מסע מחוף לחוף

אז כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, החלטנו להגיע לאי בויפבה אחרי שגילינו אותו בטיול יום ממורו דה סאו פאולו והרגשנו שמצאנו את המקום שעליו פינטזנו. קמנו לבוקר גשום בטרוף. צריך להסביר. אנחנו בעונה הגשומה, אבל עד עכשיו כל מה שהיה לנו זה גשם פה גשם שם וכיוון שרב הזמן חם – אז זה בדרך כלל לא מפריע, לפעמים אפילו מרענן. זה משונה, הגשם יכול להתחיל פתאום כמין רסס עדין עדין, מרימים עיניים לשמיים וכלום – שום ענן. שמיים כחולים. ואז זה מפסיק. או מתגבר. או ממשיך אותו דבר. בכל אופן, באותו בוקר זה לא היה הגשם הזה. באותו בוקר השמיים היו אפורים אפורים וגשם ירד באופן רצוף ולמשך שעות. מבחינת קרלוס זה היה אות – לא צריך ללכת לשום מקום ביום כזה. מבחינתי זה גם היה אות – כיוון שהיום הזה שרוף, זה ה-יום לנסיעות. הכל עניין של השקפה.

באהיה !Here we come

אחרי חודשיים וחצי "בבית" אנחנו שוב בדרכים. הילדים (ואני) כבר טיפסנו על הקירות בדרום, ולמרות שהתנאים היו בלתי נסבלים (במובן החיובי והפינוקי), אני כבר השתוקקתי לעלות על איזה אוטובוס. אני חייבת להגיד שהנסיעה ברכב משלנו לא עושה לנו טוב. מה שלא עושים, לא מרגישים בטיול. לא מתערבים באוכלוסיה, לא מרגישים את המקום, והכי גרוע – רבים כמו משוגעים. בחודש וחצי שהיינו בדרום הילדים רבו כמו שלא רבו בכל התקופה במזרח. גם קרלוס ואני.

אז עלינו על אוטובוס. או קודם דוקא על מטוס.

תחנה ראשונה – סלבדור, בירת באהיה. ה"דרומיים" הכינו אותנו לקראת מקום מלוכלך ולא בטוח ואנחנו מגיעים דרוכים עד כדי פרנואידים. נחתנו ב 8:00 בערב, אז ליתר בטחון לוקחים מונית משדה התעופה לגסטהאוס. כשמגיעים לרחובות פלוריניו – העיר העתיקה – שם בחרנו להתאכסן רואים המון אנשים ברחובות, מוזיקה רועשת ו...ניידות משטרה בכל פינה. אני נדלקת מהתחושה של סוף סוף משהו אותנטי ברזילאי, מאיה נלחצת ונדמה לי שגם קרלוס...

סוף סוף איגוואסו

 

למה סוף סוף? כי לי זו פעם שישית בברזיל (לקרלוס אפילו יותר) ובכל זאת מעולם לא היינו שם, במפלים העצומים והמפורסמים האלה הנמצאים "רק" 14 שעות נסיעה מפורטו אלגרה. למה? קודם כל כי תמיד כשאנחנו בברזיל אנחנו דבקים בלהתקע במקום אחד, וגם כי יקר להגיע ויקר להיות, וגם כי אנחנו תמיד אומרים – בפעם הבאה. אבל הפעם אמא שלי פה ועבורה אין שום פעם הבאה באופק וכבר מראש החלטנו שהפעם זה יקרה, וגם כשאנחנו נתקפים חרטה אל נוכח המחירים המופקעים אמא שלי מתעקשת לנסוע וגם מתנדבת להזמין אותנו וכידוע "לא אומרים איכס על אוכל בחינם" אז אנחנו נוסעים. סוף סוף.

אנחנו מזמינים מלון בינוני – כלומר שלא יבהיל את אמא שלי אבל גם שלא נתרגל לסטנדרטים גבוהים מדי (כאילו שיש סטנדרטים גבוהים יותר מהבית של ליגי ולילה) – ולמרות שהוא פשוט הוא עושה את העבודה. נכון, בלילה אנחנו מרגישים כמו באוטובוס לילה בהודו – המלון ממוקם על הכביש והרעש נורא, אבל הבעלים נחמד ועוזר לנו עם כל האינפורמציה. אנחנו מחליטים לבקר גם בצד הברזילאי וגם בצד הארגנטינאי  של המפלים.