחר אם יש חדרים – אחרי שהבנו שלמרות העומס הכל מאוד נזיל והחברה באים והולכים.

אנחנו עולים ליער הפיות שכפי שזכרנו הוא עדיין מהמם, קסום ועצמתי, אבל כרגע הוא כבוש על ידי מאות ואלפי צעירים הודים וישראלים תחת השפעה. איכשהו לא נורא מרגישים את זה בכפר ואני מצטערת שלא פשוט הגענו למקום על אף המסיבה. באותו ערב בטוש אנחנו מזמינים כרטיסים לדהרמסאלה ואפילו סוגרים עם נילאם על החדרים. אלא שאני קמה בבוקר חדורת חרטה. אני לא השלמתי עדיין עם הויתור שעשינו על פולגה והביקור החפוז רק מגדיל לי את החשק. על הבוקר אני מתקשרת לדהרמה שיבדוק אם ניתן לדחות את הכרטיסים ואז אני מתקשרת לראמאן ואומרת לו הכל – אם יש לך חדרים למחר, אנחנו נחכה כאן בטוש עוד יום, אפילו חדר אחד מספיק. הוא מזמין אותי להתקשר  ב 12 וחצי, אבל אנחנו לא יכולים לחכות – צריך להודיע בטוש אם מפנים או לא, ב 11 וחצי הוא מודיע – החדר פנוי! אנחנו דוחים את הכרטיסים ביומיים ויוצאים לטיול למפלים של טוש בטרם אנחנו אוספים את הדברים שלנו ויצאים לפולגה בלי שמץ של היקשרות לטוש.