חוף קודלי - גוקארנה

מחר סוגרים שבוע בקודלי. כרגיל, זה שלב שכבר מרגישים בבית. התרגיל שלי מצליח טוב מהצפוי, אפילו החלק שחשבתי שדורש ארבע שנים, ונראה עכשיו יותר מסביר שנוותר על גואה ונעביר את כל זמן החופים שלנו כאן. מה שחשוב אבל זה הסיבה. זה לא כי החוף הזה הוא משהו כל כך בלתי עזיב, אלא פשוט כי הוא As good a beach as any  - טוב כמו כל חוף אחר (ונשמע יותר טוב באנגלית). וזה בדיוק בדיוק השיעור שהייתי צריכה להפנים, זה אולי ברור מאליו לאחרים, אבל לי זה ממש שיעור למתקדמים. יכול להיות שיש חוף יפה יותר, יכול להיות שיש גסט האוס מוצלח יותר, אתם יודעים מה, לא סביר, אבל אולי אפילו היינו פוגשים אנשים מתאימים יותר. אבל אנחנו כאן, בקודלי, החוף הבסדר שלנו, עם הגסט האוס הבינוני שלנו עם מסעדות חביבות ולא יקרות מדי, ועם אחלה חברה לנו ולילדים, וטוב לנו, ולשם שינוי זה מספיק לי. כשזה לא יספיק, או כשזה ישתנה – נמשיך. זה יכול להיות עוד יומיים או עוד שבועיים וזהו. אפשר לשים את זה בצד ולזרום. התקרבות שיא העונה קצת מקשה על הגמישות כי הגסט האוסים מתמלאים, המחירים מזנקים, והניידות שלנו יורדת, ובכל זאת – אנחנו יושבים ולא מנסים אפילו להחליט. בחיי, אני מרגישה בחצי הדרך להארה.

מחשבות בקודלי

הגענו. אני הגעתי במצב רוח מרומם. למה? לא יודעת. אולי כי עברנו 24 שעות של מעבר. מאז פינוי החדר בקוצ'ין ועד ההגעה לחוף. 24 שעות שעל אף הקשיים הסטנדרטיים – עברו בטוב. בשיתוף פעולה של הילדים, ויותר מזה – שלי!

עכשיו קודלי. סיכום ביניים של הרושם הראשון: החוף נחמד. לא יותר; היה קשה למצוא גסט האוס סביר; אנחנו משלמים יותר ממה שציפינו; המים בים מזוהמים; השקיעות יפות; החדר לא ראה סבון (ואולי גם מים) הרבה מאד זמן; אנחנו בחברה הכי טובה שאפשר לבקש – גם גיורא ודינה וגם גור ועינת; האוירה בחוף נהדרת; הילדים בעננים; את בן לא ראינו מאתמול בצהריים; אלה הפלוסים, אלה המינוסים, ועכשיו תגידו – אני צריכה להיות מרוצה? כנראה שכן, נראה לכם שאני מרוצה? שוב צדקתם – לא.

מתחילים לעלות צפונה (תחנה ראשונה – קוצ'ין)

אז ורקאלה היתה בעצם הנקודה הכי דרומית שלנו בהודו (לא שיש הרבה דרום אחריה). נהנינו בעיקר מהים הפרוע, תפסנו גלים (או שהם תפסו אותנו, לא ממש ברור) ואכלנו מצויין, החל ממנת דג ושרימפס שחלקנו ביום הראשון ועד ארבע מנות דגים (!) שאכלנו בארוחה האחרונה. רק יערה עוד לא בעניין.

עכשיו הגיע הזמן לעלות צפונה לכיוון החופים של גוקארנה וגואה. החלטנו להמעיט בתחנות. ויתרנו על אלפי, ויתרנו על קאנור, על קוצ'ין לא. אומרים שהיא יפהפיה. מצאנו כרטיסים לרכבת מהירה – 3 שעות מורקאלה לקוצ'ין, ויצאנו ליום מתא תקלות – ובכל זאת יום טוב.

ורקאלה

הילדים מבקשים תמיד שאקרא להם את הפוסטים שאני כותבת (מה שאומר שאני צריכה לחשוב טוב טוב מה אני כותבת עליהם...). הקריאה בפוסטים האחרונים העלתה שהבלוג הזה נראה הרבה יותר כמו "יומני היקר" מאשר יומן מסע. אני מתנצלת, זה מה שיוצא. אתמול קרלוס נתן את הכתובת של הבלוג למשפחה שפגש ושנוסעת למקומות שאנחנו היינו ואמר להם שימצאו שם אינפורמציה. ???  כן, אם האינפורמציה שהם צריכים זה באיזה יום היה לי מצב רוח טוב ובאיזה יום התעצבנתי שאין מים חמים...

סוף סוף הגענו לקטע של קראלה שבו רצינו לטייל ו...אין לנו כח. אנחנו בויתורים עכשיו. רוצים למצוא בית ולנוח. חוף ורקאלה הוא חוף תיירות קלאסי. זה לא כפר, אף אחד לא גר כאן, זה רחוב ארוך (ממוקם לאורך צוק מעל הים) של מסעדות חנויות לתיירים וגסטהאוסים. נשמע רע? אין לכם מושג כמה שמחנו להגיע ולראות את המסעדות עם האוכל המערבי! מים חמים עדיין אין, אבל אינטרנט יש. לפחות היה, אתמול הפסיק. איזה שטחיים נהיינו – אוכל, מקלחת ותקשורת, זה מה שחשוב לנו, ולעזאזל התרבות ההודית, הפארקים והמבצרים...!

מונאר וטקאדי

את ההזדמנות האחרונה שלנו לנסוע בסליפר פספסנו כשלקחנו את המונית ההיא בצ'נאי. בקרלה, מסתבר אין אוטובוסים פרט למקומיים הרגילים. אחרי כמעט 4 חודשים של נסיעות ברור לנו שזה הסעיף בו אנחנו עושים את הויתורים לעצמנו ונראה שאת כל הנסיעות באזור הזה נשקיע במוניות/ג'יפים. גם זה לא תמיד מבטיח נסיעה קלה או נוחה או נטולת כאבי בטן והקאות, אבל לפחות יש איזושהי תחושת שליטה במצב.

ואטאקאנאל

כל מה שרצינו בחזרה מאנדמן היה מקלחת חמה, חדר בנוי ואינטרנט. כל כך רצינו שזה שיבש את תהליך קבלת ההחלטות. לפני הנסיעה לאנדמן קיבלנו החלטה – נעשה הכל כדי לא לישון בצ'נאי (העיר ממנה טסנו ואליה חזרנו) לילה אחד נוסף. הבעיה היתה שלא השגנו כרטיסים לרכבת ולא קיבלנו החלטה מה תהיה האלטרנטיבה. צ'נאי מרוחקת 10-14 שעות נסיעה מהיעדים אליהם רצינו להגיע בקרלה. מה עושים? באנדמן פגשנו בחור שהמליץ לנו להגיע לאורוביל – מין קיבוץ בינלאומי, קהילה עם חזון שיתופי אקולוגי הממוקמת כ 3 שעות נסיעה מצ'נאי.