על הערב הראשון אתגר. אחרי 27 שעות מהעלייה לרכבת בנתניה, ואנחנו באי הולבוש, מותשים אך לא מרוצים.
הגיע הזמן להכיר בזה, כאלה אנחנו, יש לנו זמן הסתגלות ואנחנו מתחילים תמיד באכזבה. נסענו עד הקריבים והים לא מספיק כחול, החול לא מספיק לבן, הטופולוגיה שטוחה לגמרי, אין דקלים, אין הרים רק מונגרובים ומונגרובים עד קצה האופק. אבל זה לא הנושא. נגיע גם לזה. ספולר - יהיה מעולה.
אבל בערב הראשון, אני מתארגנת לשינה ומחפשת את הספר הדיגיטלי שלי, זה שקניתי במיוחד לטיולים, זה שטענתי לתוכו מספר ספרים נבחרים, זה שבגללו אני אוגרת קודים של הספריה הציבורית כבר חצי שנה.
אין.
הופכת את המזוודות, עוברת גרב גרב, אין.
עכשיו, למי שלא יודע, אנחנו יצאנו לטיול הזה מבית ריק. ליטרלי. פינינו בית של 18 שנה, השכרנו אותו, ועד כמה שעות לפני הטיסה ניקינו אותו כמו שמעולם לא ניקינו אותו. כך שהאופציה של "שכחתי אותו בבית" לא קיימת.
התגובה שלי היתה חסרת פרופוציה, שלא לומר פסיכית. זהו, הלך הטיול, מה אני אעשה שלושה חודשים, אני חוזרת הביתה. אשכרה המילים האלה יצאו לי מהפה.
בבוקר קמתי קצת יותר רגועה והלכנו לחפש ספרים באי. גם מצאנו. לא שזה מה שהייתי בוחרת, אבל יש מה שירגיע את הפחד שלי - מה יקרה אם לא ארדם.
הפנטזיה שלי של לשבת ימים שלמים ולקרוא כבר לא תתממש, אבל בטיולים באלה גמישות זה שם המשחק.
גמישות וקבלה.
אז קיבלתי על עצמי אתגר חדש. במקום לברוח אל הספרים, להיות נוכחת, להשתעמם, להתבונן
בהצלחה לי
