הדרך הביתה

עזבנו את ברזיל אחרי קרוב ל 3 חודשים. אני שואלת את עצמי אם היינו עושים את זה אחרת ואני מניחה שכן. בתור התחלה בטח היינו באים לפחות זמן, ובהמשך - היינו נשארים יותר זמן בבאהיה. עם זאת, לא היה רע, ומעבר לזה שהילדים השתעממו קצת, הם צברו הרבה זמן משפחה שזה חשוב לנו.

הזמן שעברנו בברזיל היה מאד שונה מהטיול במזרח. מאד מאד. זה כבר לא הרגיש כמו החוויה הקיצונית והמיוחדת שחווינו בהודו וגם לא כמו החוויה המרוככת של לאוס, קמבודיה וסרי לנקה. זה היה יותר כמו הנסיעות האחרות שלנו בברזיל. פחות תרמילאים, יותר תיירים. פחות חוויות של מפגשים אישיים, פחות שהיות פסטוראליות. היו מקומות בבהאיה שכן, היינו יכולים לעצור ולהטמע ולהגיש, אבל בגלל שקיצרנו כל כך את הזמן שם - כבר לא היה אפשר.

בברזיל, בשונה מהמזרח, עשינו הרבה נסיעות ברכב פרטי ולא באוטובוסים - דבר שמאד משנה את ההרגשה ואת ההתחברות לסביבה ולוקח אותנו לסיטואציה הישנה והמוכרת (והלא ממש אהובה) של טיול משפחתי עם 3 ילדים רבים במושב האחורי.

סימנים של סוף

ערב בבאהיה.
אני מסדרת מיטה ופורשת את הסדין עם הציורים של שימעל'ה. לפני כמה שנים אמא שלי קיבלה מהשד יודע איפה סט סדינים לילדים שהיה כתוב עליו "שימעל'ה לומד לספור" והוא מכוסה הדפס של ילד דוס עם פאות ארוכות ולוח עם ספרות מ 1 עד 10. היו ציפה, סדין וציפית ומכולם ניבט שימעל'ה עם פרצוף עקום. בגדול על הציפיות, בקטן יותר ובכמה עותקים על הציפה ובעשרות העתקים קטנטנים על הצד השני של הציפה. באמת גילוי יוצא דופן של טעם רע. בן לא הסכים לישון עם הסט הזה בשום אופן, (ומי שמכיר את בן יודע שהוא לא לעיתים קרובות מושפע משיקולים עיצוביים) אבל אני, שלא זורקת כלום, לא העפתי אותו מהבית. בסדין ובציפיות השתמשתי מדי פעם, כשלא היה שום דבר אחר, ובד"כ תחת מחאת הילדים. את הציפה חסכתי מהם. אני לא כזאת רעה. אה, וכן, היה לסט הזה אח תאום, "שימעל'ה לומד לקרוא" עם – לא תנחשו – אותיות במקום מספרים. אותו לא פתחתי, אבל, אני מתביישת להודות - עד ממש לא מזמן, שמרתי.

לקראת הנסיעה, שקלנו את הציפות שלנו בבית (באמת), והציפה של שימעל'ה נמצאה ראויה לשמש לנו כציפת טיולים קלת משקל. כשחילקנו ביננו את הציוד הקרבתי את עצמי והפכתי לבעליה של הציפה הזו. בהמשך הסתבר שהיא הציפה הכי נעימה שלנו. הרווחתי.

הערב כשפרשתי את הציפות של כולם חשבתי לעצמי – עוד 8 ימים אפשר להשאיר אותן בבאהיה ולהקל אפילו עוד על מטענינו ההולך ודל (חלק שלחנו עם אמא שלי, חלק נשאר בפלוריאנופוליס). ואז הסתכלתי על שימעל'ה וידעתי שלא אפרד ממנו כל כך בקלות. לא ככה. שימעל'ה יחזור אתי הביתה ואולי אפילו יזכה במקום של כבוד.

אני אומרת משהו בקול בקשר לזה ומאיה אומרת – "אמא, שיהיה לך ברור, כשאנחנו חוזרים את לא שמה לי שום סדינים של איה פלוטו ושל בראציות! אני רוצה הכל חלק!", ואח"כ בטון יותר רך, חולמני. הכי אני אוהבת סדין לבן, עם ציפית חום בהיר. כזה...מעוצב".

ואני חושבת – עדיף לי עם שימעל'ה בדרכים, מסדינים לבנים מעוצבים, בבית.

שפאדה דיאמנטינה

על שפאדה דיאמנטינה שמענו במקרה מזוג ברזילאים שפגשנו בדהרמקוט. הם אמרו לנו שזה אזור הררי מקסים בפנים בהאיה, ושזול שם. "קצת כמו כאן" הם אמרו, ועכשיו אני יודעת שהם לא התכוונו לחלק של הזול...

