טוב לא באמת, מבחינה פורמאלית זה קרה בדהרמקוט בשנה שעברה. אבל רק
עכשיו, בואשישט נעזרתי בה ככה באופן עצמאי, בלי שיעור מסודר, לבד, על המרפסת, כדי
לשפר את הרגשתי הפיזית והנפשית. נפל לי איזה אסימון בעניין הזה. תשמעו, זה עובד.
ביום לפני שיצאנו מג'יבי סימסה לנו יסמין מפולגה שעקב ענייני ויזה הם
נאלצים לעזוב כמעט מיד שרק אם ניסע לשם מיד (ולא אחרי ואשישט) נספיק לפגןש אותם.
הנפגעת העיקרית היא כמובן יערה שחיכתה מאד לפגוש את נעם ולהתרוצץ איתו בכפר וביער.
התלבטנו. מאד. הדינאמיקה של הטיול אמרה ואשישט – היא נמצאת קילומטרים ספורים
ממנאלי והגדולים כבר השתוקקו להגיע למקום שוקק חיים, עם חנויות, גסטהאוסים, מסעדות
שמגישות שנצל וחומוס וצעירים עם ראסטות וקעקועים בסגנון הישרא-הודי המוכר. רק אחרי
כמה ימים כאלה אני מניחה שנוכל שוב לקחת אותם למקום שקט ומבודד יותר כמו פולגה.
הפתרון יכול היה לבוא מזה שגם המשפחה של דורון, חברה של מאיה, שנמצאים עכשיו
בדהרמסאלה, יגיעו לפולגה עכשיו, אבל לא הצלחנו להשיג אותם. החלטנו להמשיך בתכנית
המקורית. בבוקר לקחנו את ישפאר והג'יפ שלו ויצאנו לטיול קטן ואחרון בעמק בנג'אר.
עלינו לכפר צ'איני, עלייה מתישה אבל מתגמלת (לא לדעת כולם כמובן) הביאה אותנו
למגדלים הגבוהים המאפיינים אותו. עם ישפאר סיכמנו שייקח אותנו עד אוט (Aut ),
המקום שנמצא על הכביש למנאלי, אבל כשהגענו לשם והבנו שמכאן נוכל לקחת רק לוקאל
למנאלי החלטנו להתפנק ולהמשיך איתו עד ואשישט. עד בונטאר עוד כרסמה ההתלבטות אם לא
לקחת ימינה ולחתוך לפולגה, במיוחד שאנחנו כבר עם מונית ולשם הרי חייבים להגיע
במונית, אבל כשעברנו את הפנייה באה ההשלמה עם ההחלטה. היא לא ארכה הרבה זמן כי
בקולו – כחצי שעה אחר כך – סימסה אדווה, אמא של דורון, ואמרה שכנראה יגיעו לפולגה
תוך יומיים. בשיחה טלפונית הבנתי שזה יותר מורכב... אחרי עוד קצת בלבול הגענו
למסקנה משותפת עם הילדים שאי אפשר לעשות תכניות על פי אנשים אחרים. לכל אחד יש את
העניינים שלו ואת שינויי התכניות שלו ואם נבנה על אחרים צפוייה לנו אכזבה. המשכנו לואשישט.
לפני 3 שנים, כשהיינו במנאלי נתנו קפיצה קטנה לואשישט. עשינו את זה
קצר כי זו היתה הפעם הראשונה שהשארנו את מאיה, אז עוד לא בת 12, לבד בגסטהאוס. שם
התחילה מסורת ארוכה של טיולים נטולי מאיה... בכל אופן, אמרו על הכפר הזה שהוא
מקסים ופחות עמוס ממנאלי ומתאים מאוד למשפחות, ויש בו מעיינות חמים, וקפצנו לבדוק.
הגענו אז עד המקדש במרכז הכפר, לא ראינו שום קסם, אכלנו ארוחת צהריים וחזרנו
למאיה.
