לא יכולתי להפרד ככה בלי לכתוב עוד טיפה...
טיפה על מה שעכשיו, מה שאחרי.
אנחנו כבר 47 ימים בארץ. מתוכם 3 שבועות בבית שלנו.
יש לנו עדיין חיוך ענק מרוח על הפרצוף, ואני מקווה שהוא לא ימחק.
אנחנו מרגישים טוב.
למרות שבשבועות הראשונים נרתענו מזה, בסוף כשזה קרה, שמחנו לחזור לבית שלנו. למרות תחושת הכבדות, הקביעות.
כל כך חששנו מהחזרה ועכשיו - טוב לנו. בינתיים אין סימן לנפילה...
בימים הראשונים היתה תחושת אובדן. וגם חוסר בטחון. עשינו טוב? למה חזרנו? ואז דוקא בן, שכל כך רצה להמשיך, שכל כך נהנה, אמר את המשפט שהייתי צריכה לשמוע. הוא אמר - "לא היינו יכולים להמשיך. שנתיים בלי חברים זה יותר מדי". הוא עזר לנו להרגיש שלמים יותר עם החזרה.
