סרי לנקה

החדר שלנו משקיף לים. ממש. אפילו מהמיטה אני יכולה לראות אותו. שלא תהיה לכם טעות, זה לא מלון חמישה כוכבים. גם לא שניים. רמת תחזוקה וסטנדרטי הנקיון כאן יותר קרובים להודו מאשר ללאוס וקמבודיה. החדר שלנו בסיסי ולא נקי, בלי מזגן ובלי מים חמים, נייר טואלט קנינו בעצמנו, אבל מול הים.
התעוררתי ב 7 בבוקר. בן וקרלוס כבר יצאו לגלוש. מאיה ויערה ישנות. יופי.אני כותבת.
ההגעה לסרי לנקה היתה מורכבת כמו שחששנו. למי שלא קרא את הפוסט הקודם אני אספר שהגענו ב 12 בלילה ויעדנו הסופי היה החופים הדרומיים של האי, מרחק כ 3שעות נסיעה. נצבה בפנינו דילמה. לקחת מונית ישירות לחוף – מונית יקרה מאד (פי 10מתחבורה ציבורית), הגעה לפנות בוקר (צריך לשלם על הלילה...), צריך להזמין חדר מראש(במיילים כולם נשמעו מקסימים...). אופציה ב', לקחת מונית לעיר הבירה קולומבו כשעה נסיעה, כל החסרונות שמניתי קודם, ובנוסף, כיוון שבן בהיסטריה להגיע לחופים ברכבת הראשונה, זה משאיר לנו בערך 3 שעות שינה במלון. אופציה ג', היא המובנת מאליה כשאתה מטייל בן 20, אבל "לא תעלה על הדעת" כשאתה משפחה עם 3 ילדים – להתרסק בשדה התעופה עד 5 בבוקר ואז לקחת רכבת או אוטובוס לחופים.

בין לבין

עוזבים את קמבודיה וחוזרים לבנגקוק. די בשמחה האמת. לא שאנחנו מתים עליה, אבל יש יתרונות. קודם כל, כמו שבן מציין עם הגעתנו – כיף לחזור למקום מוכר. נכון. חוץ מזה, אין כמו האוכל בבנגקוק ובשנה האחרונה אנחנו לומדים איזה תפקיד מרכזי יש לאוכל בחיינו. חוץ מזה אסור לשכוח את הפינוקים הקטנים שבנגקוק מציעה ובראשם ה foot massage שהפך אצל כולנו להתמכרות. אנחנו מגיעים מותשים אחרי נסיעה קשה, באופן מפתיע זו היתה אחת הנסיעות הקשות שהיו לנו. אני אחסוך לכם את הפרטים הפעם – נראה לי שעשיתי את זה מספיק בעבר – ורק אגיד שהיא לקחה 12 שעות במקום 8 ושמעבר הגבול לתאילנד לקח 3 שעות, מתוכן לפחות שעה של עמידה בשמש הקופחת.
נורא.

סיאם ריפ

אוי, כמה שזה התחיל רע. סיאם ריפ היא יעד התיירות המרכזי של קמבודיה עם מקדשי אנגקור המפורסמים כמוקד משיכה לאלפי תיירים. אנחנו כבר עייפים מטיולים, השארנו לה 3 ימים: יום למקדשים, יום לטיול בסביבה ויום – הפתעה לילדים – בילוי במלון. לא עוד הגסט האוס הכי זול בסביבה, וגם לא מלון בינוני עם תירוץ לבריכה, אלא ממש מלון עם ריח של מלון ועם אוירה של מלון – שיחוו פעם אחת איך זה. היינו עם מלון מסויים על הכוונת אבל העדפנו להגיע ולראות. בתמונות כולם נראים נפלא.

הנורה האדומה היתה צריכה להדלק לי כשהשקעתי יותר מדי שעות בחיפוש של המלון האופטימאלי. האובססיות האלה שלי תמיד נגמרות במפח נפש.

עם ההגעה לעיר התקשנו מאד במציאת מקום לישון. בזבזנו שעות, הותשנו, גם הלך לנו הזמן לחיפוש המלון, גם פחדנו שלא יהיה לנו כח לטייל למחרת, גם התפשרנו על משהו לא מדהים במחיר גבוה מהרגיל, גם גילינו שאין בעצם אוטובוס לילה מכאן לבנגקוק – מה ששורף לנו עוד יום, וגם...אני נכנסתי לאחת הג'ננות שלי. אבל מה זה ג'ננה, כזאת לא היתה לי הרבה זמן.

