יום נישואין באימבה

אז השארנו את הילדים אצל הסבתא הברזילאית ויצאנו לדייט לכבוד יום הנישואין ה 21 שלנו.
קיבלנו המלצה על מקום כחצי שעה נסיעה מהבית, אבל בפרץ של חיוביות אמרנו לעצמנו - למה להתאמץ? הרי לא המקום חשוב, וגם לא האוכל, אפילו לא האווירה (אם כי יכולה לעזור) העיקר הרי הביחד שלנו, ואותו אפשר לחגוג גם אם בסוף נאכל פיצה במזנון של אכול כפי יכולתך.
אז יצאנו לחפש מקום. הרחובות ריקים, רוח, קר. ברחוב לא עובר אפילו כלב. על חתול אין מה לדבר - את כולם כבר מזמן אספה אמא של קרלוס. הבר הראשון היה ריק מאדם, המקום השני היה פיצריה, והשלישי היה נראה הומה אדם אבל הסתבר כסגור לאירוע פרטי. עוד שני סיבובים הבהירו לנו שזהו. זה מה שיש. התחלנו להבין למה ההמלצה היתה כרוכה בנסיעה. חיי הלילה במקום הזה פשוט לא קיימים. אבל החלטנו לעמוד במילתנו וללכת על מה שיש - פיצה במזנון של אכול כפי יכולתך עם כוס בירה וטלויזיה דלוקה ברקע ולעזאזל האווירה!
הקונספט הזה של אכול כפי יכולתך מאד נפוץ בברזיל. זה נקרא רודיזיו - מעגל, או סבב. זה יכול להיות במסעדת בשר, עוף, סושי או פיצה. הפעם, כאמור, פיצה.  בשבילי זה פשוט אסון. הרי בכל סיטואציה אחרת הייתי אוכלת משולש פיצה. אולי שניים - לא במיוחד משתגעת על פיצה, אבל שתוקפים אותך עם עוד ועוד סוגים - אף אחד לא חוזר על עצמו אלא אם כן מבקשים - קשה מאד להגיד לא. צריך להגיד משהו - פיצה בברזיל זה לא מה שאתם חושבים. זה ארוחה מעל בצק. זה נקניקים מכל מיני סוגים, זה אנטי פסטי, זה מגוון סוגים של בשר, זה ביצה, זה שרימפסים, זה כמות גבינות שאפשר לשקוע בתוכן וללכת לישון. וזה גם פיצות מתוקות - שוקולד, גלידה, פירות, וכל זה מגיע אליכם לשולחן, ונראה אתכם אומרים לא. טרור קולינרי מהסוג השפל ביותר. מתקפת כולסטרול. אסון קלורי במימדים קולוסאלים.
נהננו מכל רגע!

גלשן לחצי שעה

נשארה לנו שעה להרוג עד שצריך לצאת לשדה התעופה בריו. אנחנו הולכים לארפואדור - סלע בין קופקבנה ואיפנמה, נקודה שיש בה גלים טובים וגולשים.

לבן נפלו בינתיים הגלדים והוא מזיל ריר. הגלשן שהביא מקוסטה ריקה ארוז במלון. ברגע של טוב לב אני אומרת לו - לך תשכור גלשן לשעה, ורק אחרי שהוא הולך אני מבינה שזה לא ריאלי מבחינת הזמן שנשאר, אבל הוא כבר לא יכול לוותר ואנחנו סוגרים על חצי שעה. הוא רץ לים ומספיק לתפוס כמה גלים לפני שאנחנו משלמים את המחיר - יש לנו חצי שעה לרוץ למלון, לאכול, ולתפוס מונית לשדה התעופה. בן רטוב, קפוא ומלא חול, אפילו מתחרט...

תם פרק ריו, אנחנו בדרך למשפחה.

פבלה

יום אחרון בריו. תיאמנו טיול רגלי בפבלה. קצת לראות איך נראית ברזיל האחרת, זאת שאנחנו יודעים שקיימת אבל לא חשופים אליה. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה כי ראינו את "עיר האלוהים".
יצא שלפני כמה שבועות היו תקריות ירי ברוסיניה - הפבלה שאנחנו מבקרים בה. הצבא והמשטרה עומדים בכניסות לפבלה, להפגין נוכחות. הם לא נכנסים פנימה והם לא עושים כלום, אבל זה מצטלם טוב בחדשות. אח''כ, כשנפגוש את קרלוס ונגיד לו איפה היינו, הוא כמעט יתעלף.
המדריך מספר לנו שב 20 השנה שהם עושים סיורים, רק 65 ברזילאים השתתפו. הדעות הקדומות לגבי מה שקורה שם מזעזעות. גם חוסר העניין במשהו שאין לי מושג איך עוד לא הפך לאינתיפאדה - מדהים. מאות אלפי אנשים שחיים מתחת לקו העוני בצמידות מדהימה לשכונות הכי עשירות בברזיל, המקבלים את זה רב הזמן בשתיקה. המדינה קונה את השתיקה הזאת בשני אמצעים: תלושי מזון בסך של כאלף שקלים בחודש למשפחה, והיעדר חינוך. השילוב, מסתבר, עובד. אלה שבכל זאת מצליחים לראות מעבר לשני אלה ולנסות לצאת ממעגל העוני נתקלים במחסום הבא: האונברסיטאות החינמיות מציבות רף קבלה גבוה שמי שלא קיבל חינוך בסיסי לא יכול לעמוד בו, והאוניברסיטאות האחרות נוקבות בשכר לימוד שאף אחד שהתחיל את חייו מתחת לקו העוני לא יכול לעמוד בו.
אז המעגל נמשך.