אחרי ששמענו עליו עוד, ומגורמים אמינים, החלטנו הפעם לתת לו הזדמנות
באמת והגענו כדי להישאר. קרלוס מצא לנו חדרים מעולים, גבוה גבוה מעל הכפר, חדשים
לגמרי, עם רצפת כאילו עץ נקייה ומתגים נקיים ולבנים – דבר שלא ראיתי מעולם בהודו –
ודוד סולארי עם מים רותחים, והכי חשוב – מרפסת! העלייה לכפר נראית כמו מנאלי בקטן
מאד – כמה חנויות, כמה מסעדות, כמה שלטים בעברית, אבל כאן בערך זה נגמר. נשאר כאן
הכפר. הכל נסגר מוקדם, אנשים מגיעים יום יום לבקר במקדש ולרחוץ במעיינות – לא רק
תושבי הכפר, וזה שומר עליו מלהיכחד תחת משא רגלי הישראלים. הצעירים מצידם מעדיפים
ברובם את מנאלי. win win קלאסי. שלווה. בפעם
הראשונה מאז נחתנו אני יושבת על מרפסת ובוהה בנוף הנהדר. כותבת. ו...עושה יוגה. על
המרפסת, מול הנוף. קראתי שיש כאן שיעורי יוגה, מדיטציה, טאי צ'י, אבל לא מצאתי
משהו ראוי, ולמען האמת נהניתי לעשות לבד מול הנוף. בהתחלה הפריע לי קצת שביני לבין
הנוף היה שרוע הכפר, עם הרעש והזוהמה האופיניים, אבל מהר מאד התחלתי לאהוב את זה. tbh מודה לנטלי שהיא כזאת מורה טובה. משהו ביוגה נפתח לי. אני נהנית ואני מרגישה שאני עושה משהו יותר נכון פתאום. אני שואלת את עצמי אם באמת רק באיינגר מדייקים כל כך או שפשוט לא היו לי מורים טובים לפני כן.
בערב הראשון שמענו מלמטה שירה ונגינה מקומיים. זה לא דבר נדיר כשישנים
שני מטר ממקדש, אבל ב 10 בלילה, כשכל הכפר כבר סגור, חשוך וריק, וכשהשירה נמשכה
כבר שעות ארוכות, החלטנו לרדת לברר. קרלוס, יערה ואני. בעל הגסטהאוס הנפאלי החביב
שלנו ניסה להניא אותנו ואמר שזה בוקע מתוך בית ושאין מה לראות, אבל החלטנו ללכת.
אי אפשר היה לפספס את זה. כל הכפר היה חשוך וריק לגמרי, ורק מפתח המקדש בקע אור.
ברחבה הקטנה – אולי 2 מטר על 6 מטר, ישבו כ 20 נשים, שרו ותופפו סביב אישה אחת
שעמדה באמצע ורקדה. אף אחד לא צפה בהם. היתה תחושה של פרטיות ואינטימיות כל כך
גדולה שהרגשתי שאנחנו לא אמורים להיות שם, אבל לא יכולנו להימנע, זה היה מקסים
מדי... בהתחלה חמקנו בחושך והתיישבנו על מדרגות חנות סמוכה. כשעינינו התרגלו לחושך
גילינו שאנחנו לא לגמרי לבד ושיש עוד כמה סקרנים – זרים ומקומיים – אבל ממש
בודדים. איכשהו הכח הנשי הזה משך אותי ולקחתי את יערה והתיישבנו קרוב יותר, במרחק
שיכלו לראות אותנו, אבל לא ממש איתן. זה היה מדהים. יכולתי להישאר שם שעות, בחיי.
לולא יערה שמיצתה אחרי כעשר דקות אני מאמינה שמהר מאד הייתי מצטרפת אליהן... היה
משהו עוצר נשימה בנשים האלה, שנראו כולן כמו הפועלות שאנחנו רואים יום יום סוחבות
עצים, לבנים, בולי עץ, עובדות בבנייה, בכבישים, מכבסות, מפנות סלעים – תחתית הסולם
החברתי ההודי הכפרי – ופתאום זה הזמן שלהן, והן צוחקות, ושרות, ורוקדות, ומושכות
זו את זו לקום ולרקוד כשהשאר מוחאות להן כפיים. פשוט חוויה יוצאת דופן ונדירה.