בטאמבאנג

לבטאמבאנג הגענו עם תכנית די מגובשת ועם מספיק זמן להוציא אותה לפועל בנחת. זה איפשר לנו לקחת את היום הראשון בנחת ורק בערב לצאת לפעילות תרבותית (נדירה, יש לציין). הלכנו לראות את הקרקס של בטמבאנג. מדובר בפרוייקט של מרכז לאומנויות המופעל כאן החל מ 1994, עדיין ימים סוערים ואלימים בקמבודיה. פרוייקט שנועד לתת מענה למאות ילדים מוזנחים ולהחזיר למקומיים איזושהיא זיקה לתרבות לאחר הדיכוי האכזרי של הקמר רוז' שהשמידו כל זכר לחינוך, תרבות, דת והשכלה. הגענו כחצי שעה לפני תחילת המופע וראינו את הנערים של הקרקס מתאמנים. זה בפני עצמו היה מחזה מרשים והילדים, בעיקר בן, התלהבו. המופע עצמו היה מדליק. לא ירד לנו החיוך מהפנים מתחילתו ועד סופו. מבחינתנו הוא היה יכול להמשיך שעות. כל כך הרבה חן, כל כך הרבה הנאה. עובדים איתם קנדים ממונטריאול שבאים מהמסורת של קרקס עכשוי ועושים איתם עבודה נפלאה – גם מבחינה מקצועית. הם כמובן עדיים תלמידים והטכניקה שלהם רחוקה מלהיות מושלמת, אבל הם מקסימים והם מצחיקים, והמופע תיאטראלי ומלהיב, עם מוזיקה מצויינת וקטעי ליצנות מדליקים ואפילו מרגשים. מה יש להגיד, מתנו עליהם.

קומפונג צ'נאנג

העיירה המערב קמבודית הראשונה שלנו מוקמת כשעתיים נסיעה מערבה מפנום פן. כשהגענו שאלנו את עצמנו (הילדים אפילו עשו את זה בקול רם) מה אנחנו עושים בחור הזה. כמה רחובות מאובקים, שוק מקומי עמוס בחנויות חומרי בניין, דוכני אוכל, בתי מרקחת, וגסט האוסים מסיפור אחר. הגסט האוסים בקמבודיה כולם דומים זה לזה. כולם מכילים שתי מיטות זוגיות (אך קצת קטנות מדי) וכולם ברמה גבוהה מאד יחסית למה שהתרגלנו – מים חמים, מזגן, אינטרנט, טלויזיה, לפעמים מיני בר, מגבות, ניר טואלט וסבונים בשירותים – מלון. יש בזה משהו סוריאליסטי כי הם נטועים בלב רחובות שמשדרים עוני ולכלוך ברמה של הודו, ופתאום יש לנו חדר נקי וקריר בתוך כל זה, חדר שלא יכולנו אפילו לפנטז בהודו, ואנחנו משלמים עליו כ 15$ ללילה. עם ההגעה של האוטובוס לתחנה נהגי הטוקטוק ממהרים "להציג את עצמם", קצת מעיקים, אבל הרבה הרבה פחות אגרסיבים מאשר בהודו ובדרך כלל חיוך מצידנו מעורר חיוכים מצידם והכל ברוח טובה. הפעם נצמד אלינו נהג תקשורתי במיוחד, עם אנגלית טובה – בדיעבד נראה לי שהוא דובר האנגלית היחיד בקומפונג צ'נאנג. הוא עושה לנו סיבוב בין הגסט האוסים הבודדים בעיירה וקובע איתנו לחזור כדי לקבוע טיול למחרת. הוא אומר שאת כל מה שיש לעשות בסביבה – כפרים צפים, כפרי כדרים וקצת נוף – הכל ניתן לראות בקלות ביום אחד – בשביל זה דהרנו?

רק בריאות

למחרת היום בו אנחנו עוזבים את קו-רונג  (העלתי עוד תמונות, לכו לראות) אני להוטה להתחיל את הטיול בקמבודיה.  אני לא מחשיבה את קו-רונג כחלק מהטיול, זו היתה חופשה,  וגם העצירה החפוזה בצפון קמבודיה היתה רק פתיח. יש לנו עכשיו 12 יום לצלול לתוך צפון מערב קמבודיה, אל הנהרות והאגמים והכפרים שלצידיהם, אל החיים והנופים האמיתיים של קמבודיה, ולזה אני מחכה בקוצר רוח. לשם שינוי אני מתכננת טיול צפוף עם תכנית יומית – משהו שאף פעם לא עשינו. לא נורא, זה הסוף, יקטרו קצת אבל יעמדו בזה...

קו רונג ופרידה...

השיט לקו-רונג היה מטלטל. הבוקר התחיל בהתקפת פחד של יערה שלא הסכימה לעלות על הסירה. לא יאומן כמה פעמים היא שטה כבר בסירות החיל מקאנוים קטנטנים ועד למעבורת ענק, עדיין אין לנו שום יכולת לצפות מתי תבוא לה הג'ננה. הפעם זה קרה. בסוף הכנסנו אותה על הידיים ותוך כ 20 דקות של יבבות היא נרגעה. השיט עצמו ארך כשעתיים, כשבשעה השנייה הים היה מאד גלי והסירה, הקטנה יחסית, הטלטלה קשות. לאף אחד זה לא עושה ממש טוב, ולחלקנו זה עשה ממש רע. כשהגענו הים היה כל כך פרוע, או הנהג היה כל כך גרוע, איך שלא יהיה – לקח לו אולי 20 דקות להצמיד את הסירה למזח, לא לפני שהוא שבר  חלקים ממנה וחלקים מהמזח והכניס קצת דרמה בכל העניין הזה של ההגעה.

מה שידענו על קו-רונג זה שיש בו חופים יפהפיים, שהוא אי "חדש"– כלומר שעד לפני שנים ספורות היה צריך להגיע אליו עם שק שינה וערסל ושרק לאחרונה יש בו גסטהאוסים, ושבניגוד לשאר קמבודיה הזולה, הוא מתהדר במחירים של תאילנד.