יום רביעי, 30 בספטמבר 2015
עמק פרוואטי
בואשישט גיליתי את היוגה
טוב לא באמת, מבחינה פורמאלית זה קרה בדהרמקוט בשנה שעברה. אבל רק
עכשיו, בואשישט נעזרתי בה ככה באופן עצמאי, בלי שיעור מסודר, לבד, על המרפסת, כדי
לשפר את הרגשתי הפיזית והנפשית. נפל לי איזה אסימון בעניין הזה. תשמעו, זה עובד.
ביום לפני שיצאנו מג'יבי סימסה לנו יסמין מפולגה שעקב ענייני ויזה הם
נאלצים לעזוב כמעט מיד שרק אם ניסע לשם מיד (ולא אחרי ואשישט) נספיק לפגןש אותם.
הנפגעת העיקרית היא כמובן יערה שחיכתה מאד לפגוש את נעם ולהתרוצץ איתו בכפר וביער.
התלבטנו. מאד. הדינאמיקה של הטיול אמרה ואשישט – היא נמצאת קילומטרים ספורים
ממנאלי והגדולים כבר השתוקקו להגיע למקום שוקק חיים, עם חנויות, גסטהאוסים, מסעדות
שמגישות שנצל וחומוס וצעירים עם ראסטות וקעקועים בסגנון הישרא-הודי המוכר. רק אחרי
כמה ימים כאלה אני מניחה שנוכל שוב לקחת אותם למקום שקט ומבודד יותר כמו פולגה.
הפתרון יכול היה לבוא מזה שגם המשפחה של דורון, חברה של מאיה, שנמצאים עכשיו
בדהרמסאלה, יגיעו לפולגה עכשיו, אבל לא הצלחנו להשיג אותם. החלטנו להמשיך בתכנית
המקורית. בבוקר לקחנו את ישפאר והג'יפ שלו ויצאנו לטיול קטן ואחרון בעמק בנג'אר.
עלינו לכפר צ'איני, עלייה מתישה אבל מתגמלת (לא לדעת כולם כמובן) הביאה אותנו
למגדלים הגבוהים המאפיינים אותו. עם ישפאר סיכמנו שייקח אותנו עד אוט (Aut ),
המקום שנמצא על הכביש למנאלי, אבל כשהגענו לשם והבנו שמכאן נוכל לקחת רק לוקאל
למנאלי החלטנו להתפנק ולהמשיך איתו עד ואשישט. עד בונטאר עוד כרסמה ההתלבטות אם לא
לקחת ימינה ולחתוך לפולגה, במיוחד שאנחנו כבר עם מונית ולשם הרי חייבים להגיע
במונית, אבל כשעברנו את הפנייה באה ההשלמה עם ההחלטה. היא לא ארכה הרבה זמן כי
בקולו – כחצי שעה אחר כך – סימסה אדווה, אמא של דורון, ואמרה שכנראה יגיעו לפולגה
תוך יומיים. בשיחה טלפונית הבנתי שזה יותר מורכב... אחרי עוד קצת בלבול הגענו
למסקנה משותפת עם הילדים שאי אפשר לעשות תכניות על פי אנשים אחרים. לכל אחד יש את
העניינים שלו ואת שינויי התכניות שלו ואם נבנה על אחרים צפוייה לנו אכזבה. המשכנו לואשישט.
יום שני, 21 בספטמבר 2015
אין מרפסת בג'יבי
לקח לי שבוע אבל סוף סוף הגעתי להודו.
בניגוד לביקור הקודם בו גלשנו אל תוך האוירה של הודו ממש מהיום
הראשון, הפעם זה היה קשה יותר. לא רע, ממש לא, אבל רק "בסדר". ואני הרי
רציתי "ואו". וה"ואו" לקח את הזמן שלו.
אז אתמול הוא הגיע.
הגענו לדלהי מוקדם בבוקר ויצאנו לחכות למונית שהזמנו מראש לצ'אנדיגר.
למה? כי אני עשיתי את החשבון (מתי אני אלמד שככל שהחשבון יותר מחוכם ככה הוא פחות
עובד?) שכיוון שבין כה וכה ההגעה שלנו לצפון היא מסובכת, בואו ננצל את זה לביקור
בגן הפסלים ולנסיעה ברכבת הצעצוע מקלקה לשימלה. כיוון שלא היו רכבות בשעה סבירה,
החלטנו להתפנק במונית.
הנהג, באופן לא מפתיע, לא חיכה לנו בשדה התעופה. אחרי כמה שיחות וכשעה
של המתנה הוא הגיע, מה שהיה מזל גדול כי המחיר שביקשו מאיתנו בשדה התעופה היה גבוה
פי שלושה. נסענו, הגענו, מצאנו את המלון שהזמנו מהארץ מה שהתגלה כמקום דוחה מאין
כמוהו. יצאנו לסיבוב בגן הפסלים שבאמת מופלא ולגמרי שווה ביקור. מעבר לפסלים
היפהפיים ולשימוש בחומרים מעניינים (שברים של כיורים, שברים של צמידי זכוכית), יש
בחלק החדש של הפארק קיר קשתות עצום, מפותל וארוך להפתיע, ובכל קשת תלויה נדנדה.
כזאת פשוטה (ורומנטית), ארוכה (בגובה הקשת) ורחבה (להכיל שני מתנדנדים רזים). אבל
שורה מפותלת של עשרות נדנדות עם עשרות הודים מתנדנדים, זה מראה שלא מאפשר להוריד
את החיוך מהפרצוף וגם לא לוותר על התנדנדות נמרצת. משום מה לא ראינו כמעט אף תייר
מערבי, רק עשרות תיירים הודים מה שמיד עשה את מאיה חולה והושיב אותה בצד למשך
חלקים ארוכים של הסיור.
הירשם ל-
רשומות (Atom)