כשליערה נמאס חזרנו אל קרלוס שהתחבא בין הצללים ושמחתי לראות שלמרות שאמרתי לו
בהתחלה – אל תצלם – כי זה היה נראה לי כ"כ פרטי, הוא צילם, וגם אני, ואני
מקווה שזה יסלח לנו כי עשינו את זה בהרבה כבוד ואהבה.
למחרת נסענו למנאלי לקניות וסידורים ואחה"צ, כשחזרנו, אני והבנות
טבלנו בפעם הראשונה במעיינות החמים. מדובר באיזה שעה של הסתגלות למים שהם
בטמפרטורה של כ 50 מעלות. כשמצליחים סוף סוף להיכנס, מדובר בחוויה עצמתית. יצאנו
אדומות ומהבילות... מתחת למרפסת שלנו יכולנו לראות את המרחצאות של הגברים. כל יום,
כל היום התקלחו שם גברים הודים בתחתונים. את קרלוס זה הגעיל ובן לא רצה ללכת לבד,
כך שהם עדיין לא חוו את המעיינות.
באחד הערבים פגשנו את יעל וקארל והילדות שלהם מיה (10) ומעין (8). הם
בתחילתו של טיול של שנה והחיבור איתם היה מיידי ומושלם כך שלמרות שמזג האויר הלך
והתחרב, הימים נהיו גשומים וקרים ודוד השמש המפואר שלנו הפך חסר תועלת, בכל זאת
היה לנו נעים. יעל סיפרה לי שכבר היתה בואשישט ושמעה על האחווה הנשית המיוחדת שיש
במקום הזה ונתנה לי להבין שהיה לנו הרבה מזל לחזות בשירה של היום הראשון. בילינו
שעות במרחצאות בהרכבים שונים – ילדות, אמהות, ילדות ואמהות. בערב האחרון כשמיה
היתה חולה ויערה עם דלקת בעין שעוד ידובר בה, מאיה לקחה את מעין להתרחץ (ולא חזרו
עד ששלפנו אותן משם קרוב ל 9 בלילה...). השתדלנו להגיע בשעות לא צפופות מדי אבל
אין הרבה כאלה. ההודיות מגיעות לשם בכל שעות היום. בבוקר ובערב נדמה לי שאלה
המקומיות שבאמת באות להתרחץ, ובמשך היום יש איזו עלייה לרגל מבחוץ. נדמה לי שיש
איזה עניין של קדושה כיוון שראיתי אימהות מכריחות את בנותיהן להיכנס ואפילו
תינוקות מוכנסים צורחים אל המים הרותחים – מחזה קשה, בחיי. מאיה, שיחסים קל לה
להיכנס, התבקשה יותר מפעם להחזיק תינוק צורח כשהיא עומדת במים והאמא עומדת בחוץ
משפריצה מים על תינוקה המבועת. הנשים המקומיות, בכל הגילאים, מתרחצות בתחתונים בלבד,
וגם הבנות שלנו (הצעירות) אחרי כמה פעמים זנחו את בגדי הים.
לא יודעת איך, אבל אנחנו, הנשים, די התמכרנו לזה, למרות שבהחלט ניתן
לפקפק בנקיון המים. הימים הבאים היו גשומים וקרים והדוד הסולארי המפואר שלנו היה
חסר תועלת...המרחצאות באו בדיוק במקום הנכון. היינו מתרחצות בצינורות הזורמים גם
כדי להתרגל וגם כדי באמת להתקלח, ואח"כ נכנסות למין מקווה רותח עם עוד נשים
מקומיות וזרות. רק פעם אחת תפסתי איזשהו גועל מהתחושה של אמבטיה משותפת עם כל
הכפר, ולשמחתי באותו היום הוחלפו המים. ברבים מהימים רחצנו במים הרותחים תחת טיפות
גשם קפואות – שילוב מעניין. בכל המקרים החום של הרחצה נשמר בגוף לכמה שעות נעימות
לאחר הרחצה. המרחצאות של הנשים נמצאות בתוך המקדש, שם גם יש עוד מרחצאות לגברים.
