14 שנה אחרי שהיינו שם עם בן ומאיה אני חוזרת לאיליה גרנדה עם בן."האי הגדול" נמצא כ 3 שעות נסיעה מריו דה ז׳נירו, מה שהופך אותו לאי הטרופי הנגיש ביותר בברזיל לדעתי, ולכן בחרתי להגיע אליו, ככה, על הדרך לביקור המשפחתי בדרום. חוץ מזה, למרות שהנתונים הגיאוגרפיים שלו מתאימים להפוך אותו לסוג של רביירה, העובדה שאין בו כבישים ואין בו כלי רכב משאירים אותו מקום שקט ופחות מפותח באופן יחסי.המקום בו בחרנו לישון התגלה כהצלחה - מרפסת גדולה עם נוף מהמם, אם כי שילמנו על המקום בטיפוס יומיומי מפרך בעשרות מדרגות. בעיה נוספת היתה שהגענו בשישי, ובשבת הגיע לאי כל עם ברזיל בהמוניו וכל חוף על האי היה מפוצץ בתיירים מקומיים כמו "טיול משפחות בשבת לסחנה" כפי שבן ניסח.אבל הבעיה האמיתית היחידה היתה מה שנקרא אטיטיוד. בהתחלה היה נראה שהפציעה של בן לא תאפשר לו להיכנס למים - עובדה קצת בעייתית כשנוסעים לטייל באי - וכצפוי גרמה לבן לתסכול משמעותי. אבל במהרה גילינו שהפלסטרים המיוחדים שיש לו מספיק גדולים לכיסוי הפצע. לעומת זאת, מסיבה השמורה לגיל ולאופי שלו, בן החליט שכל הטיול הזה לא בא לו טוב. לא בא לו טיול בסירה, היער לא מספיק ירוק, אין מספיק חיות, חם לו מדי, את הברזילאים הוא לא אוהב, האוכל לא טעים, האוירה לא טובה, הוא מת כבר לעוף לדרום, וכן הלאה וכן הלאה. בקיצור, נכון לי שבוע מאתגר, אבל החלטתי שאני לא אתן לזה לקלקל לי את החופשה.
אז ביום הראשון קנינו לנו מטקות והלכנו לטייל בחופים המזרחיים הקרובים, והיה כף. וביום השני טיילנו בחופים המערביים - והיה עמוס וצפוף, אבל החופים אכן יפים. בסוף היום שכרנו קיאק וחתרנו מזרחה - לא מצאנו איזה חוף נטוש ומפתה, ונלחמנו די במאמץ ברוח ובגלים כי עשינו טעות של ה' מתחילים והתרחקנו קצת יותר מדי מהחוף ויצאנו קצת יותר מדי לים - אבל עצם החתירה היה כף ממש.
ביום השלישי הלכנו לחוף שנחשב הכי יפה באי - אבל היה באמת סתמי להפליא. נהוג לקחת סירה לרוב הדרך וללכת ברגל את הקילומטר האחרון, אבל החלטנו ללכת את כל המסלול ברגל. היה מאתגר, אבל ההליכה ביער והנופים בדרך, עשו את זה שווה. את הדרך חזרה עשינו בסירה.
ביום האחרון החלטתי שאני לא מוותרת על לפחות טיול אחד בסירה - במקור חשבתי שנטייל ככה כל יום, זו הרי הדרך היחידה להגיע למקומות הברית יפים באי - אבל ההתנגדות של בן היתה די חד משמעית. החלטתי שאיתו או בלעדיו - יהיה טיול בסירה. בסוף הוא התרצה ובא. המקומות הראשונים שעצרנו בהם היו יפהפיים, אפילו בן נאלץ להודות, ואז הגיעו העננים... העצירה הבאה היתה פחות נעימה. נשארו עוד שני יעדים. נסיעה בסירה מהירה, ברוח, כשהגוף רטוב ואין שמש - לא כף. קפאנו מקור. לשמחתנו, גם המטיילים האחרים הרגישו אותו דבר וויתרנו על העצירה האחרונה וחזרנו לכפר.
