מרק נודלס בואנג וייאנג

כמו שכבר הסתמן בשבועויים האחרונים, במרכז ההנאה שלנו מאז עזבנו את הודו עומד האספקט הקולינארי. לא שיש לנו משהו נגד אוכל הודי. הוא באמת מאד מאד טעים, אבל פשוט נמאס לנו להזיע כשאנחנו אוכלים, ואיך לומר, הוא טיפ טיפה לא מספיק מגוון. חוץ מזה אני לא יודעת איך להגיד את זה בעדינות – הם לא יודעים להכין אורז. היום למשל, מכל מיני סיבות מצאתי את עצמי מזמינה אורז במסעדת דרכים. רק אורז, בלי כלום. והוא היה פשוט טעים! הוספתי קצת סויה וזה היה כל כך טעים שהילדים אכלו לי את הכל ומצאנו את עצמנו אוכלים לארוחת צהרים שלש מנות אורז בלי כלום! בהודו, כשהיינו חולים ונאלצנו לאכול אורז, הרגשנו...חולים. בכל אופן, בעצירה הראשונה שלנו בלאוס, בוייאנטיין הזמנו מרק נודלז. קיבלנו קערה עצומה, ממש גיגית, של מרק רותח וטעים, נודלז, ירקות ירוקים וחתיכות בשר. מעדן. הזמנו 3 קערות לכולנו ולא הצלחנו לגמור, ולא בגלל שלא היינו רעבים. במילים פשוטות – אנחנו נהנים מהאוכל!

בומביי-בנגקוק-ויאנטיין

עזבנו את האמפי השלווה ועברנו בין 3 ערים בקצת יותר משבוע. יומיים בבומביי, שבוע בבנגקוק ושעתיים בויאנטיין – בירת לאוס, בדרך לואנג וייאנג – העיירה בה אנו נמצאים עכשיו.

הנסיעה לבומביי היתה אמורה לקחת 12 שעות בסליפר. יצאנו ב 4 וחצי אחה"צ ונאמר לנו כשקנינו את הכרטיסים שנגיע ב 5 בבוקר. שעה קצת בעייתית להגיע, אבל שווה לעומת האוטובוסים האחרים שלוקחים 14 שעות. העדפנו, כרגיל, אוטובוס לא ממוזג, והופתענו שדוקא הוא נוסע יותר מהר. אז זהו שלא. כבר כשהגענו לתחנה אמרו לנו שמגיעים ב 9 בבוקר. נו טוב, עוד 4 שעות, אנחנו אפילו לא ממש מופתעים. אבל הנסיעה...מהאוטובוסים הגרועים שאנחנו זוכרים. האוטובוס קפץ כמו משוגע. ברמה שפחדנו לדפוק את הראש בתקרה. גם בלי המיזוג קפאנו. כל פעם אנחנו מתכוננים לזה, וכל פעם אנחנו מופתעים. שמחתי שלא קנינו כרטיס ליערה – יותר צפוף, יותר חם. יערה היתה עם כאב גרון שהלך והתעצם. הידיעה שמדובר בנסיעה האחרונה בהודו היתה סוג של עידוד. האוטובוס יותר עצר מנסע. אסף נוסעים, הוריד נוסעים וגם סתם נח. בהדרגה הבנו שהוא מקולקל. שמחנו שהוא שרד עד בומביי, אבל בתחנה הראשונה (יש הרבה, זו עיר עצומה) אחרי ששוב עצרנו לאיזה רבע שעה, שאלנו מתי מגיעים לתחנה שרצינו ואז הסתבר שזהו. האוטובוס לא ממשיך. כל מחאותינו לא נענו, ובצער ירדנו מהאוטובוס ועלינו על מונית עד לקולבה – אזור שידוע בריבוי מטיילים וגסטהאוסים. הנסיעה במונית היתה ארוכה וניצלתי את הזמן לטלפונים, לבדוק מקום בגסטהאוסים של בומביי הידועים כיקרים באותה מידה שהם עלובים. עדיין שיא העונה ונוסף לשאר החסרונות גם עמוס. המקום הכי מומלץ הוא אכסניה של צבא הישע ולהפתעתי אמרו לי שיש מקום. הגענו לשם רק כדי לגלות שמי שענה לי לא בדיוק ידע על מה הוא מדבר. השעה היתה כבר שעת צהריים והיינו מותשים ורעבים אחרי נסיעה שהתחילה לפני כמעט 24 שעות. קרלוס יצא לסיבוב חיפוש. אחרי זמן ארוך הוא חזר עם מעט מאוד – מקום בסיסי ויקר. יצאתי גם אני. אני מצאתי רק חורים מזעזעים ויקרים באותה מידה, או יותר. הייתי מותשת, מזיעה ומתוסכלת. הלכנו למקום שקרלוס מצא שהיה הרבה מעל הציפיות שלי אחרי מה שראיתי. הצטערנו שלא הלכנו לשם קודם, התמקמנו ויצאנו לסיבוב ראשוני. יצאנו זה אני, בן ומאיה. יערה וקרלוס התעלפו במיטות.

הודו - הסוף...

בחרנו את הודו כי...למה? כי היא מסקרנת, כי כולם מדברים עליה, כי עוד לא היינו, כי היא זולה, כי היא מקום טוב "להיות" ולא רק לטייל, וזה מה שרצינו.

חמישה וחצי חודשים אחרי אנחנו שמחים שבאנו ושמחים לעזוב. בניגוד לחודשים הראשונים עכשיו אני דוקא כן מבינה למה אומרים "הודו קשה". עייפנו.

