מגיעים. הזמן, המאמץ להגיע, והציפיות הגבוהות לא חיבלו בהתלהבות שלנו
מפולגה. זה באמת מקום קסום. הכפר, למרות שנדרס על ידי רגליהם של אלפי מטיילים,
שומר על אופיו ועל שלוותו. האנשים מקסימים, שומרים על שגרת יומם, מלון מריגולד
עדיין נקי להפליא, עדיין מספק את הנוף הכי מושלם שאפשר לבקש –ושיסלחו לי אוהבי טוש
– כל הגובה של טוש לא נותן תמונה יותר מחממת לב מהנוף של פולגה. והיער... מה עוד
אפשר להגיד על המקום הקסום והמכושף הזה? איזה עוצמה, איזה אנרגיות, פשוט לצעוד
לתוכו ולהתרגש בכל יום מחדש.
אבל לצערי זה לא הכל. הכפר (לא בשונה מכל כפר אחר בפרוואטי) בקושי
שורד את כיבושו על ידי ישראלים צעירים שבאו לעשן את עצמם לדעת. הקור מאלץ אותנו
להיכנס לתוך מאורות הצ'ילומים – בשנה שעברה ישבנו בחוץ – וזה לא נעים. צריך לזכור
שאנחנו עם 2 וחצי מתבגרים שלמרות שכבר ראו הכל הם במקום אחר עכשיו, יותר קרובים
לגילם של המטיילים הצעירים האחרים משהיו בעבר. אני מבינה את המשיכה למגניבות של
העניין ולחברה האלה עם הראסטות, הקעקועים והגיטרות, אבל מקווה שהם מפעילים גם עין
ביקורתית כלפי היעדר המידתיות במקרים שצריך. אנחנו כמובן מדברים על זה.
48 שעות אחרי שאנחנו עולים לפולגה בגשם אנחנו יורדים ממנה. שוב בגשם.
סוג של טמטום מצידנו בהתחשב בזה שאנחנו כבר יודעים שכל אחה"צ זה קורה. אבל
לשמחתנו הגשם נחלש בעוד אנחנו צועדים, וזה מזל כי יש לנו אוטובוס לילה לדהרמסאלה,
ועד היום – כמעט 3 שבועות מאז עזבנו את הארץ – לא הצלחנו לעשות כביסה בגלל הגשמים,
כך שבגדים להחלפה אין.
אנחנו, קרלוס ואני, עוזבים את פולגה בצער. היא הפייבוריטית שלנו ולולא
הילדים היינו נשארים בה שבועות. הם כבר מתים לאקשן של מקום גדול יותר. אני לא יודעת
מתי תהיה לנו הזדמנות לחזור לכאן ובאיזה מצב נמצא אותה בפעם הבאה. הייתי רוצה
להגיע אליה לפני 10 שנים, או סתם שיהיה לנו המזל כמו בשנה שעברה להגיע אליה כשהיא
כמעט ריקה ממטיילים.