בין לבין נחנו הרבה בחדר הנעים שלנו, בן פינק אותי באוכל שבישל, שיחקנו קלפים, וקיטרנו על המסעדות המקומיות למרות שבערב האחרון טרחנו סופסוף לבקש המלצה על מסעדה ואכלנו ארוחה מעולה במסעדה יקרה אך מצויינת.
סיכום? תלוי את מי שואלים. אני נהניתי, נחתי, ראיתי חופים יפים, אם כי על ההנאה שלי העיב הצל של המתבגר הלא מבסוט שלי. בן לעומת זאת, כשהתבקש לסכם, בחר לסובב עוד קצת את הסכין שכבר היתה נעוצה לי בבטן ואמר - "אולי הייתי יכול להנות אם הייתי בא עם חברים". נשבעת לכם שזה מה שאמר הילד קקה הזה. אבל החליף את שומר המסך שלו לתמונה מהטיול שלנו וכשדיבר עם חברים שמעתי אותו מספר כמה יפה היה...
14 שנה אחרי שהיינו שם עם בן ומאיה אני חוזרת לאיליה גרנדה עם בן.
"האי הגדול" נמצא כ 3 שעות נסיעה מריו דה ז׳נירו, מה שהופך אותו לאי הטרופי הנגיש ביותר בברזיל לדעתי, ולכן בחרתי להגיע אליו, ככה, על הדרך לביקור המשפחתי בדרום. חוץ מזה, למרות שהנתונים הגיאוגרפיים שלו מתאימים להפוך אותו לסוג של רביירה, העובדה שאין בו כבישים ואין בו כלי רכב משאירים אותו מקום שקט ופחות מפותח באופן יחסי.המקום בו בחרנו לישון התגלה כהצלחה - מרפסת גדולה עם נוף מהמם, אם כי שילמנו על המקום בטיפוס יומיומי מפרך בעשרות מדרגות. בעיה נוספת היתה שהגענו בשישי, ובשבת הגיע לאי כל עם ברזיל בהמוניו וכל חוף על האי היה מפוצץ בתיירים מקומיים כמו "טיול משפחות בשבת לסחנה" כפי שבן ניסח.אבל הבעיה האמיתית היחידה היתה מה שנקרא אטיטיוד. בהתחלה היה נראה שהפציעה של בן לא תאפשר לו להיכנס למים - עובדה קצת בעייתית כשנוסעים לטייל באי - וכצפוי גרמה לבן לתסכול משמעותי. אבל במהרה גילינו שהפלסטרים המיוחדים שיש לו מספיק גדולים לכיסוי הפצע. לעומת זאת, מסיבה השמורה לגיל ולאופי שלו, בן החליט שכל הטיול הזה לא בא לו טוב. לא בא לו טיול בסירה, היער לא מספיק ירוק, אין מספיק חיות, חם לו מדי, את הברזילאים הוא לא אוהב, האוכל לא טעים, האוירה לא טובה, הוא מת כבר לעוף לדרום, וכן הלאה וכן הלאה. בקיצור, נכון לי שבוע מאתגר, אבל החלטתי שאני לא אתן לזה לקלקל לי את החופשה.