באחד הימים בזמן שאנחנו מתקלחות התחילה איזו חגיגה מחוץ למבנה וממש היה מביך לצאת
לתוך המון הגברים המנגנים.
מעבר לבילויים במרחצאות הלכנו מדי פעם למנאלי – אולד וניו, טיילנו
לשני המפלים בימים הבהירים הבודדים שהיו, אבל בעיקר חיכינו שייפסק הגשם, מה שקרה
לעיתים רחוקות בלבד.
באחד הימים הראשונים בואשישט, ואולי אפילו קודם, יערה החלה להתלונן על
כאבים בעין. לא ראינו כלום אבל אחרי כמה ימים התחלנו לשים לה סינטומיצין מחשש
לדלקת עיניים. ואז יום בהיר אחד אנחנו רואים בתוך העין שלה גוש מוגלה עצום. לא יפה
בכלל, אבל קרלוס חושב שפשוט מדובר בסוג של שעורה. בעוד אנחנו מתלבטים אם צריך רופא
או לא ואם שווה לחשוף אותה לבי"ח על יתרונותיו וחסרונותיו, מסתבר שאחות של
יעל רופאת ילדים. אנחנו מצלמים ליערה את העין מכל הזוויות והתשובה לא מאחרת לבוא –
אכן שעורה. אנחנו מוסיפים טיפות עיניים שאנחנו קונים בבית מרקחת מקומי ואחרי עוד
כמה ימים בהם יוצאת לה המון מוגלה ועוד איזה שעורה או שתיים באותה עין – זה עובר.
את חגיגות יום ההולדת שלי פתחנו בלילה שבין ה 20 ל 21 על הגג של הגסט
האוס של יעל וקרל בערב כיפי להפליא, והמשכנו למחרת עם הילדים בין השאר בפדיקור
דגים משפחתי...
באחד הימים בואשישט נכונו לנו שתי אכזבות. כשהתקשרנו לנילאם – בעלת
הגסטהאוס שלנו בדהרמקוט – היא אמרה שלא יהיה מקום בחודש הקרוב, וכשהתקשרנו לדהרמה –
בעל הבית בפולגה – להזמין מקום, הסתבר שבשבוע המתקרב יש מסיבת טראנס של 3 ימים
בפולגה והכל מלא ובוודאי גם לא מה שאנחנו מחפשים. היו לנו עכשיו שתי אלטרנטיבות –
לוותר על פרוואטי ולהמשיך ישירות לדהרמסאללה, או להמיר את פולגה האהובה שלנו בטוש –
כפר אחר בפרוואטי בו עדיין לא היינו. לא בלי לבטים וצער - בחרנו בשנייה.
הימים בואשישט הולכים ונהיים קרים. רק מעלות ספורות מעל ה 0, לפעמים
גם זה לא. אנחנו לא לבושים בהתאם. אנחנו קונים עוד של, עוד סווצ'ר, אבל בעיקר
מתפללים שבפרוואטי יהיה קצת פחות קר. בדהרמסאללה אנחנו כמעט בטוחים שיהיה יותר קר.
הרבה מהמטיילים האחרים כבר מתחילים להדרים – רישיקש, פושקר, חופי הדרום. אבל אנחנו
בטיול קצרצר של חודש והימרנו על הקור הזה שלא ישבור אותנו. נראה מי ישבר קודם...
**אין תמונות כי האינטרנט ממש ממש חלש. אוסיף כשאוכל.
**אין תמונות כי האינטרנט ממש ממש חלש. אוסיף כשאוכל.
