שבת ראשונה בישראל. עבר שבוע. לא, אנחנו עוד לא בבית שלנו. אנחנו אצל
אמא שלי. הגענו ב 3:00 לפנות בוקר ב 30 ביוני. ב 6:00 מאיה ויערה התעוררו לבד, התקלחו,
התגנדרו וחיכו להאסף ליום האחרון בביה"ס כדי לפגוש חברים. יומיים אחר כך הן
עוד לא חזרו. שבוע אחר כך – אף יום לא ישן כאן יותר מילד אחד. היום זאת מאיה באופן
מפתיע.
השמחה שלהם לפגוש את החברים מעודדת. אולי בכל זאת עשינו טוב שחזרנו...
אז הנה אנחנו כאן.
הספקנו לרשום את הילדים לבתי הספר, לקחת את האוטו מאלה שהרכיבה לנו
אותו בחזרה (תודה אלה), לחדש את רשיון הנהיגה במשרד הרישוי ולהתקל באנשים
"מקסימים" באמצע התור, לבקר בבית שלנו, ללכת לעבודה (גם אם רק ליום
אחד), לארגן שיעורים פרטיים ולקנות ספרי לימוד למי שצריך. לא הצלחנו עדיין לשחזר
את הטלפונים שלנו. חברת "הוט" שגבתה מאיתנו כל השנה על שיחות שלא ביצענו
תובעת אותנו על הסכום היחיד שמשום מה לא הצליחו למשוך מכרטיס האשראי שלי וניתקה
לנו את הקווים. וולקם טו יזראל.