המחשבה הראשונית שלנו לטייל רק באזורים הכי מטויילים הוכיחה את עצמה. אני לא יודעת אם זה היה נכון גם בלי הילדים, אבל בהודו, בניגוד למקומות אחרים, לא נהניתי בכלל לנחות במקומות שלא מורגלים לתיירים. בין אם זה בגלל העדר תנאים, או בגלל תחושת הזרות החריפה, או הקושי בתקשורת. איך שלא יהיה, העדפנו להשאר על הקו הכי בנאלי. נכון, המקומות הכי מרגשים שהיינו בהם לא היו מרכזי התיירים כמו מנאלי או החופים אלא כפרים כמו טורטוק, או קסר דווי. אבל הרי גם אלה על הקו. לעומת זאת הגעה לעיירות לא מאד מתויירות בדרום היתה מאד לא נעימה, עם המבטים החודרים, נטולי הבושה של המקומיים וחוסר היכולת שלנו לתקשר. אולי ההבדל הוא בעצם בין כפרים קטנים – שהיו מקסימים, לבין עיירות שלפעמים אפילו נתנו לנו תחושת עוינות.

האמפי

עזבנו את קודלי שלושה ימים מאוחר מדי או מוקדם מדי – תלוי את מי שואלים. כך יצא שבן ואני הגענו להאמפי בשמחה והתאהבנו מיד, בעוד קרלוס והבנות התאבלו על הפרידה מקודלי וקרלוס עוד הרחיק לכת וטען שהאמפי משעממת. טוב, הוא כבר לא חושב ככה. האמפי נהדרת. האזור שאנחנו שוהים בו "Hampi Island" ממוקם מעבר לנהר. רחוב וחצי שוקק חיים של גסטהאוסים ומסעדות ו...טבע. המון המון טבע, יפה, עוצמתי, שלו, פראי. המולת הרחוב נקטעת בפתאומיות על ידי שדות אורז מוקפים שדרות דקלים וגובלים בצידם הרחוק בסלעים המפורסמים – הבולדרים. בשביל בן זה גן שעשועים אחד גדול. כבר ביום הראשון הוא ושלו (עינת וגור הגיעו לכאן כשבוע לפנינו) שוכרים מזרון ונעלי טיפוס וצועדים לעבר הבולדרים – לא יותר מקילומטר מהגסט האוס. אני בשלב שגם סתם לשבת בגסטהאוס ולקרוא/לסרוג/לפטפט/לבהות – ממש מתאים לי. ובכל זאת הטבע של האמפי לא נותן מנוחה. אנחנו שוכרים טוסטוס ויוצאים אליו. הנסיעה יפהפיה, הנהר, שדות האורז, הדקלים, הבולדרים – כאילו סידרו אותם כתפאורה מושלמת לסרט. גם הכביש לא משעמם – רועה עם עיזים, טנדרים עמוסים כותנה, פירות, מקומיים דחוסים עד אפס מקום, נשים צועדות עם סלסלות עמוסות על ראשן. בשדות האורז שלצד הכביש קוטפות האורז כפופות/מקופלות, שוורים חורשים שדה.

בקטנה

אתמול קיבלתי מחמאה בלתי צפויה. נכון, עינת כבר אמרה את זה וזה הצחיק אותי כבר בפעם ההיא, אבל אתמול הבנתי שזה כנראה מה שאני עכשיו.

"איזה סבלנות יש לך עם הילדים"

זה מה שאמרו עלי. נשבעת לכם. עלי. ולא אדם אחד, ולא מישהו הזוי. היתה על זה הסכמה גורפת, ואחרי שהתפקעתי מצחוק וראיתי שאף אחד לא צוחק איתי, הבנתי שהם מתכוונים ברצינות ומצאתי את עצמי מסבירה להם שזה לא נכון, שלא יכול להיות שזה מה שיש למישהו להגיד עלי.

ואז פתאום הבנתי שזה כנראה נכון ושרק אני עוד לא תפסתי את זה.

***************************

קודלי 2

30 בדצמבר ואנחנו עדיין כאן. התרגיל שלי מצליח טוב מהצפוי. טוב, שיקרתי. אני לא באמת שקטה והשבוע האחרון היה מלא טלטלות. גור ועינת עזבו לפני ארבעה ימים ומאותו רגע בן משועמם ורוצה לעזוב. לרע מזלנו לא היו גלים בימים האלה ולכן לא יכולנו לנחם אותו בגלישה. הבנות עדיין מבסוטיות עם החברות. היה רעיון שאני אסע עם בן ומאיה לגואה לכמה ימים, אבל הוא נגנז. זה השבוע הנורא ביותר בשנה לעשות את זה ואפילו אוהבי גואה (ההולכים ומתמעטים, כך נראה) אמרו לנו שזה יהיה טרוף. חשבנו לנסוע ליום אחד לחופים הקרובים – הדרומיים - של גואה ("חשבנו" זה אני ובן, קרלוס לא מבין למה צריך לזוז בכלל), זה בסך הכל שעה וחצי נסיעה אבל מסתבר שקל לנסוע אבל קשה לחזור. מהתאורים של כולם – אין לנו מה לחפש שם בכלל, את מה שחיפשנו מצאנו בקודלי – אנשים טובים, שלווה, קצב איטי. גואה מצטיירת כמקום תיירותי מדי – מסעדות מפונפנות על החוף, תיירות אירופית ורוסית, מחירים מופקעים, שלא לדבר על זה שמדובר בשיא שיא העונה – בעוד כאן, מצאנו את המקום הכי קרוב לסיני מאז היא נלקחה מאיתנו. אגב, סיני עדיין לוקחת בגדול) ובכל זאת, אני לא משתחררת לחלוטין מהרצון לסמן את ה "וי" על גואה.