פעם ראשונה קמבודיה

המעבר מלאוס לקמבודיה לא היה פשוט.

זה התחיל בזה שבלילה שלפני התעוררתי מכאבים במפרק הירך. שוב דלקת. מה שזה אומר בדרך כלל זה שאני מושבתת לכמה ימים. בבוקר, לשמחתי, גיליתי שאומנם כואב לי אבל אני מסוגלת ללכת בקושי. הבעיה היתה שלפנינו היה יום עם הרבה הליכה עם התרמילים על הגב – בלתי אפשרי מבחינתי. האלטרנטיבה, לנסות לדחות את הנסיעה, היתה גם בעייתית. הויזה שלנו ללאוס נגמרת מחר, ואף אחד לא מבטיח שמצבי ישתפר, אולי אפילו יורע. החלטנו להמשיך עם התכניות. את 15 דק ההליכה מהגסט האוס למזח, הליכה שגם ככה היא מאתגרת עם התרמילים,   עשינו באופן הבא: בן הלך עם קרלוס, אני הלכתי לאט לאט עם הבנות, משאירה את התרמיל מאחור וקרלוס חזר לנגלה שניה לקחת את התרמיל שלי.
בצד השני של הנהר נדרשנו לעוד איזה 600 מ' הליכה שאותם קרלוס עשה עם שני התרמילים של שנינו בו זמנית. אה כן, ותרמיל שלישי קטן על הראש. אוטובוס ה VIP שהבטיחו לנו התגלה כאוטובוס פשוט יחסית, מאכזב,אבל לא מאכזב כמו המשך היום שעוד צפוי לנו.

4000 האיים – היעד האחרון בלאוס

 

 
אנחנו מגיעים לאזור אחרי 3 שבועות בלאוס. היא נחמדה, אבל אנחנו סובלים מתסמונת ה"אחרי הודו" שכולם סובלים ממנה. שום דבר לא משתווה לעוצמות שלה והכל מרגיש קצת "פרווה". יש ירידה בעניין וברמת החוויה.  אתמול מישהי אמרה לי שהטעות שלנו היתה שלא טיילנו בתאילנד. ככה היינו מעבירים את תחושת ה"down" בנוחות המפנקת שלה, ובלאוס היתה לנו שוב עליה. אולי. באחד הערבים אנחנו רואים יחד את הסרט המצוין The Best Exotic Marigold Hotel ומתמלאים געגועים להודו. אפילו מאיה.
בכל אופן, עזבנו את טאד לו ונסענו לסי פאן דון – אזור המכונה 4000 האיים. זהו אזור בו נהר המקונג נהיה רחב מאד ובתוכו נוצרים איים ואיונים של מנגרובים ושל רצועות חול. הגדולים ביניהם מאוכלסים על ידי כפרים והקטנים מהווים תפאורה מושלמת לזריחות ושקיעות יפהפיות. יש שלושה איים אליהם תיירים נוהגים להגיע.דון קונג הוא הגדול והמיושב ביותר. הוא גם השקט ביותר, יפה פחות, וללא אוירה של כפר נופש. מדרום לו נמצא דון דט – ה"ואנג וייאנג" של הדרום, מלא בגסטאוסים, מסעדות, בארים ותיירים צעירים שבאים לבלות ולראות את האי דרך האלכוהול.

טאד לו 2

בסופו של דבר נשארנו 9 ימים בטאד לו ואהבנו את רובם. טאד לו היא המקום הראשון שהיינו בו מחוץ להודו שנותן את המינון הנכון – הנכון לנו כמובן -  בין כפר מקומי לבין מקום מפגש למטיילים. השילוב בין גסטהאוס נוח ונעים, כפר חביב וקטן, סביבה מלאה בריכות ומפלים לשכשך בהם, מחירי לינה ואוכל זולים – כל אלה הפכו את טאד לו למקום האהוב עלינו בלאוס.

באחד הימים הגיעה לגסט האוס שלנו משפחה צרפתית עם שני ילדים. הם הגיעו על אופניים עליהם הם מטיילים כבר חצי שנה ועוד חצי שנה לפניהם, מאירופה לאסיה וחזרה. זקרי בן ה 9 רוכב בעצמו ואוליס בן ה 7. אני, שלא מסוגלת לרכב בלי להתנשף יותר מרבע שעה, חשבתי שזה מעורר התפעלות. ביום השני להגעתם הם הציעו מאד בעדינות שנטייל יחד ואת היומיים הבאים אכן בילינו איתם. למרות העדר כל תקשורת מילולית יערה התרגשה מעצם הנוכחות של ילדים בגילה ובן הפך ליעד לחיקוי שהילדים הולכים בעקבותיו על הסלעים ושוחים אחריו בנהר.

