דלהי, בקטנה.

הגענו בנסיעת לילה באוטובוס נוח להפליא עם סרט בוליוודי חדש (!) ולגסטהאוס מוזמן. אמריקה. החלטנו להיות יומיים כדי להשלים קצת קניות וקצת לחוות הודו בעונה שהיא יחסים נסבלת. הנסיון הראשון שלנו להסתובב בעיר נכשל כשלון חרוץ כשנהגי ריקשות ערמומיים מסיתים אותנו מהמסלול, עוברי אורח מטעים אותנו, ואנחנו בשום אופן לא מצליחים להבחין בין אנשים כוונות טובות ורצון לעזור (ולתרגל את האנגלית שלהם) לבין התחמנים המקומיים. בעייה. כשקרלוס נשבר אחרי שעות של שוטטות חסרת טעם (כן, ביום שלאחר נסיעת לילה), אני מתעצבנת ומחליטה להמשיך לבד. הילדים מוותרים אף הם ולרגע אני מוצאת את עצמי לבד בהודו, אבל אז אני שומעת "אמא" קטן – יערה מחליטה להצטרף אלי. אנחנו מתברברות עוד קצת – כן, שוב עצה מקומית מרחיקה אותנו מהיעד – אבל אז עולות על הרכבת הנכונה. מה זה נכונה? מגיעות לאן שתכננו, אבל לא ברור למה. חור אמיתי. צפיפות מטורפת, אף זר באופק. לפני שלש שנים אני מניחה שהייתי בפאניקה ממקום כזה. הפעם אני לא מתרגשת. באופן מפתיע הנוכחות של יערה ממלאת אותי בטחון. וגם שמחה. אנחנו מטיילות לנו באמצע העזה הזאת בכיף למרות שאין מה לעשות או מה לראות. פשוט חוויה אחרת. החיוביות והגמישות של יערה ממש ממלאות אותי. איזה ילדה מדהימה. היא רעבה ועייפה וכואבת לה הבטן, אבל ככה, אחת על אחת, היא מלאת אנרגיה וסקרנות. אנחנו אוכלות כשמתאפשר, הולכות המון ברגל, נוסעות ברכבת ובצפיפות. היא שומרת עלי שלא אדרס – שזה לא פשוט בכלל – ואני שומרת שלא תאבד לי – שזו הדאגה היחידה בצפיפות ההודית הזאת. מי אמר שדלהי חרא של מקום? כזה בונדינג של אם ובת לא היה לנו הרבה זמן.

פעם אחת יותר מדי?

הטיול שלנו עומד להסתיים וזה הזמן לחשבון נפש... כשהתלבטנו איך לנצל את חודש החגים לטיול ראוי מאיה אמרה – בואו ניסע להודו. אנחנו כל כך התרגשנו מהמחווה הזו שלא ראינו בעיניים וקנינו כרטיסים. בדיעבד, יכול להיות זו היתה פעם אחת יותר מדי. הילדים גדולים. הם לא רוצים אותנו בסביבה ולמען ההגינות – גם אנחנו לא אותם. הם מתים להיות בהודו, אבל עם חבר'ה. אנחנו לא חבר'ה. ולנו הם מפריעים בזווית של העין. אנחנו רוצים להיות לבד, בשקט. מאיה לא יוצאת כמעט בכלל. היא מבכה את החופש האבוד עם החברים ומנסה להשלים אותו בווטסאפ. בן יוצא, אבל גם לו זה כבר לא מתאים, החופשה עם ההורים. יערה פורחת. היא מספיק גדולה לעשות דברים ומספיק קטנה להנות מחברתנו. עם זאת היחסים שלה עם בן ומיה גרועים מתמיד וזה מכניס אוירה ממש לא כיפית. האשמה, אגב, מוטלת על הצדדים במידה שווה.