"האי הגדול" נמצא כ 3 שעות נסיעה מריו דה ז׳נירו, מה שהופך אותו לאי הטרופי הנגיש ביותר בברזיל לדעתי, ולכן בחרתי להגיע אליו, ככה, על הדרך לביקור המשפחתי בדרום. חוץ מזה, למרות שהנתונים הגיאוגרפיים שלו מתאימים להפוך אותו לסוג של רביירה, העובדה שאין בו כבישים ואין בו כלי רכב משאירים אותו מקום שקט ופחות מפותח באופן יחסי.המקום בו בחרנו לישון התגלה כהצלחה - מרפסת גדולה עם נוף מהמם, אם כי שילמנו על המקום בטיפוס יומיומי מפרך בעשרות מדרגות. בעיה נוספת היתה שהגענו בשישי, ובשבת הגיע לאי כל עם ברזיל בהמוניו וכל חוף על האי היה מפוצץ בתיירים מקומיים כמו "טיול משפחות בשבת לסחנה" כפי שבן ניסח.אבל הבעיה האמיתית היחידה היתה מה שנקרא אטיטיוד. בהתחלה היה נראה שהפציעה של בן לא תאפשר לו להיכנס למים - עובדה קצת בעייתית כשנוסעים לטייל באי - וכצפוי גרמה לבן לתסכול משמעותי. אבל במהרה גילינו שהפלסטרים המיוחדים שיש לו מספיק גדולים לכיסוי הפצע. לעומת זאת, מסיבה השמורה לגיל ולאופי שלו, בן החליט שכל הטיול הזה לא בא לו טוב. לא בא לו טיול בסירה, היער לא מספיק ירוק, אין מספיק חיות, חם לו מדי, את הברזילאים הוא לא אוהב, האוכל לא טעים, האוירה לא טובה, הוא מת כבר לעוף לדרום, וכן הלאה וכן הלאה. בקיצור, נכון לי שבוע מאתגר, אבל החלטתי שאני לא אתן לזה לקלקל לי את החופשה.
אז ביום הראשון קנינו לנו מטקות והלכנו לטייל בחופים המזרחיים הקרובים, והיה כף. וביום השני טיילנו בחופים המערביים - והיה עמוס וצפוף, אבל החופים אכן יפים. בסוף היום שכרנו קיאק וחתרנו מזרחה - לא מצאנו איזה חוף נטוש ומפתה, ונלחמנו די במאמץ ברוח ובגלים כי עשינו טעות של ה' מתחילים והתרחקנו קצת יותר מדי מהחוף ויצאנו קצת יותר מדי לים - אבל עצם החתירה היה כף ממש.
ביום השלישי הלכנו לחוף שנחשב הכי יפה באי - אבל היה באמת סתמי להפליא. נהוג לקחת סירה לרוב הדרך וללכת ברגל את הקילומטר האחרון, אבל החלטנו ללכת את כל המסלול ברגל. היה מאתגר, אבל ההליכה ביער והנופים בדרך, עשו את זה שווה. את הדרך חזרה עשינו בסירה.
ביום האחרון החלטתי שאני לא מוותרת על לפחות טיול אחד בסירה - במקור חשבתי שנטייל ככה כל יום, זו הרי הדרך היחידה להגיע למקומות הברית יפים באי - אבל ההתנגדות של בן היתה די חד משמעית. החלטתי שאיתו או בלעדיו - יהיה טיול בסירה. בסוף הוא התרצה ובא. המקומות הראשונים שעצרנו בהם היו יפהפיים, אפילו בן נאלץ להודות, ואז הגיעו העננים... העצירה הבאה היתה פחות נעימה. נשארו עוד שני יעדים. נסיעה בסירה מהירה, ברוח, כשהגוף רטוב ואין שמש - לא כף. קפאנו מקור. לשמחתנו, גם המטיילים האחרים הרגישו אותו דבר וויתרנו על העצירה האחרונה וחזרנו לכפר.
בין לבין נחנו הרבה בחדר הנעים שלנו, בן פינק אותי באוכל שבישל, שיחקנו קלפים, וקיטרנו על המסעדות המקומיות למרות שבערב האחרון טרחנו סופסוף לבקש המלצה על מסעדה ואכלנו ארוחה מעולה במסעדה יקרה אך מצויינת.
סיכום? תלוי את מי שואלים. אני נהניתי, נחתי, ראיתי חופים יפים, אם כי על ההנאה שלי העיב הצל של המתבגר הלא מבסוט שלי. בן לעומת זאת, כשהתבקש לסכם, בחר לסובב עוד קצת את הסכין שכבר היתה נעוצה לי בבטן ואמר - "אולי הייתי יכול להנות אם הייתי בא עם חברים". נשבעת לכם שזה מה שאמר הילד קקה הזה. אבל החליף את שומר המסך שלו לתמונה מהטיול שלנו וכשדיבר עם חברים שמעתי אותו מספר כמה יפה היה...