טאד לו

טאד לו הוא כפר קטן ברמת בולובאן בדרום לאוס, הצמוד לאזור עשיר במפלים. המקום מהווה חממה למטיילים בזכות כמה גסטהאוסים חביבים וזולים, אוירה בייתית ומיקומו בלב אזור עשיר במפלים עם אינסוף מקומות לטייל ולהתרחץ בהם.

אנחנו מגיעים לטאד לו אחרי מעבר של 48 שעות בין צפון לדרום לאוס שכלל שתי נסיעות לילה, 8 שעות שוטטות בעיר אחת ו 14 בעיר אחרת, ועוד כמה נסיעות קצרות בין יעדים. היום הראשון שלנו מוקדש ל...מקלחות. מקלחות, מנוחה והתארגנות.

אנחנו מתחילים להתאהב במקום כבר כשאנחנו מוצאים את הגסטהאוס שלנו. נכון, הוא לא ממש על הנהר כמו גסטהאוסים אחרים, אבל הוא משפחתי, ונעים וחביב. הבעלים מקסימים, יש לו 3 ילדים חמודים, יש חצר גדולה שבתוכה יש בונגלוסים ברמות שונות. שלנו מעץ, עם שרותים ומקלחת, ועם מרפסת גדולה שפונה לגן הירק שלהם. תענוג. כבר בערב הראשון פו, הבעלים, מזמין את קרלוס לבשל איתו למחרת, ואנחנו לא יכולים לחכות.

נוסעים דרומה וחוגגים חצי שנה למסע!

נפרדנו מצפון לאוס והתחלנו את המסע דרומה. הדרך ארוכה ואפילנו שקלנו טיסה יקרה, אבל לא היו כרטיסים. מצד שני עברה גם מחשבה לעצור בשני שליש הדרך לטיול במקום מעניין – אבל קצת עייפנו מעצירות ורצינו כבר להגיע למקום בו נוכל סוף סוף לעצור ולנוח ליותר מיומיים שלושה. היתה לנו המלצה של יערה מדהרמקוט על כפר קטן בדרום בשם טאד-לו ולשם כיוונו.

איך שלא יהיה סגרנו על שתי נסיעות לילה רצופות. האחת מלואנג פראבאנג ליאנטיין – בירת לאוס, והשנייה, בלילה שאחריה, מויאנטיין לפאקסה הדרומית. ממנה, ידענו, יש אוטובוס של כשעתיים לטאד לו. ארגנו גם הסעה מתחנת האוטובוס בויאנטיין למרכז וממנו לתחנה של הנסיעה דרומה בערב וכן מקום להשאיר את התיקים כדי שנוכל לטייל בעיר במשך היום. במקביל שקלנו לקחת גסט האוס בויאנטיין כדי לנוח למשך היום בין שתי נסיעות הלילה והחלטנו שנראה במקום.

צפון לאוס

אחרי שהבנו, קצת באיחור, שואנג וייאנג היא לא המקום הטבעי שלנו התחלנו להצפין בתקווה שהיופי הלאי המפורסם צפון בצפון (ממש אבשלום קור נהייתי).

את הנסיעה ללואנג פראבאנג, העיירה הצרפתית המפורסמת ביופייה, החלטנו לעשות באוטובוס VIP. אני חששתי מאד מהנסיעה כיוון שביומיים האחרונים היה לי קלקול קיבה או וירוס או משהו שלא היה לי בכל התקופה בהודו. ידענו שמדובר ב 7 שעות של פיתולים והאלטרנטיבה – מיניבוס תיירים, נראתה לנו פחות טובה למרות שזו האלטרנטיבה המועדפת על התיירים. אני חושבת שעשינו טוב. האוטובוס מרווח יותר, יציב יותר, והכי חשוב – יש יותר אויר. הנסיעה היתה נוחה יחסית, אבל לא פשוטה. יערה סבלה מכאבי הנסיעות שלה ומאיה ובן מבחילות. למען האמת הרבה נוסעים סבלו מבחילות, כולל המקומיים. למזלי אני לא. אין נורא מזה...

הגענו ללואנג פראבאנג לקראת 18:00 בערב. אני והילדים חיכינו בכניסה לטוריסט אינפורמיישן ליד שוק הלילה המפורסם, וקרלוס הלך לחפש גסט האוס. כבר בשלב הזה אי אפשר שלא להרגיש בהבדל. בהודו לא יכולנו לשבת ככה בשקט במקום יחסית מרכזי. קודם כל בהודו לא בא לך להתיישב על הרצפה, חוץ מזה ישר היו עולים עלינו איזה 80 הודים להציע שירותים שונים, לבקש כסף וסתם להתעניין בשלומינו.