מרגישים בבית

אז אנחנו בברזיל. מצד אחד בית, כולל כל מה שהתגעגענו אליו, מצד שני - בית, כולל כל מה שאני לפחות לא רוצה לחזור אליו...

עברו רק כמה שבועות ואני כבר מתה להיות בדרכים, מתגעגעם לאוטובוסים המג'עג'עים, לחדרים המג'וייפים, להתחשבנות על כמה עולה ארוחה. אשקרה אני מתה על זה, כמה שלא קיטרתי. נראה לי שאבות אבותי הגיעו מחורן.

הביקורים שלנו בברזיל דומים זה לזה. אני תמיד נכבית...לא יודעת למה, קרלוס ממש מסכן מזה, אבל כל פעם שאני כאן אני משתעממת ומתבאסת, והפעם הזאת לא שונה. אני יודעת, זה נשמע נורא שאני כאן ומקטרת, זה ממש מביך להודות, אבל ככה זה. ואני מרשה לעצמי לקטר כי אני כבר יודעת על עצמי – וגם אתם יודעים – שאני כן יכולה להנות. ואפילו מאד...

לא לפני הילדים

אחת  מתופעות הלוואי של טיול צמוד כזה, כשאנחנו יחד, 24/7, דבוקים אחד לתחת של השני, הן שאין ממש הזדמנות לדבר אחד עם השני לא לפני הילדים. בנוסף, אנחנו חווים הכל יחד בלי הזדמנות של ממש לצנזר את מה שלא ראוי או לא נכון או לא מתאים.

כך קורה שהילדים נחשפים להכל. מאיתנו ומהסביבה. הם רואים אותנו גם בטוב שלנו וגם ברע – ואפילו ברע מאד , הם חווים אותנו שמחים  ונינוחים, אבל גם עצובים, מודאגים, מפחדים. הם רואים אותנו רבים – אחד עם השני ועם אחרים, הם שומעים אותנו מדברים על אנשים אחרים – גם כאלה שהם מכירים, הם חשופים לדיבורים על כסף – יותר מזה, הם יודעים כמה עולות הארוחות שלהם ומשתדלים יחד איתנו לעמוד בתקציב יומי, הם שומעים את דעתנו הכנה על חינוך ועל בתי הספר שלהם, הם שומעים קללות בכל השפות, הם חשופים להתנהגויות של בני עשרים ואפילו מבלים עם חברה בגילאים האלה, הם רואים איך מגדלים סמים וגם איך מעשנים אותם, בקיצור, כמעט שאין פילטרים. הכל על השולחן.

אז לאן זה מביא אותנו?

יערה מתמחה באריתמטיקה של חישוב דמי כיס ועודף, מאיה יודעת כל מה שצריך על התמקחות – טוב אולי לא הכל, היא רצתה להתמקח על מחיר חולצה בלונדון, לבן כבר יש תכנית כמעט סגורה לטיול של לפחות שנתיים לאחרי הצבא. ומה עוד?

בן יודע הרבה יותר ממה שילד בגילו אמור לדעת על סמים קלים (לדעתי הוא גם הכין פתקים), מאיה יודעת את דעתי הכללית על גברים נפוחים ואפילו למדה לזהות חלק מהאבות של החברות שלה ככאלה, ויערה עברה את כל השיאים כשאתמול בארוחת צהריים נדמה לי ששמעתי אותה מתחילה להגיד "תעבירו לי את הפאקינג פארופה". אני לא בטוחה שזה מה שזה היה, אבל לפי המבט שהיה לה כשתקעתי בה מבט המום – זה בדיוק מה שהתכוונה להגיד. אה, כן, פארופה זה סוג של אוכל ועל המילה השנייה אני לא רוצה לחזור, אנחנו לא משתמשים בשפה כזו!

אבל מה שהם למדו הכי הרבה זה לדבר, להתחבר, להיות פתוחים לאנשים מכל הסוגים, הם למדו להיות גמישים ומוכנים לכל דבר, הם למדו להסתפק במינימום ולראות שלא חסר להם כלום, הם למדו שירקות טריים זה משהו נפלא ושבשר זה משהו משהו. הם למדו שההורים שלהם הם בני אדם, עם דעות, עם מחשבות, עם חולשות, שיש להם את הדרך שלהם – שהיא לא תמיד כמו של כולם, שעושים טעויות, שיודעים לבקש סליחה, שצריכים את הזמן שלהם מדי פעם, שהם יילחמו בשבילם, ושהם יותר נעימים ושמחים כשהם לא בעבודה. הם למדו להכיר אותנו.

אנחנו למדנו להכיר אותם.

משפחתו וחיות אחרות

בתור מישהי שגדלה ללא החוויה האינטנסיבית של משפחה גדולה, ההגעה לברזיל היא בשבילי חוויה בפני עצמה, לעיתים אף חויה מאתגרת. בכל פעם מחדש אני משתאה אל מול הפרזנטציה הזו של יחסים בין אחים שאני זוכה לה, בכל פעם מחדש אני מופתעת כמה מהר הכמיהה שלי למשפחה גדולה מתחלפת בעייפות גדולה.
בכל פעם שאנחנו מגיעים לברזיל המסלול שלנו  דומה. אנחנו מתארחים אצל אח מספר אחד (הרופא, האחראי) שיש לו "משק" משגע בפורטו אלגרה, אומרים "שלום, שלום" לאח מספר שתיים (האדריכל, הביישן) כשאנחנו בבית של סבתא באימבה , מבלים כמה שיותר עם אח מספר שלוש (בעל חברת התכנה, החברותי) ומשפחתו בסנטה קטרינה ונפרדים לשלום מאח מספר 5 (בעל חנות המחשבים, העירוני) בפורטו אלגרה כשאנחנו בדרך לשדה התעופה.

הרבה דברים קרו כאן מהפעם הקודמת שהיינו כאן ועכשיו זה קצת שונה.

על טעמה של הציוויליזציה ועל שלש יממות ארוכות





Hello To The Queen



המטוס מתחיל לנחות, אנחנו כבר רואים את האורות ומאיה קוראת "אני אוהבת את לונדון" !!!

ההתרגשות, או אפילו אפשר לומר האופוריה נמשכת גם בהגעה לשדה התעופה. הכל מבהיק מנקיון, אפשר לאכול מהרצפה של השירותים, והקושי היחיד שאנחנו  נתקלים בו הוא איך להפעיל את הברזים החדישים ומאיפה יוצא הסבון. אנחנו מרגישים כמו אנשי יערות שהגיעו לציוויליזציה בפעם הראשונה. אנחנו בעננים. הילדים מתגלגלים מצחוק. אלכס מחכה לנו ביציאה ולוקח אותנו הביתה. מזדה 5. אמריקה. הטמפרטורה בחוץ – 0 מעלות. לזה לא ציפינו. מרץ!!! למזלנו ג'ו ואלכס התארגנו בהתאם ובמזדה מחכים לנו אולי 10 מעילים במידות שונות.

אנחנו נוסעים ברחובות הפרברים של לונדון. אני נמסה מנוסטלגיה, מאיה יוצאת מגדרה, יערה מוטרדת מזה שכל הבתים נראים אותו דבר. ההגעה לבית מרגשת לא פחות. בית. חם, נעים, שממש גרים בו. עם מטבח, מקלחת, איזה תענוג. מאיה היתה מוטרדת ועכשיו שמחה לגלות שהבנות של ג'ו ואלכס יודעות עברית.