עוד קצת קריאה באינטרנט העלתה שמדובר באזור שבאמת זוכה להרבה תשבוחות, מושווה לקוסקו בפרו ואפילו צויין כהיילייט של מטיילים בבאהיה. החלטנו להקדיש לזה שבוע (אפילו שמהקריאה היה נראה שזה לא מספיק) והחלטנו גם בצעד חריג לשכור אוטו. מדובר בפארק לאומי עצום, מלא נחלים, מפלים, נקרות ומערות, והדרך להתנייד היא בטיולים מאורגנים יקרים להפליא. כיוון שהיה ברור לנו שטרקים משמעותיים לא נעשה, החלטנו שאנחנו לא צריכים מדריך ושאם ככה – אנחנו צריכים אוטו. אגב, אוטו לשבוע עלה לנו כמו הנסיעה הלוך ושוב לכולנו, שתבינו כמה האוטובוסים יקרים כאן. 

כוכב נופל

השמש שוקעת כאן מוקדם. בשש וחצי כבר חושך מוחלט. כך קרה שאתמול בערב עשינו את המקטע האחרון של הדרך שלנו מהטיול היומי לכפר בו אנו גרים - בחושך. 20 קילומטר של דרך עפר ארוכה, חשוכה ומאובקת. בתקופת הטיול שלנו למדנו משהו נפלא על מקומות חשוכים. כמה שיותר חשוך מופע הכוכבים יותר מרהיב. הלילה הזה היה נטול ירח ונטול עננים והבטיח מופע מפואר. באמצע הדרך עצרנו את האוטו, כיבינו את האורות ויצאנו אל החושך. איזה יופי. אני שאף פעם לא הצלחתי לזהות דובות גדולות או קופים קטנים או מה שזה לא יהיה, ושכל הפעולות בצופים שבהן הצביעו לשמיים שיעממו אותי עד מוות, עדיין לא יודעת להבחין בחץ הצפון או צלב הדרום, אבל יודעת מה זה יופי. מליוני כוכבים, שביל החלב במלוא הדרו, פשוט לא יאומן. ובתוך כל זה כולנו מבחינים פתאום בגוף תאורה באמצע השמיים, וקרלוס צועק – "אתם רואים את זה? אתם רואים את זה" והקול שלו נתקע במין צעקה חנוקה של מי שמנסה להגיד משהו אבל נתקע לו, וגם אני רואה את הזיקוק הזה, כמו מן פצצת תאורה, וחושבת שזה בטח קשור לקורפוס קריסטי – חג שיש כאן היום, ועוד כמה שניות והגוף כבה בדרכו מטה, משאיר אחריו שובל של ניצוצות. קרלוס סוף סוף מצליח להוציא את זה - "כוכב נופל!" הוא צועק ואני בטוחה שהוא מסתלבט וצוחקת, וב 20 הדקות הבאות הוא משכנע אותי שזה מה שזה היה. עכשיו תקשיבו, אני עוד לא לגמרי השתכנעתי, אבל אם זה מה שזה היה, זה היה מדהים. זה נמשך לפחות 5 שניות – תחשבו, הספקנו לדבר על זה תוך כדי – וזה היה עצום! לא דומה לשום כוכב נופל שאי פעם ראיתי. הסברנו לילדים כמה מראה כזה הוא נדיר והרגשנו ברי מזל (למרות שרק מאיה ביקשה משאלה – ממתי מבקשים משאלה מזיקוק???). הקטע האחרון של הדרך הקשה עבר עלינו בהתרגשות גדולה.

הבוקר, ברגע נדיר מאז שאנחנו בשפאדה היה לי אינטרנט. הסתכלתי על מיילים. בתחילת הנסיעה מחקתי את עצמנו כמעט מכל רשימות התפוצה שהיינו בהן. אחת מאלה שהשארנו היתה של בית הספר. שנהיה בעניינים. הבוקר העניינים נראו די רע. בין הודעה על חזרות לשבועות להודעה על תרגיל חירום, קפצה לי לעיניים הודעה מזעזעת. "בית הספר משתתף בצער המשפחה על מותו בטרם עת של...". תלמיד של קרלוס מהקפואירה, אח של בן כיתה של בן. ילד בכיתה ו' שרכב על אופניים ליד הבית והתנגש במסחרית, או להפך. השערות סומרות. הלב מתכווץ. כל השנה אני חרדה למשפחה שלי, חושבת על כל האסונות שעלולים לפקוד אותנו, על הסיכונים שאנחנו לוקחים, ושם, במקום הכי בטוח, ליד הבית, קורה אסון נורא כל כך למשפחה אחרת. ללמדך שחרדה היא בזבוז זמן נוראי. הבוקר הזה עובר עלי בהרגשה כבדה. אני לא מפסיקה לחשוב על הילד הזה שלא יהיה יותר.

בדרך לטיול היומי אנחנו מספרים לילדים. הרי זה עניין של שעות לפני שהם יקראו על זה בפייסבוק כזה או אחר. אנחנו שמים מוזיקה, ממשיכים בנסיעה, ממשיכים בשגרה, יש לנו את הפריווילגיה הזאת.

אבל אני, לא יודעת למה, חושבת על מזל, על חוסר מזל, ועל הכוכב הזה שראינו אתמול בלילה.