ואנחנו? אם הנסיעות הקודמות היו מדהימות, והן היו ממש כאלה, הפעם זה פחות ממושלם. אנחנו לא סובלים חלילה, אבל אני מוצאת את עצמי מדי פעם חושבת על החזרה הביתה – מה שלא קרה אפילו פעם אחת בנסיעות הקודמות. אני גם חושבת שאילו היינו יודעים איך זה יהיה לא היינו באים, או לפחות לא באותה קונסטלציה. הוויתור על פולגה לטובת הילדים – כלומר לטובת דהרמקוט – היה לי קשה, הרגשתי שאני מקריבה יותר מדי. אבל אז חשבתי על זה. כל עוד אנחנו לוקחים את הילדים אנחנו לא יכולים להתייחס אליהם כאל מטען. למרות שהם מרגיזים... פולגה, ומקומות מסוג זה, הם בשבילנו. פחות בשבילם. ואם דהרמקוט היא הפשרה בין הצרכים שלנו לשלהם – let it be! אם האלטרנטיבה היא דיסנילנד (והרי זו בחירה משפחתית קלאסית), אז יצאנו בזול עם ה"פשרה" שלנו, לא? יאללה דהרמקוט!!! 

דהרמקוט

נסיעת הלילה שלוקחת אותנו מהמאפרה העצומה שנקראת פרוואטי לדהרמסאלה עוברת בשלום. אנחנו מופתעים מכמה מטיילים צעירים נוסעים איתנו. חשבנו שאנחנו ממש בסוף העונה ושהקור יקנה לנו קצת מהבדידות והשקט שאנחנו כל כך מחפשים, אבל לא כך. גם דהרמקוט עמוסה לעייפה בצעירים ישראלים. ככה זה היה גם בפעמים הקודמות? אנחנו לא זוכרים את זה ככה ומתבאסים. נילאם לא שמרה לנו את החדרים. לחובתנו נזכיר שגם אנחנו בתורנו הברזנו והגענו יומיים אחרי שסיכמנו איתה. נכון שהודענו לה ונכון שהיא אמרה שתשמור, אבל כאן זה הודו והם תמיד יעדיפו ציפור אחת ביד ולא משפחה שמשנה את דעתה כל יומיים...

כך שהשעה 5 בבוקר ואנחנו כבר בכפר ומחכים שיהיה אפשר להתחיל לחפש חדר. לשמחתנו פחות קר מהצפוי. כלומר קר בהחלט, אבל שעתיים המתנה חסרת תנועה ב 5 בבוקר בכפר בהימלאיה היתה יכולה להיות הרבה יותר גרועה. החיפוש שלנו, כשמתאפשר סופסוף, קצר יחסית. אנחנו לא מתאמצים יותר מדי לחפש במרכז והולכים לכיוון שטרי אמרה לנו שהם מתאכסנים. היא שלחה תמונה (שעל פיה זיהינו בקלות את הגסטהאוס) ואמרה שנחמד שם, ומצב הצפיפות והצורך שלנו בשקט חייב צעדים דרסטיים כמו לינה באמצע הדרך לבהגסו, קצת מחוץ לכפר, למרות שזה כרוך בהליכה עם הציוד. ב 7 בבוקר המקום נראה די קרוב למה שרצינו – נוף, שקט, מרפסת, חדרים עצומים. כמה שעות אחר כך כבר נחנו, פגשנו את טרי ונדב, אכלנו טוב, וגילינו שזה לא זה. למעשה אנחנו על ציר תנועה די ראשי (אמנם של הולכי רגל בלבד), מעל מסעדונת קטנה אבל שוקקת חיים, ובמקום די "טרנדי", כזה שבערב שרים ומנגנים ומדליקים מדורה ובבוקר עושים ג'אגלינג על הדשא. בקיצור, אוירת פסטיבל. נכון, זה לא בומבמלה, ממש לא, הכל מאד מאד עדין, אבל זה לא מה שייחלנו. יכולים להישבע שזה לא היה ככה, או שהגסטהאוס של נילאם היה עוד יותר אי של שקט ממה שחשבנו. לא עושים עניין (רב הזמן), זה עדיין נעים.

ואף על פי כן – פולגה!

אחרי שביכינו אותה והתאבלנו עליה, הנה אנחנו בג'יפ בדרך לפולגה. נכון,רק ליומיים, אבל גם זה משהו. אבל מה, חיכינו יותר מדי ועכשיו גשם. ההגעה לפולגה עולה ב 40 דקות של טיפוס מאומץ עם כל הציוד שזה בסדר, אבל בגשם? וכשקר? פחות כיף. אנחנו מבקשים מדהרמה שיארגן לנו פורטרים, אבל מסתבר שגם המקומיים לא אוהבים ללכת בגשם... למזלנו אנחנו משיגים עזרה עם שניים מהתיקים הכבדים ביותר ואת כל השאר אנחנו סוחבים בגשם ובקור בכח האהבה לפולגה...