הטיול שלנו עומד להסתיים וזה הזמן לחשבון נפש... כשהתלבטנו איך לנצל
את חודש החגים לטיול ראוי מאיה אמרה – בואו ניסע להודו. אנחנו כל כך התרגשנו
מהמחווה הזו שלא ראינו בעיניים וקנינו כרטיסים. בדיעבד, יכול להיות זו היתה פעם
אחת יותר מדי. הילדים גדולים. הם לא רוצים אותנו בסביבה ולמען ההגינות – גם אנחנו
לא אותם. הם מתים להיות בהודו, אבל עם חבר'ה. אנחנו לא חבר'ה. ולנו הם מפריעים בזווית
של העין. אנחנו רוצים להיות לבד, בשקט. מאיה לא יוצאת כמעט בכלל. היא מבכה את
החופש האבוד עם החברים ומנסה להשלים אותו בווטסאפ. בן יוצא, אבל גם לו זה כבר לא
מתאים, החופשה עם ההורים. יערה פורחת. היא מספיק גדולה לעשות דברים ומספיק קטנה
להנות מחברתנו. עם זאת היחסים שלה עם בן ומיה גרועים מתמיד וזה מכניס אוירה ממש לא
כיפית. האשמה, אגב, מוטלת על הצדדים במידה שווה.
ואנחנו? אם הנסיעות הקודמות היו מדהימות, והן היו ממש כאלה, הפעם זה
פחות ממושלם. אנחנו לא סובלים חלילה, אבל אני מוצאת את עצמי מדי פעם חושבת על
החזרה הביתה – מה שלא קרה אפילו פעם אחת בנסיעות הקודמות. אני גם חושבת שאילו
היינו יודעים איך זה יהיה לא היינו באים, או לפחות לא באותה קונסטלציה. הוויתור על
פולגה לטובת הילדים – כלומר לטובת דהרמקוט – היה לי קשה, הרגשתי שאני מקריבה יותר
מדי. אבל אז חשבתי על זה. כל עוד אנחנו לוקחים את הילדים אנחנו לא יכולים להתייחס
אליהם כאל מטען. למרות שהם מרגיזים... פולגה, ומקומות מסוג זה, הם בשבילנו. פחות
בשבילם. ואם דהרמקוט היא הפשרה בין הצרכים שלנו לשלהם – let it
be! אם האלטרנטיבה היא דיסנילנד (והרי זו בחירה
משפחתית קלאסית), אז יצאנו בזול עם ה"פשרה" שלנו, לא? יאללה דהרמקוט!!!