איליה גרנדה

14 שנה אחרי שהיינו שם עם בן ומאיה אני חוזרת לאיליה גרנדה עם בן.
"האי הגדול" נמצא כ 3 שעות נסיעה מריו דה ז׳נירו, מה שהופך אותו לאי הטרופי הנגיש ביותר בברזיל לדעתי, ולכן בחרתי להגיע אליו, ככה, על הדרך לביקור המשפחתי בדרום. חוץ מזה, למרות שהנתונים הגיאוגרפיים שלו מתאימים להפוך אותו לסוג של רביירה, העובדה שאין בו כבישים ואין בו כלי רכב משאירים אותו מקום שקט ופחות מפותח באופן יחסי.המקום בו בחרנו לישון התגלה כהצלחה - מרפסת גדולה עם נוף מהמם, אם כי שילמנו על המקום בטיפוס יומיומי מפרך בעשרות מדרגות. בעיה נוספת היתה שהגענו בשישי, ובשבת הגיע לאי כל עם ברזיל בהמוניו וכל חוף על האי היה מפוצץ בתיירים מקומיים כמו "טיול משפחות בשבת לסחנה" כפי שבן ניסח.אבל הבעיה האמיתית היחידה היתה מה שנקרא אטיטיוד. בהתחלה היה נראה שהפציעה של בן לא תאפשר לו להיכנס למים - עובדה קצת בעייתית כשנוסעים לטייל באי - וכצפוי גרמה לבן לתסכול משמעותי. אבל במהרה גילינו שהפלסטרים המיוחדים שיש לו מספיק גדולים לכיסוי הפצע. לעומת זאת, מסיבה השמורה לגיל ולאופי שלו, בן החליט שכל הטיול הזה לא בא לו טוב. לא בא לו טיול בסירה, היער לא מספיק ירוק, אין מספיק חיות, חם לו מדי, את הברזילאים הוא לא אוהב, האוכל לא טעים, האוירה לא טובה, הוא מת כבר לעוף לדרום, וכן הלאה וכן הלאה. בקיצור, נכון לי שבוע מאתגר, אבל החלטתי שאני לא אתן לזה לקלקל לי את החופשה.

מפגש מרגש בריו דה ז׳נירו

בן כבר נמצא חודש מחוץ לבית - נסע לגלוש בקוסטה ריקה- והכרטיס שלו לברזיל הסתיים בריו. המחשבה המקורית היתה שהבנות ואני נגיע לריו ונטייל כולנו יחד באיליה גרנדה, אבל אילוצים של כרטיסי הטיסה הורידו אותנו מהרעיון. בסופו של דבר, ובזכות העובדה שלי עוד לא היה כרטיס, החלטנו שבן ואני ניפגש בריו, נטייל יחד במשך השבוע ולאחר מכן נצטרף לקרלוס ולבנות בדרום. קסם לי הרעיון לבלות עם בן ככה אחד על אחד, אחרי חודש שלא ראיתי אותו וטיפה לפני שהוא מתגייס. 

במקור היינו אמורים להיפגש בשדה התעופה ולנסוע ישר לאי - זה יצא בדיוק ביום ההולדת שלי והמפגש והנסיעה נראו כמתנה מושלמת. אבל הפציעה של בן בקוסטה ריקה גרמה לכך שנצטרך לבלות זמן בעיר, להוריד תפרים, לראות רופא שיניים, בקיצור - לטפל בילד.

היה כמובן כף גדול לראות את בן אחרי חודש מאז שנפגשנו, והנסיעה לאי נדחתה למחרת היום.

את אחר הצהריים בילינו בטיול ל Pau de acucar, אחרי שהתמודדנו בפעם הראשונה, ובהצלחה, עם uber. אחלה דבר. 

בערב יצאנו לחגוג את יום ההולדת שלי במסעדה בינונית אבל בחברה מעולה... אחרי הקייפיריניה, גם לא הפריע לנו יותר האוכל הבינוני כך שרשמנו לזכותינו ערב נעים עד מאד.