דהרמקוט

נסיעת הלילה שלוקחת אותנו מהמאפרה העצומה שנקראת פרוואטי לדהרמסאלה עוברת בשלום. אנחנו מופתעים מכמה מטיילים צעירים נוסעים איתנו. חשבנו שאנחנו ממש בסוף העונה ושהקור יקנה לנו קצת מהבדידות והשקט שאנחנו כל כך מחפשים, אבל לא כך. גם דהרמקוט עמוסה לעייפה בצעירים ישראלים. ככה זה היה גם בפעמים הקודמות? אנחנו לא זוכרים את זה ככה ומתבאסים. נילאם לא שמרה לנו את החדרים. לחובתנו נזכיר שגם אנחנו בתורנו הברזנו והגענו יומיים אחרי שסיכמנו איתה. נכון שהודענו לה ונכון שהיא אמרה שתשמור, אבל כאן זה הודו והם תמיד יעדיפו ציפור אחת ביד ולא משפחה שמשנה את דעתה כל יומיים...

כך שהשעה 5 בבוקר ואנחנו כבר בכפר ומחכים שיהיה אפשר להתחיל לחפש חדר. לשמחתנו פחות קר מהצפוי. כלומר קר בהחלט, אבל שעתיים המתנה חסרת תנועה ב 5 בבוקר בכפר בהימלאיה היתה יכולה להיות הרבה יותר גרועה. החיפוש שלנו, כשמתאפשר סופסוף, קצר יחסית. אנחנו לא מתאמצים יותר מדי לחפש במרכז והולכים לכיוון שטרי אמרה לנו שהם מתאכסנים. היא שלחה תמונה (שעל פיה זיהינו בקלות את הגסטהאוס) ואמרה שנחמד שם, ומצב הצפיפות והצורך שלנו בשקט חייב צעדים דרסטיים כמו לינה באמצע הדרך לבהגסו, קצת מחוץ לכפר, למרות שזה כרוך בהליכה עם הציוד. ב 7 בבוקר המקום נראה די קרוב למה שרצינו – נוף, שקט, מרפסת, חדרים עצומים. כמה שעות אחר כך כבר נחנו, פגשנו את טרי ונדב, אכלנו טוב, וגילינו שזה לא זה. למעשה אנחנו על ציר תנועה די ראשי (אמנם של הולכי רגל בלבד), מעל מסעדונת קטנה אבל שוקקת חיים, ובמקום די "טרנדי", כזה שבערב שרים ומנגנים ומדליקים מדורה ובבוקר עושים ג'אגלינג על הדשא. בקיצור, אוירת פסטיבל. נכון, זה לא בומבמלה, ממש לא, הכל מאד מאד עדין, אבל זה לא מה שייחלנו. יכולים להישבע שזה לא היה ככה, או שהגסטהאוס של נילאם היה עוד יותר אי של שקט ממה שחשבנו. לא עושים עניין (רב הזמן), זה עדיין נעים.

בבוקר הראשון אני צועדת לטושיטה למדיטציה מודרכת. כל פעם שהיינו הלכתי פעם אחת ובכל פעם הרגשתי שזה יותר מדי ז***י שכל והפסקתי ללכת. גם הפעם. עם זאת זה היה הפעם לא באולם הרגיל אלא במקדש יפהפה מלא בודהות, ככה שהיתה חוויה אחרת. אחה"צ הלכתי להירשם לקורס ההמשך ביוגה, זה שכל כך נפעמתי ממנו בשנה שעברה. למחרת ב 7 בבוקר הגעתי מלאת התכוונות לקראת הקורס בן חמשת הימים. קצת הצטערתי שזה גוזל לי את שעות השקט החביבות עלי, אבל זה מה שיש. איכשהו, מהדקה הראשונה של הקורס הרגשתי שזה לא זה. לא יכולה אפילו להגיד מה זה היה. משהו באנרגיה. זה נראה לי מיותר. בזבוז של הזמן הקצר שלי. אולי פשוט התקדמתי עם נטלי מעבר לרמת הקורס. העברתי את 3 השעות בהרהורים איזה סיפור אני מספרת כדי לבטל את ההרשמה, ושמחתי שבמקרה, או באינטואיציה, החלטתי ביום הקודם לדחות את התשלום על הקורס. בסופו של דבר כשיצאתי משם הרגשתי קלילה וחופשיה. איך חוויה מדהימה בזמן מסויים יכולה להיות לחלוטין לא לעניין בזמן אחר...

הימים בדהרמקוט עוברים בשלווה. מזג האוויר מדהים. הלילות לפחות 10 מעלות מעל מה שהתרגלנו בפרוואטי וואשישט. הימים שטופי שמש וחמים ממש. תענוג. הפעילות הרגילה – טיולים ביער, למפל, צעידות למקלאוד גאנג', לבהגסו. כל כך קל להתרגל ולזרום עם זה... רב הזמן אנחנו לא בהרכב מלא. יערה מצטרפת כמעט תמיד, בן בא מדי פעם, מאיה כמעט בכלל לא. ההילייט של הטיולים הוא ללא ספק המפל. אנחנו חוזרים על אותו מסלול (בערך) שעשינו בשנה שעבר בגשם, אבל הפעם בנחת. שעת העלייה הראשונה קשה ויערה נשברת. אז התחלנו את הדרך חזרה ברגע שהגענו, הפעם זו היתה רק תחילת היום. אנחנו מטפסים אל מעבר לנקודת ההגעה הראשונית למפל. שם יש המון מטיילים, אבל 20 מטר במעלה הזרם אנחנו לבד. אנחנו ממשיכים לעלות מבריכה לבריכה ממפל למפל, ממש גן שעשועים של הטבע. יום קסום ממש, אנחנו נשארים כמעט עד הערב.

עוד  כמה ימים עוברים, טלי וסולי מגיעות ואנחנו מצליחים לסדר להן חדר בגסטהאוס שלנו. ממש כיף לפגוש אותן כאן. זה מזכיר לנו שרק עוד שלושה ימים נשארו לנו לדהרמקוט ולטיול. יערה ואני עושות סוג של קורס צורפות שהוא בדיחה עצובה, קרלוס ואני מקבלים המלצה על מסג'יסטים והוכים לטיפול איורוודה נהדר, אני הולכת לשיעור אשטנגה יוגה שמזכיר לי שוב כמה אני לא מתחברת לזה ושוב מברכת בליבי את נטלי.

הקלות הבלתי נסבלת של דהרמקוט. האוכל טוב, האנשים טובים, הכל זמין, קל ונוח, למרות הצפיפות היחסית והאכזבה המסויימת אנחנו שוב רושמים הצלחה.